האופניים הירוקים והכדור שבבוץ
ביום שבת, 5 ביולי 1919, בסביבות שש וחצי בערב, עלתה בלה רייט על האופניים שלה.
היא הייתה בת 21. היא גרה עם ההורים בכפר קטן ממזרח ללסטר, עיר במרכז אנגליה, כ-160 ק"מ צפונית ללונדון.
היא הייתה הבכורה מבין 7 ילדים. היא עזבה את בית הספר בגיל 12, עבדה כמשרתת בבתים של אחרים, ואחר כך עברה לעבוד במפעל גומי. כל יום היא רכבה על האופניים לעבודה ובחזרה.
היה לה חבר שהיה אז בים, בצי. המלחמה נגמרה 8 חודשים קודם לכן, והארץ הייתה מלאה בחיילים צעירים שחזרו הביתה.
באותו ערב היא יצאה לבקר את הדוד שלה. הוא גר בכפר בשם גולבי, כ-7 ק"מ משם, בדרכים כפריות צרות.
אי שם בדרך הצטרף אליה גבר על אופניים.
הוא היה בשנות ה-30 שלו, עם שיער מאפיר. האופניים שלו היו מיוחדים. הם היו צבועים ירוק, הכידון שלהם היה מופנה כלפי מעלה, והיה להם בלם שעובד כשמדוושים אחורה.
מאוחר יותר הוא סיפר שהם נפגשו במקרה בדרך, ושהוא עצר לעזור לה עם גלגל קדמי רופף.
בערך ברבע לשמונה היא הגיעה לבית של הדוד. הגבר לא נכנס. הוא חיכה בחוץ.
הדוד וקרוב משפחה נוסף ראו אותו שם. הדוד לא אהב את המראה שלו.
בסביבות תשע היא יצאה. המקורות נותנים שתי שעות: 8:50 או 9:00.
האנשים בבית שמעו את הגבר פונה אליה. הוא אמר משהו כמו: "בלה, לקח לך הרבה זמן".
הם רכבו משם יחד.
ב-9:20 בערב מצא אותה איכר. היא שכבה על קטע בודד של דרך רומית עתיקה, כ-3 ק"מ מהבית של הדוד, ליד האופניים שלה. הפנים והראש שלה היו מכוסים בדם. היא הייתה מתה.
איש, לא אז ולא מאז, לא הצליח לומר מה בדיוק קרה באותן 20 או 30 דקות.
במשפט אחד: בחורה צעירה רכבה מבית הדוד שלה עם זר על אופניים ירוקים, חצי שעה אחר כך היא הייתה מתה על הכביש, והמשטרה הייתה צריכה לגלות איך היא מתה ומי אחראי.
השוטר שחזר למקום
האיכר הלך להזעיק עזרה. העזרה הגיעה משוטר הכפר, השוטר היחיד באזור. השוטר הזעיק רופא.
בינתיים כבר החשיך. הרופא בדק את הגופה לאור נר.
הוא ראה הרבה דם על הפנים ועל הראש, ואופניים זרוקים על הכביש. הוא קבע שהיא נפלה, נחבטה בראש ומתה מאיבוד דם.
זה נראה כמו תאונה. את הגופה העבירו ללילה לבית ריק בקרבת מקום.
ברוב המקרים הסיפור היה נגמר כאן. תאונה עצובה בדרך כפרית, דוח קצר, הלוויה.
אבל השוטר לא היה שקט. בשש בבוקר למחרת הוא חזר לבד לכביש, וחיפש על הקרקע.
כ-5 מטרים מהמקום שבו שכבה הגופה הוא מצא כדור. פרסה של סוס דחקה אותו לתוך הבוץ. זה היה כדור גדול, מהסוג שיורים ממנו אקדח תופי כבד של הצבא.
אחר כך הוא הלך לבית הריק ושטף את הדם היבש מהפנים שלה.
מתחת לעין השמאלית היה חור קטן.
היא לא נפלה מהאופניים. ירו בה בראש.
הנתיחה אישרה את זה. הכדור נכנס מתחת לעין השמאלית ויצא מהחלק האחורי של הראש. הרופאים העריכו שירו בה ממרחק של כ-2 מטרים.
הציפור ליד השער
ליד המקום שבו היא מתה היה שער של שדה.
על השער, ועל האדמה שבין השער לגופה, היו סימני דם. לפי תיאורים מאוחרים יותר, אלה היו עקבות של ציפור, שהלכה הלוך ושוב, תריסר פעמים.
בשדה שמאחורי השער שכב עורב מת.
השוטר הסביר את זה בפשטות: ציפור שתתה מהדם, והלכה הלוך ושוב בין הגופה לשער. כך הוא גם אמר בבית המשפט.
