ארבעים וארבע שנים, שלושה שמות, עץ משפחה אחד: איך נתפס לבסוף הרוצח של מדינת הזהב
השיחה הגיעה למשרד השריף של מחוז סקרמנטו בדצמבר 1977, והקול בקו היה רגוע.
"אני תוקף הלילה. שדרות וואט."
השוטרים הציפו את האזור. הם עדיין היו שם כשגבר במסכת סקי חצה את גשר וואט על אופניים, ממש לידם, ונעלם אל תוך החושך. אמרו להם איפה הוא יהיה. אמרו להם מתי. הוא הלך בכל זאת, והוא נמלט, והמסר לא נעלם מאיש בחדר למחרת בבוקר: הוא לא מפחד מהם.
זה היה החודש החמישה־עשר של מצוד שיימשך עוד ארבעים שנה.
הקיץ שבו הכול התחיל
ביוני 1976 החלו פריצות ומעשי אונס בפרברים המזרחיים של מחוז סקרמנטו. העיתונות קראה לאיש על שם הגאוגרפיה — האנס מהאזור המזרחי — והשם נדבק לעשור שלם, כי שום דבר טוב יותר לא צמח. בלי פנים, בלי שם, בלי טביעת אצבע שהובילה לאנשהו.
הדפוס היה קר וניתן לחזרה. הוא נכנס לבתים ימים או שבועות לפני התקיפה, הלך בין החדרים בזמן שהמשפחה ישנה, ולמד את המבנה. הוא לקח דברים קטנים שאיש לא דיווח עליהם כחסרים. הוא שחרר בריח של חלון והשאיר אותו כך. הוא חייג שיחות — ברובן ניתוקים, לפעמים איומים בלחש — והחוקרים הבינו אחר כך איך השיג את המספרים: בטלפוני החוגה של שנות השבעים היה מספר המנוי מודפס על לוח החיוג עצמו. הוא עמד בתוך הבית וקרא אותו.
כשחזר, הוא הגיע באמצע הלילה עם פנס ואקדח. הוא כפת את קורבנותיו בשרוכים שהביא איתו. כשהיה בבית זוג, הוא ערם צלחות על גבו של הגבר ואמר לו שאם ישמע אותן נופלות — כל מי שבבית ימות. ואז הוא לקח את הזמן שלו, ולא פעם אכל מהאוכל שלהם לפני שיצא.
בין 1976 ל־1986 ביצע אותו אדם לפחות שלוש עשרה רציחות, יותר מחמישים מעשי אונס, ולמעלה ממאה ועשרים פריצות לבתים ברחבי קליפורניה.
מה שהניצולות תיארו אחר כך היה כמעט תמיד אותו דבר, והאחידות הזאת היא חלק ממה שהופך את התיק לקשה לקריאה. הוא לא מיהר. הוא נע בבית כאילו כבר היה בו, מפני שכבר היה. הוא ידע אילו קרשי רצפה חורקים. בכמה בתים כבר שחרר ברגים בשער או הזיז סולם למקום ימים קודם, ואיש לא שם לב — כי שום דבר לא נלקח ושום דבר לא נשבר.
הוא דיבר בלחש כפוי, מבעד לשיניים חשוקות, וכמה קורבנות אמרו שהקול נשמע מזויף — מבטא שהחליק. הוא ביקש חפצים מסוימים בשמם וידע איפה הם מונחים. ואחר כך, לפעמים שבועות אחר כך, הטלפון היה מצלצל באמצע הלילה והייתה נשימה בקו, והניצולות הבינו שהוא לא המשיך הלאה ולא שכח אותן.
סקרמנטו של 1977 הייתה עיר עם עוצר שאיש לא הכריז עליו. חנויות הנשק נמכרו עד תום. גברים ישנו במשמרות. סיורי שכונה נסעו ברחובות עם פנסים, ובאספה ציבורית באותו סתיו קם תושב ואמר שאף גבר לא ייתן לזה לקרות בביתו שלו. שישה שבועות אחר כך היה ביתו של אותו אדם אחד הבתים שנפרצו.
ברוב אותן שנים, האנשים שחקרו אותו לא ידעו שהם חוקרים אדם אחד.
שלושה רוצחים שהיו אותו אדם
זהו הכישלון שבלב התיק, וראוי לומר אותו במפורש, כי הוא עלה בחיי אדם.
