רצח צ'רלס וולטון: איש זקן שהוצמד לגבעה בקלשון שלו, והתיק שסקוטלנד יארד לא הצליחה לסגור
ביום רביעי, 14 בפברואר 1945, בבוקר, יצא איש זקן מהבית הקטן שלו בכפר אנגלי, ועלה בשביל לכיוון הגבעה.
קראו לו צ'רלס וולטון. הוא היה בן 74.
על הכתף הוא נשא 2 כלי עבודה: קלשון ומגל גיזום. מגל גיזום הוא להב כבד ומעוקל על ידית עץ, שבו חותכים ומסדרים גדר חיה. הוא לקח איתו גם את מקל ההליכה שלו. המפרקים שלו היו נוקשים משיגרון, ובלי המקל הוא לא הלך רחוק.
מישהו ראה אותו עובר דרך בית הקברות של הכנסייה, בין 9:00 ל-9:30 בבוקר. לפי מה שנרשם, זו הפעם האחרונה שמישהו בכפר ראה אותו בחיים.
הכפר נקרא לואר קווינטון. הוא נמצא באנגליה, במחוז וורוויקשייר שבמרכז המדינה, לא רחוק מסטרטפורד-על-האייבון, העיר שבה נולד שייקספיר. מעל הכפר מתנשאת גבעה בודדה בשם מיאון היל. וולטון חי בכפר הזה כל חייו.
באותו ערב מצאו אותו מת על המדרון של הגבעה. הוא היה מוצמד לאדמה בקלשון שלו עצמו.
אף אחד מעולם לא הואשם ברצח שלו. זה הרצח הוותיק ביותר שלא פוענח ברישומים של משטרת וורוויקשייר.
זה הסיפור של מה שקרה באותו יום, של הבלש המפורסם ביותר בבריטניה שניסה לפענח אותו, ושל הסיבה שהוא נכשל.
מי הוא היה
צ'רלס וולטון נולד ב-12 במאי 1870. כל חייו הוא עבד בחקלאות. בצעירותו הוא אילף סוסים.
אשתו מתה בדצמבר 1927. ילדים משלהם לא היו להם. אבל כ-30 שנה לפני מותו, אחיינית קטנה בשם אדית איבדה את אמה. וולטון לקח אליו את הילדה, שהייתה אז בת 3. אדית גדלה אצלו כמו בת.
ב-1945 אדית הייתה בת 33. היא עדיין גרה עם הדוד שלה, בבית קטן ושכור בכפר. בזמן המלחמה היא עבדה בבית דפוס של ארגון מלונדון, שהעביר את העבודה שלו לכפר כדי לברוח מההפצצות.
וולטון היה ידוע כאדם שקט, שמתרחק מאנשים. הוא חי מקצבת זקנה של 10 שילינג בשבוע, וממה שהרוויח בעבודות מזדמנות בחוות.
ב-9 החודשים שלפני מותו הוא עבד בחווה בשם "האשוחים", על המדרון של מיאון היל. הוא גזם שם גדרות חיות, וקיבל שכר לפי שעה.
ב-14 בפברואר הוא עלה לשדה של החווה הזאת כדי לגזום גדר. הוא אמר לאדית שיחזור הביתה בסביבות 4 אחר הצהריים.
הערב
אדית חזרה מהעבודה בסביבות 6 בערב. הבית היה חשוך. הדוד לא היה שם.
זה לא היה דומה לו. הוא היה זקן, הוא הלך לאט, והוא תמיד חזר לפני החושך.
היא הלכה לשכן מהבית הסמוך, והשניים עלו לחווה כדי לשאול את מנהל החווה. המנהל היה האיש שבשבילו וולטון עבד.
המנהל אמר להם שראה את וולטון מוקדם יותר באותו יום, עובד על הגדר בשדה. שלושתם עלו יחד במעלה הגבעה, בחושך, עם פנס, לחפש אותו.
הם מצאו אותו ליד הגדר שהוא גזם.
אדית צרחה. השכן עצר אותה, כדי שלא תראה יותר.
אדם אחר עבר במקרה בצד השני של הגדר. מנהל החווה שלח אותו לרוץ ולהזעיק את המשטרה.
מה גילתה הזירה
השוטר של הכפר הגיע ב-7:05 בערב. בלשים מסטרטפורד הגיעו מאוחר יותר באותו לילה. פרופסור לרפואה משפטית מהמעבדה האזורית הגיע לגבעה ב-11:30 בלילה. את הגופה הורידו מהגבעה רק ב-1:30 לפנות בוקר.
מה שמצאו שם היה אכזרי.
וולטון הוכה בראש במקל ההליכה שלו עצמו. המקל היה מונח כ-3 מטרים מהגופה, ועליו דם ושיער.
הגרון שלו נחתך במגל הגיזום שלו. הלהב נשאר תקוע בצוואר.