אבל בחקירה הרשמית על סיבת המוות העלה מומחה לנשק אפשרות אחרת. הוא חשב שייתכן שגם בעורב עצמו ירו.
אם הוא צדק, מישהו ירה באותו ערב בשדות האלה. ואולי את הכדור שהרג אותה ירה אדם שבכלל לא ראה אותה.
השאלה הזאת לא הוכרעה אף פעם. חבר המושבעים במשפט לא שמע עליה בכלל.
איש שאף אחד לא מצא
עכשיו היה למשטרה רצח. היה כדור, אבל לא היה אקדח. והיה תיאור: גבר בן 35 בערך, רוכב על אופניים ירוקים.
התיאור פורסם בעיתונים המקומיים ובעיתונים הארציים. הוא תיאר את האופניים בפירוט: אופני גבר עם 3 הילוכים, שלדה ירוקה, כנפיים שחורות, כידון מופנה למעלה, בלם שעובד בדיווש אחורה, ואוכף עור של יצרן מוכר.
אלה לא היו אופניים נפוצים. המשטרה הייתה בטוחה שמישהו יזהה אותם.
אף אחד לא בא.
דבר חשוב אחד המשטרה כן גילתה. באותו ערב, כ-3 שעות לפני הירייה, רכבו באותו אזור שתי ילדות, בנות 14 ו-12. הן סיפרו שגבר על אופניים ירוקים נסע אחריהן והטריד אותן.
גם מתקן אופניים בלסטר זכר אופניים ירוקים כאלה, ולקוח שהביא אותם אליו.
אבל שום דבר מזה לא הוביל לשם. האיש עם האופניים הירוקים פשוט נבלע בעיר.
הקיץ עבר. אחריו הסתיו. אחריו החורף.
**במשך 7 חודשים היו לחקירה כדור אחד, תיאור אחד ושתי ילדות מבוהלות, ואף לא חשוד אחד.**
החבל בתעלה
כאן נכנס המקרה לתמונה.
ב-23 בפברואר 1920 הוביל ספן דוברה עמוסה פחם בתעלה שעוברת בתוך לסטר. באותם ימים סוס היה הולך על הגדה ומושך את הדוברה בחבל ארוך.
בשלב מסוים החבל התרופף ושקע במים. כשהוא עלה שוב, משהו היה תפוס בו.
זו הייתה שלדה של אופניים. ירוקה.
המשטרה גררה את קרקעית התעלה באותו מקום ומשתה עוד חלקים. מישהו פירק את האופניים לפני שזרק אותם.
מישהו גם ניסה למחוק את הזהות שלהם. המספר הסידורי, שכל מפעל מטביע על האופניים שלו, שויף מהשלדה. גם שם היצרן נגרד.
אבל מי שעשה את זה פספס מקום אחד. על חלק מוסתר של האופניים עוד אפשר היה לקרוא מספר. המקורות חלוקים איפה בדיוק. רובם אומרים שבצד הפנימי של המזלג הקדמי. מקור אחד אומר שעל המוט של הכידון.
המספר האחד הזה הספיק.
הבלשים לקחו אותו לרשומות של היצרן. הרשומות הובילו לחנות אופניים בעיר אחרת, כ-40 ק"מ משם. ובספרים של החנות היה כתוב שהאופניים נמכרו במאי 1910, 9 שנים לפני הרצח, לאדם בשם רונלד לייט.
ב-19 במרץ התעלה החזירה עוד משהו. מאותם מים הוציאה המשטרה נרתיק של אקדח צבאי. איתו היו 12 כדורים חיים, מאותו סוג גדול כמו הכדור שנמצא בכביש.
זיהו שהנרתיק הזה הונפק לרונלד לייט בצבא.
את האקדח עצמו לא מצאו אף פעם.
האיש עם האופניים הירוקים
רונלד לייט היה בן 34. הוא שירת בצבא במלחמה והשתחרר ב-1919. לפי כמה מקורות הוא חזר הביתה עם הלם קרב, וחירש בחלקו.
הוא גר בלסטר עם אמא שלו, אלמנה.
בתחילת 1920 הוא עזב את העיר כדי ללמד מתמטיקה בפנימייה בחלק אחר של אנגליה, כ-120 ק"מ משם. הוא עבד שם חודשיים.
ב-4 במרץ 1920 הגיעה המשטרה לבית הספר ועצרה אותו.
בחקירה הוא הכחיש הכול. הוא אמר שמעולם לא היו לו אופניים ירוקים. הוא אמר שמעולם לא פגש את הבחורה.
שתי הטענות התבררו מהר כשקר.
הדוד של בלה וקרוב המשפחה זיהו אותו. גם שתי הילדות שסיפרו שנסע אחריהן זיהו אותו. וגם מתקן האופניים.