כשהתקיפות בסקרמנטו פסקו, צוות החקירה פורק. בלשים הועברו לתפקידים אחרים. במחוז קונטרה קוסטה נצטווה סגן לארי קרומפטון לחדול כשהתקיפות המקומיות נפסקו. ההיגיון היה רגיל, ובתנאיו שלו סביר: הפשעים הפסיקו, והיו תיקים אחרים שחיכו.
אבל הפשעים לא הפסיקו. הם עברו מקום.
שש מאות קילומטרים דרומה, במחוזות סנטה ברברה ואורנג', נרצחו זוגות בבתיהם בלילה בידי פורץ שכפת אותם והכה אותם למוות. העיתונות קראה לאיש הזה רוצח הלילה המקורי. לבלשים שעבדו על אותן זירות הוא היה רוצח. לבלשים בסקרמנטו, האיש שלהם היה אנס שמעולם לא רצח בצפון — למעט, למעשה, פעמיים, ב־1978.
בלש דרומי אחד קרא את התיקים הצפוניים והשתכנע שהם רודפים אחרי אותו אדם. הוא הביא את זה לסקרמנטו. סגן ריי רוט, שניהל שם את החקירה, לא הסכים. ההנמקה של רוט, כפי שתיאר אותה שנים אחר כך, הייתה שהרוצח מגוליטה מרושל, בעוד שהאנס מהאזור המזרחי היה קפדן ותמיד שמר על שליטה בקורבנותיו. זו הייתה הערכה מקצועית על אופן ביצוע, שנעשתה בידי איש מנוסה, והיא הייתה שגויה.
היה גם חוט שלישי שאיש לא חיבר. בין 1974 ל־1975, בעיירה החקלאית ויסליה, מישהו הפך יותר ממאה בתים באופן שלא היה בו היגיון לאיש — מגירות רוקנו, עגילים בודדים נלקחו, הלבשה תחתונה של נשים סודרה על מיטות, ומזומן נשאר במקומו. הפורץ מוויסליה גם ירה והרג מרצה לעיתונאות שניסה למנוע ממנו לחטוף את בתו. בלשי ויסליה האמינו שמדובר באדם אחד. בלשים במקומות אחרים חלקו עליהם. הפריצות פסקו בסוף 1975. בקיץ 1976 החל האנס מהאזור המזרחי.
שלוש רשויות, שלושה שמות, שלושה תיקים שלא דיברו זה עם זה. הטכנולוגיה להשוואת DNA בין מחוזות עדיין לא הייתה קיימת, והתרבות שהייתה משווה רשומות בלעדיה — גם היא לא הייתה קיימת.
האיש שחיפשו היה אחד מהם
יש בתיק הזה פרט שהחוקרים נאלצו לחיות איתו שנים, והוא מסביר הרבה מאוד על כך שהקלסתרונים מעולם לא הועילו.
ג'וזף ג'יימס דיאנג'לו היה שוטר.
הוא שירת באקסטר, במחוז טולרי, בין 1973 ל־1976 — שנות הפריצות בוויסליה, באותו מחוז קטן. הוא עזב את אקסטר בערך ברגע שבו נפסקו אותם פשעים, והצטרף למשטרת אוברן שמצפון לסקרמנטו. תקיפות האנס מהאזור המזרחי החלו בפרברים המזרחיים של סקרמנטו באותו קיץ עצמו.
הוא פוטר ממשטרת אוברן ב־1979 לאחר שגנב פטיש ותרסיס להרחקת כלבים מבית מרקחת.
אדם עם הכשרה משטרתית יודע איך מעבדים זירה. הוא יודע איך נראית פריסת הסיור בשלוש לפנות בוקר, כמה זמן לוקח לניידת להגיע, ואילו רחובות חשוכים. הוא יודע מה בלשים יחפשו, ולכן מה לא להשאיר. הסיבה שהוא יכול היה להתקשר למשרד השריף, להכריז על היעד, ובכל זאת לחצות את הרשת — היא שהוא הבין בדיוק איך הרשת בנויה.
העשורים שבין לבין
התקיפות פסקו ב־1986. איש לא ידע מדוע. התיק התקרר כפי שתיקים כאלה מתקררים — לא נסגר, אלא הונח על מדף, ונעבד בשעות הערב בידי מספר הולך ומצטמצם של אנשים שלא הצליחו להרפות.