את 2 השיניים של הקלשון שלו תקעו באדמה משני צדי הצוואר, כך שהוא היה מוצמד לקרקע. הידית הייתה תקועה מתחת למוט של הגדר, כדי שהקלשון לא יזוז.
בנתיחה מצאו עוד. כמה צלעות היו שבורות. על החזה היו חבורות. על יד שמאל היו חתכים, ועל יד ימין ועל האמה היו חבורות. הסימנים האלה רמזו שהוא הרים את הידיים וניסה להתגונן.
החולצה שלו הייתה פתוחה, והמכנסיים שלו היו פתוחים מלמעלה.
הפרופסור קבע ששעת המוות הייתה בין 1 ל-2 אחר הצהריים. הוא הסיק שהשתמשו ב-2 כלים: אחד שדוקר ואחד שחותך.
עוד דבר אחד היה חסר. וולטון תמיד נשא שעון כיס פשוט על שרשרת. השעון לא היה על הגופה.
הרבה ספרים שנכתבו אחר כך מספרים שעל החזה של המת נחרט צלב. בדוח של הפרופסור אין שום צלב. נראה שהפרט הזה נוסף מאוחר יותר, כשהסיפור עבר מפה לאוזן.
קוראים לסקוטלנד יארד
למחרת, 15 בפברואר, ביקש סגן מפקד המשטרה של וורוויקשייר עזרה מסקוטלנד יארד בלונדון.
בהודעה שלו הוא כתב את 2 הכיוונים שהיו למשטרה המקומית. הרוצח, כתב, הוא משוגע, או אחד משבויי המלחמה האיטלקים ממחנה קרוב.
מחנה כזה באמת היה. הוא עמד ליד הכפר, במקום שנקרא לונג מרסטון. השבויים האיטלקים הורשו להסתובב באזור די בחופשיות, ואף אחד לא רשם מתי הם יצאו ומתי חזרו.
ב-16 בפברואר שלחה סקוטלנד יארד את הבלש הידוע ביותר שלה, המפקח הראשי רוברט פביאן, יחד עם סמל בלש. באותו יום הגיע גם שוטר שלישי, מהיחידה המיוחדת. הוא דיבר איטלקית שוטפת, והתפקיד שלו היה לחקור את השבויים.
פביאן עשה לעצמו שם בלונדון של ימי המלחמה. בזמנו תיארו אותו כבלש המשטרה הבולט ביותר בבריטניה.
השבויים האיטלקים
השוטר דובר האיטלקית עבר על כל המחנה.
מה שהוא מצא הרחיק את החשד מהשבויים. באותו אחר צהריים חלק מהם היו בהצגה בסטרטפורד. אחרים היו בקולנוע.
בכמה גרסאות מאוחרות מסופר על שבוי שנראה בתוך תעלה עם דם על הידיים, ושהתברר שהוא בסך הכול צד ארנבות לאוכל. הסיפור הזה מופיע רק בספרים פופולריים שנכתבו מאוחר יותר, לא בדוחות הרשמיים.
לפי תיק המשטרה, אף אחד מהשבויים לא נחשב אף פעם לחשוד רציני. הכיוון הזה נסגר.
הכפר סוגר את הדלתות
עכשיו פנו פביאן והצוות שלו אל הכפר עצמו.
לפי אחד התיאורים המאוחרים של הפרשה, המשטרה גבתה עדויות מיותר מ-500 אנשים בכפר ובסביבה, חלקם ילדים בני 11.
הביאו חיילים של חיל ההנדסה עם גלאי מוקשים. הם סרקו את המדרון וחיפשו את שעון הכיס החסר, וכל דבר אחר שהרוצח אולי הפיל. הם לא מצאו כלום.
פביאן כתב אחר כך שהוא נתקל בחומת שתיקה. אנשים היו מנומסים. הם ענו על שאלות. אבל אף אחד לא ידע כלום, ואף אחד לא רצה לדבר על המת.
המשטרה לא מצאה לוולטון אויבים. לא היה לו כסף ששווה לגנוב. הוא שילם 3 שילינג בשבוע שכר דירה, ונתן לאדית לירה אחת בשבוע להוצאות הבית. הארנק שלו בכלל נשאר בבית באותו בוקר.
המשטרה לא מצאה שום מניע ברור. שום דבר בחיים שלו לא הסביר למה מישהו ירצה להרוג אותו. ושום דבר לא הסביר את האלימות.
מנהל החווה
לאט לאט, תשומת הלב של פביאן התמקדה באדם אחד: מנהל החווה שבה וולטון מת.
הוא היה בן 40. הוא ניהל את החווה בשביל חברה משפחתית שהייתה שייכת לאבא שלו. הוא היה האיש שבשבילו וולטון עבד באותו יום, והאיש שהוביל את אדית במעלה הגבעה.