גם המשרתת של אמא שלו מסרה עדות. היא סיפרה שבליל 5 ביולי הוא חזר הביתה בסביבות עשר, הרבה יותר מאוחר מהצפוי, ואמר שהאופניים שלו התקלקלו.
התברר גם שאחרי הרצח האופניים נשארו בבית במשך חודשים. בסתיו 1919 הוא שייף מהם את המספרים, לקח אותם לגשר מעל התעלה וזרק אותם למים, חלק אחרי חלק. פועל שעמד בקרבת מקום ראה אותו עושה את זה, ומאוחר יותר סיפר למשטרה.
הוא הואשם ברצח.
וחשוב לומר את זה בבירור: הנאשם זכאי היה לחזקת החפות, וחבר המושבעים זיכה אותו בסופו של דבר.
המשפט בטירה
המשפט נפתח ב-8 ביוני 1920, באולם הישן שבטירה של לסטר. הוא נמשך 5 ימים.
את התביעה הוביל המשפטן הבכיר ביותר של הממשלה. את ההגנה הוביל עורך הדין הפלילי המפורסם ביותר באנגליה באותה תקופה, אדם שהיה ידוע בכך שהוא מנצח בתיקים שנראו אבודים.
הטענה של התביעה הייתה פשוטה.
הנאשם היה האדם האחרון שנראה איתה. היה לו אקדח צבאי כבד, ותחמושת מאותו סוג כמו הכדור שהרג אותה. הוא שיקר למשטרה בכל דבר. הוא פירק את האופניים, שייף מהם את המספרים, וזרק אותם ואת הנרתיק לתעלה. אנשים חפים מפשע, אמרה התביעה, לא מתנהגים ככה.
ההגנה עשתה אז משהו שעוד היה נדיר באותם ימים. היא העלתה את הנאשם לדוכן העדים ונתנה לו לספר את הסיפור שלו.
הוא הודה כמעט בהכול.
כן, הוא פגש אותה בדרך. כן, הוא רכב איתה לבית של הדוד וחיכה בחוץ. כן, הם רכבו משם יחד.
אבל, הוא אמר, קצת אחר כך הם נפרדו בצומת. היא פנתה לדרכה, והוא חזר לכיוון לסטר. הוא אמר שהגיע הביתה מאוחר כי האופניים עשו לו בעיות בדרך.
הוא אמר שמעולם לא קרא לה "בלה". הוא אמר שבכלל לא ידע איך קוראים לה.
ולמה שיקר? כשקרא בעיתון על המוות שלה, הוא אמר, הוא נבהל. אמא שלו הייתה זקנה וחולה, והוא פחד ממה ששערורייה תעשה לה. אז הוא שתק. וכשכבר שתק, נראה לו שמאוחר מדי לדבר, ולכן נפטר מהאופניים.
חקרו אותו בחקירה נגדית 5 שעות. לפי הדיווחים מהמשפט, הוא לא סתר את עצמו אפילו פעם אחת.
ואז פנה עורך הדין של ההגנה אל הכדור.
הוא הזכיר למושבעים שהכדור נמצא בכביש, לא בגוף שלה. אף אחד לא יכול היה להוכיח מאיזה אקדח הוא נורה. אולי הוא הגיע מרחוק, הוא הציע. ירייה תועה, אולי כדור שניתז, אולי מישהו שירה בציפורים. ירייה כזאת היא תאונה טרגית, לא רצח.
והוא שאל את השאלה שלתביעה לא הייתה עליה תשובה: למה?
השניים לא הכירו לפני אותו ערב. לא שדדו אותה. לא תקפו אותה. אף אחד לא הצליח להראות שום סיבה שבגללה הוא ירצה להרוג אותה.
ב-12 ביוני 1920 יצאו המושבעים להתייעץ. הם נעדרו כ-3 שעות.
פסק הדין: לא אשם.
באולם פרצו תשואות.
לפי החוק האנגלי של אותה תקופה, אי אפשר היה לשפוט אותו שוב על המוות שלה.
מה החקירה עשתה נכון, ואיפה טעתה
במבט לאחור, לחקירה הזאת הייתה צורה מוזרה.
היא התחילה בטעות. רופא שעבד לאור נר קבע שזו תאונה. אילו שוטר הכפר לא היה חוזר בשש בבוקר, הכדור היה נשאר בבוץ. ובלה רייט הייתה נרשמת כבחורה צעירה שנפלה מהאופניים.
אחר כך היא נתקעה לגמרי. במשך 7 חודשים, תיאור מפורט של אופניים לא שגרתיים לא הניב כלום, אף שהבעלים שלהם גר כל הזמן באותה עיר.
ואז הצילו אותה סוס, חבל ודוברת פחם.
ובסוף, כל הראיות היו נסיבתיות. לא היה אקדח. אף אחד לא ראה את הירייה. ב-1920 לא הייתה שום דרך לקשור כדור לנשק מסוים בלי הנשק עצמו.