פול הולס היה אחד מהם. קרימינליסט, ולימים חוקר במשרד התובע של מחוז קונטרה קוסטה, הוא פתח את הארגזים לראשונה בשנות התשעים והמשיך לחזור אליהם יותר משני עשורים. הוא קרא מחדש הודעות. הוא נסע במסלולים. הוא בנה תאוריות ופירק אותן. בשנת 2001 הוכיחה בדיקת DNA סוף סוף את מה שבלש אחד טען ב־1979 ונדחה: האנס מהאזור המזרחי ורוצח הלילה המקורי היו אותו אדם. זו הייתה הצדקה שהגיעה באיחור של עשרים ושתיים שנים, והיא לא שינתה דבר — כי ה־DNA לא התאים לאיש באף מאגר של רשויות אכיפה.
זו המלכודת בתיק כזה. פרופיל DNA שימושי רק אם האדם שהוא שייך לו כבר נעצר על משהו. דיאנג'לו פוטר ממשטרה על גניבת פטיש. הוא מעולם לא הורשע בעבירה חמורה. ה־DNA שלו לא היה במערכת ולעולם לא היה נכנס אליה. בדרכים המקובלות התיק היה בלתי פתיר, והיה נשאר כזה לנצח.
הרעיון ששבר את התיק
ב־2017 הלך הולס לפגוש אישה בשם ברברה ריי־ונטר.
ריי־ונטר לא הייתה שוטרת. היא הייתה עורכת פטנטים בגמלאות עם דוקטורט בביולוגיה, שאימצה גנאלוגיה גנטית כתחביב בפרישה ועזרה למאומצים לאתר את משפחתם הביולוגית דרך התאמות DNA במאגרים ציבוריים. היא כבר השתמשה בשיטה כדי לזהות אישה שנחטפה בילדותה.
ההצעה שהולס הביא לה הייתה זו: לקחת את פרופיל ה־DNA מזירת פשע של הרוצח, להעלות אותו ל־GEDmatch — אתר ציבורי וחינמי שבו אנשים משתפים תוצאות בדיקות DNA מסחריות כדי למצוא קרובים — ולראות למי הוא מתאים. לא לרוצח, שברור שמעולם לא העלה דבר. לבני דודיו. רחוקים. אנשים שירקו לתוך מבחנה מתוך סקרנות על מוצאם, ולא היה להם מושג שהגנום שלהם ישמש כך.
החיפוש החזיר יותר מאלף בני דודים גנטיים.
מה שבא אחר כך היה חודשים של עבודה גנאלוגית חסרת זוהר: בניית עצי משפחה לאחור מאותן התאמות, איתור הנקודה שבה ענפים נפרדים מתכנסים לאב קדמון משותף, ואז עבודה קדימה שוב דרך רישומי לידה, נישואין, מפקדים ופטירות — כדי למצוא את הצאצאים שיכלו להיות במקומות הנכונים בזמנים הנכונים. בדרך הניב ה־DNA גם רמזים גופניים: סימנים לכך שהאיש ממוצא איטלקי וקירח בטרם עת.
העץ הצטמצם לשישה גברים אפשריים.
ואז הגיע הצעד הקטן ביותר בכל ארבעים וארבע שנות החקירה. מישהו ביקש ממשרד הרישוי של קליפורניה את רישיונות הנהיגה של ששת הגברים. לאחד מהם היו עיניים כחולות, בהתאם לתיאורים שמסרו ניצולות עשרות שנים קודם.
שמו היה ג'וזף ג'יימס דיאנג'לו, הוא היה בן שבעים ושתיים, והוא התגורר בבית פרברי בסיטרוס הייטס — חמישה עשר קילומטרים מהמקום שבו החלו תקיפות האנס מהאזור המזרחי.
החוקרים העמידו אותו במעקב ואספו את מה שהשליך — ממחטה, ואחר כך ידית דלת המכונית שלו. ה־DNA התאים לזירות.
הוא נעצר ב־24 באפריל 2018, בחניית ביתו. מהיום שבו נכנס הולס למשרדה של ריי־ונטר ועד יום המעצר חלפו כארבעה חודשים וחצי.