הוא מעולם לא הואשם בשום דבר. לפי החוק הוא היה, ונשאר, אדם חף מפשע. מה שבא עכשיו הוא מה שכתוב בתיקי המשטרה על מה שפביאן רשם לעצמו, ולמה זה אף פעם לא הספיק.
בליל הרצח שם לב השוטר של הכפר שמנהל החווה נראה נסער מאוד. הוא רעד והתלונן על הקור, והתכונן ללכת עוד לפני שהבלשים מסטרטפורד הגיעו.
המנהל סיפר שבבוקר הוא ישב בפאב של הכפר עם חוואי אחר, עד בערך 12 בצהריים. החוואי הזה אישר את זה.
אחר כך הוא אמר שבסביבות הצהריים ראה את וולטון מרחוק, עובד על הגדר בשרוולי חולצה, ולא ניגש לדבר איתו. בעדויות שלו השעה של המראה הזה השתנתה: 12:10, 12:15, 12:20. בחקירת סיבת המוות הוא אמר רק שב-12:30 ראה "מישהו" עומד במקום.
הפרט של שרוולי החולצה הטריד את פביאן. כשמצאו את הגופה, וולטון לבש מעיל מעל החולצה.
בהתחלה אמר המנהל שאחרי ארוחת הצהריים הלך לטפל באחת העגלות שלו, שנפלה לתעלה וטבעה. אבל לפי הרישומים, העגלה מתה יום קודם, ב-13 בפברואר, ואת הפגר פינו ב-3:30 אחר הצהריים של ה-14. ב-23 בפברואר הוא שינה את הגרסה. עכשיו הוא אמר שאחרי האוכל קרא עיתון, ואחר כך עזר לפועל לקצוץ ירקות שורש לבקר.
בדוח שלו כתב פביאן שהמנהל "ללא ספק משקר" לגבי מה שעשה באותו אחר צהריים.
ב-20 בפברואר אמר המנהל למשטרה שבזירה הוא נגע בכלים, כי השכן הציע לשלוף אותם. זה היה חשוב: אם הוא נגע בכלים, זה מסביר כל טביעת אצבע שתימצא עליהם. השכן הכחיש שאמר דבר כזה. בסוף, לא מצאו על הכלים שום טביעת אצבע שאפשר להשתמש בה.
בשחר שאחרי הרצח דיווח שוטר ששמר על הזירה שהמנהל עלה לשדה לבד. הוא דיבר איתו על הקור, ונתן לו סיגריה.
המשטרה גילתה גם שהמנהל דיווח על שכר גבוה יותר ממה ששילם בפועל לעובדים שלו, ולקח את ההפרש לעצמו. הוא גם אמר שוולטון הלווה לו כסף. אין שום הוכחה להלוואה כזאת.
המשטרה לקחה את המכנסיים שהמנהל לבש באותו יום. הפרופסור מצא עליהם 2 כתמים שלדעתו היו דם. אבל המכנסיים נוקו כל כך טוב, שאי אפשר היה לבדוק את הכתמים.
**כאן נגמרות הראיות. פביאן האמין שהוא יודע מי עשה את זה, אבל לא היה לו שום דבר שאפשר להוכיח בבית משפט.**
פביאן עצמו הודה בבעיה בדוח שלו. אין, כתב, "שום ראיה אמיתית שקושרת אותו לרצח עצמו, ושום מניע סביר".
שקר על עגלה לא מוכיח שאדם רצח. אנשים משקרים למשטרה מהרבה סיבות, גם מפחד. שעון חסר, 2 כתמים שלא נבדקו, ואדם שנראה לחוץ בלילה קר על גבעה - כל אלה אינם הוכחה לרצח.
שום כתב אישום לא הוגש.
החקירה נגמרת
אחרי כמה שבועות חזרו פביאן והסמל שלו ללונדון. התיק נשאר פתוח.
קצין בכיר במשטרת וורוויקשייר, המפקח אלק ספונר, המשיך לעבוד עליו. מספרים שהוא המשיך לחזור לכפר שנים אחרי שכולם כבר ויתרו, בתקווה שמישהו סוף סוף ידבר.
אף אחד לא דיבר.
2 פועלים של החווה עזבו את העבודה אחרי הרצח. מנהל החווה חי את שאר חייו בלי שהואשם אי פעם. ב-1945 הוא היה בן 40, והוא מת לפני שנים רבות.
ב-1960, לפי תיאור שפורסם ב-1995, שעון הכיס של וולטון נמצא במחסן קטן בחצר הבית הישן שלו. אם זה נכון, השעון בכלל לא היה בזירה, והוא אף פעם לא היה רמז.
איך זה הפך ל"רצח כישוף"
הדרך שבה בוצע הרצח, והתאריך, הספיקו כדי שיתחילו לדבר.