מה שהמשטרה כן הוכיחה, מעבר לכל ספק, הוא שהוא שיקר ושהוא השמיד ראיות.
המושבעים החליטו ששקר הוא לא אותו דבר כמו רצח.
אחרי פסק הדין
הוא עזב את לסטר. במשך תקופה הוא חי בשם אחר. בדצמבר 1920 הוא נקנס על כך שנרשם במלון בשם בדוי.
בסוף שנות ה-20 הוא כבר גר על חוף הים במחוז קנט, בדרום-מזרח אנגליה. ב-1934 הוא התחתן עם אלמנה. הוא מת ב-1975, בגיל 89.
הבת החורגת שלו סיפרה מאוחר יותר שלא ידעה דבר על המשפט עד אחרי מותו.
בלה רייט נקברה בבית הקברות של הכנסייה בכפר שלה.
עשרות שנים אחר כך דיווחו חוקרים שעברו על רשומות ישנות שמצאו מסמכים נוספים על העבר שלו. הם תיארו צרות בצעירותו, כולל האשמה בהתנהגות לא הולמת כלפי ילדה, ועבודה שהוא איבד לפני המלחמה. המושבעים לא ידעו על שום דבר מזה. שום דבר מזה לא נבדק בבית משפט, והוא לא הורשע בשום דבר שקשור לזה.
החוקרים מצאו גם פתק, שלפי הטענה נכתב בידי קצין משטרה בכיר 3 ימים אחרי פסק הדין. לפי הפתק, בזמן שחיכה למשפט, הנאשם הודה בפניו שהאקדח נורה בטעות בזמן שהראה לה אותו.
אם הפתק אמיתי, ואם השיחה הזאת התקיימה בכלל, לא הוכח מעולם.
**כאן נגמר מה שידוע בוודאות: בחורה צעירה נורתה בדרך כפרית, האיש שרכב איתה משם שיקר והשמיד את האופניים שלו, חבר מושבעים קבע שהוא לא אשם, ואף אחד אחר לא הואשם אף פעם.**
מסקנות ושאלות פתוחות
יותר מ-100 שנה אחר כך יש 4 הסברים עיקריים. אף אחד מהם לא מסביר הכול.
**הוא ירה בה בכוונה.** הראיות: הוא היה האחרון שנראה איתה. היו לו אקדח ותחמושת מהסוג הנכון. שתי הילדות אמרו שהוא הטריד אותן מוקדם יותר באותו ערב. וההתנהגות שלו אחר כך הייתה של אדם שמסתיר משהו. סופרת שחקרה את התיק ב-1993 הגיעה למסקנה שהוא אשם, ושהמושבעים הושפעו מההשכלה ומהמעמד החברתי שלו. הבעיה: אף אחד לא הצליח להראות מניע, ואף אחד לא ראה את הירייה. חבר מושבעים שמע את כל הראיות וזיכה אותו, ובעיני החוק הוא חף מפשע.
**האקדח נורה בטעות.** הראיות: הפתק של קצין המשטרה מתאר בדיוק את זה. הוא הראה לה את האקדח, והאקדח ירה. זה היה מסביר גם ירייה ממרחק של 2 מטרים, וגם את הבהלה, את השקרים ואת האופניים המפורקים שבאו אחר כך. הבעיה: יש ספק אם הפתק אמיתי. הוא עצמו מעולם לא אמר את זה בפומבי, ותמיד הכחיש שהרג אותה.
**ירייה תועה מרחוק.** הראיות: זו הייתה הטענה של ההגנה, והיה לה על מה להישען. היה העורב המת, והיה מומחה לנשק שחשב שאולי ירו בו. זה אומר שמישהו ירה באותו ערב בשדות. הבעיה: ירייה אקראית מרחוק, שפוגעת דווקא בראש של רוכבת אופניים, דווקא בחצי השעה אחרי שיצאה מבית הדוד, היא צירוף מקרים יוצא דופן. ואף אחד מעולם לא בא ואמר שירה שם באותו ערב.
**מישהו אחר לגמרי.** הראיות: הוא אמר שהם נפרדו בצומת, ואף אחד לא הוכיח אחרת. ספר שיצא ב-1930 טען שהוא חף מפשע. הבעיה: לא נמצא אף חשוד אחר. אף גבר אחר לא נראה איתה, ואף אדם אחר שהיה באותן דרכים באותו לילה לא זוהה מעולם.
מה שנשאר פתוח היא השאלה האחת שהאקדח החסר והעורב שלא נבדק יכלו לענות עליה: האם הירייה נורתה ממרחק 2 מטרים, או מרחוק, מעבר לשדות?
הדרך עדיין שם. האיש היחיד שיכול היה לענות על השאלה מת ב-1975, ולא ענה עליה אף פעם.