ההודאה
ב־29 ביוני 2020, באולם נשפים אוניברסיטאי שהוסב לבית משפט כדי להכיל את הניצולים, הודה דיאנג'לו בשלושה עשר סעיפי רצח מדרגה ראשונה. כחלק מההסדר שהוריד את עונש המוות מהשולחן, הוא גם הודה בבית המשפט בעשרות מעשי אונס שלא ניתן היה עוד להאשים בהם בשל התיישנות — תנאי שהניצולות עמדו עליו, כדי שהפרוטוקול יאמר מה נעשה להן.
הוא נידון למאסר עולם ללא אפשרות שחרור. הוא היה בן שבעים וארבע.
מסקנות ושאלות פתוחות
ההישג הטכני קל לתיאור וקשה להפרזה. גנאלוגיה גנטית חקירתית לא מצאה את ה־DNA של הרוצח במאגר. היא מצאה את ה־DNA של קרוביו, והסיקה ממנו את דרכה אליו. בשנים שחלפו מאז זיהתה אותה שיטה יותר ממאה וחמישים חשודים בתיקים שנחשבו סגורים לצמיתות.
אבל הסיפור הטכני הוא הקטן מבין השניים. השאלה הקשה היא זו שמרחפת מעל ארבעת העשורים שקדמו ל־2018.
**למה זה לקח כל כך הרבה זמן, כשכל כך הרבה כבר היה ידוע?** הראיות מטרידות. עוד ב־1979 קרא לפחות בלש אחד את שני התיקים והגיע למסקנה הנכונה — שהאנס בצפון והרוצח בדרום הם אותו אדם. הוא נדחה בידי קצין בכיר ממנו, שהתנגדותו הייתה בעיקרה אסתטית: שהפשעים בדרום נראו מרושלים יותר. כל מה שנדרש כדי לקשור את התיקים היה קיים, על הנייר, ב־1979. מה שלא היה קיים הוא מנגנון שיכול לעקוף שיקול דעת של סגן, ותרבות שבה שלושה מחוזות מאחדים תיקים שכל אחד מהם רואה כשלו.
**האם חקירה משותפת הייתה תופסת אותו?** כאן נדרשת זהירות. מפתה לומר כן, ובלתי אפשרי להוכיח. ה־DNA של דיאנג'לו לא היה באף מאגר ולא היה נכנס לאף אחד. אף עד לא ראה את פניו. צוות חקירה מאוחד היה אולי מצמצם את הגאוגרפיה, או שם לב ששוטר עבר מאקסטר לאוברן בדיוק בשני הרגעים שבהם עברו הפשעים. או שהיה מייצר גרסה גדולה יותר של אותו מבוי סתום. הטענה שתיאום טוב יותר היה עוצר אותו היא הסקה סבירה, לא עובדה מוכחת, וההבדל חשוב.
**למה פסקו התקיפות ב־1986?** איש לא ענה על זה. הוא היה בן ארבעים ולא נתפס. הוא לא היה בכלא. הוא חי עוד שלושים ושתיים שנה כאדם חופשי, עבד כמכונאי, גידל משפחה, ולפי כל סימן חיצוני לא עשה דבר שימשוך תשומת לב. עבריינים סדרתיים מסוג זה בדרך כלל אינם מפסיקים, וכשהם כן — יש בדרך כלל סיבה: מאסר, מחלה, מעבר דירה, שינוי נסיבות. כאן אין סיבה מתועדת, רק שתיקה שנמשכה יותר מהפשעים עצמם.
**והשאלה שהתיק מותיר לכל השאר:** האנשים שתפסו אותו השתמשו ב־DNA של אלף בני אדם שמעולם לא הסכימו לכך. הם העלו את תוצאותיהם כדי למצוא את הכפר של סבא רבא. הנתונים האלה הרשיעו אדם בשלוש עשרה רציחות, וכמעט איש אינו מתנגד לתוצאה. אבל התקדים נקבע על ידי אותה תוצאה, והוויכוח על גבולותיו לא הוכרע — הוא בעיקר נדחה, מפני שהמקרה הראשון היה כזה שבו התשובה הרגישה מובנת מאליה.
מה שנשאר, מעבר ל־DNA ולגנאלוגיה ולארבעת החודשים וחצי שבסוף, הוא צורת הדבר עצמו: אדם שבמשך עשר שנים הלך בתוך בתיהם של אחרים בזמן שישנו, שאיש מהניצולים לא ראה בבירור, ושנמצא בסופו של דבר לא בגלל משהו שעשה — אלא בגלל מקריות של מי הם קרוביו.