כ-24 ק"מ משם, בכפר אחר, נרצחה בספטמבר 1875 אישה זקנה בשם אן טננט, בקלשון. הרוצח היה פועל מקומי. הוא אמר שהיא מכשפה. בית המשפט קבע שהוא לא אשם בגלל אי-שפיות, והוא מת בבית חולים לעבריינים חולי נפש.
היה גם ספר ישן של פולקלור מקומי, שכומר הדפיס ב-1929. הוא סיפר על נער חורש בשם צ'רלס וולטון שב-1885 פגש כמה לילות ברציפות כלב שחור רפאים על מיאון היל, וזמן קצר אחר כך שמע שאחותו מתה. המפקח ספונר הפנה את תשומת הלב של פביאן לסיפור הזה.
אף אחד לא הוכיח שהנער הזה הוא אותו צ'רלס וולטון שמת ב-1945. ברישומי המשפחה אין שום הוכחה שמדובר באותו אדם.
בעיתונים השמועות גדלו. לוולטון הייתה "עין רעה". וולטון גידל קרפדות והשתמש בהן כדי להטיל קללות על יבולים ועל בקר, כולל העגלה של מנהל החווה שטבעה. ליד הזירה נמצא כלב שחור תלוי.
שום דבר מזה לא מופיע בדוחות של פביאן מ-1945. בתיקים הרשמיים שלו אין מילה על כישוף, על כלבים שחורים, על קרפדות או על קורבנות.
רק שנים אחר כך, בספרים הפופולריים שלו, כתב פביאן עצמו שהרצח היה שיא של "טקס פגאני", ומיקם אותו ליד אתר אבנים עתיק. הוא גם סיפר שהוא עצמו פגש כלב שחור על מיאון היל. סופר שכתב על כישוף הראה אחר כך שהאבנים שפביאן הזכיר נמצאות כ-19 ק"מ מהכפר, ושהרצח בכלל לא קרה בתאריך של החג העתיק שפביאן כתב עליו.
ב-1954, ערב יום השנה לרצח, טען עיתון ארצי שהמשטרה מצאה קשר בין הרצח של 1875 לרצח של 1945. הוא אף פעם לא פירט מה הקשר.
איפה זה עומד
הרצח של צ'רלס וולטון לא פוענח מעולם.
אף אחד לא הואשם. לא היה כלי רצח לחפש: כל 3 הכלים היו של הקורבן עצמו, ולכן לא היה מה לעקוב אחריו. לא נמצאו טביעות אצבע. הראיה היחידה שאולי הייתה דם נהרסה בכביסה. מדע הזיהוי הפלילי של 1945 לא יכול היה לעשות יותר עם מה שנשאר, ולא ידוע שנשמרו ראיות שאפשר לבדוק היום.
התיק נשמר בסקוטלנד יארד ובמשטרת וורוויקשייר. ב-2010, ושוב ב-2017, דיווחה העיתונות שזה עדיין הרצח הוותיק ביותר במחוז שלא פוענח.
התיאוריות
**מנהל החווה.** זו הייתה האמונה של פביאן עצמו. הגרסה המשתנה על אחר הצהריים, העגלה שכבר הייתה מתה, שרוולי החולצה והמכנסיים שנוקו - כל אלה עוררו בו חשד. הבעיה: פביאן עצמו כתב שאין ראיה אמיתית ואין מניע. המנהל מעולם לא הואשם, וחזקת החפות עומדת לו.
**זר שעבר במקום, או משוגע.** זה היה הכיוון הראשון של המשטרה המקומית. האלימות, והעובדה ששום דבר בעל ערך לא נלקח, רמזו על מישהו שאינו בדעה צלולה. הבעיה: בכפר שבו כולם הכירו את כולם, וכשחיילים סורקים את האזור, אף זר לא נראה ואף זר לא נמצא.
**אחד משבויי המלחמה האיטלקים.** סגן מפקד המשטרה העלה את האפשרות הזאת כבר ביום הראשון. הבעיה: החקירות במחנה נתנו לשבויים אליבי, ובתיק המשטרה כתוב שאף אחד מהם לא נחשד ברצינות.
**רצח טקסי שקשור לכישוף.** הקלשון, התאריך, הסיפור הישן על הכלב השחור והרצח של 1875 הפכו את זה לתיאוריה המפורסמת ביותר. הבעיה: אין לה שום זכר בתיקי החקירה של 1945. היא צמחה מתוך ספרים ועיתונים מאוחרים יותר, כולל הספרים של פביאן עצמו, וחלק מהפרטים שלה, כמו הצלב על החזה, לא מופיעים בדוח הרפואי.
מה שנשאר הוא איש בן 74 שעלה לגבעה לגזום גדר, ורוצח שאת שמו אף אחד לא הצליח להוכיח עד היום.