רצח הול-מילס: כומר, זמרת מהמקהלה ועץ תפוח-בר
ביום חמישי, 14 בספטמבר 1922, כומר בעיר ניו ברונזוויק שבניו ג'רזי אמר לאשתו שהוא יוצא.
ניו ברונזוויק היא עיר אוניברסיטה בצפון-מזרח ארצות הברית, בין ניו יורק לפילדלפיה. הכומר היה אדוארד הול. הוא היה בן 41, ועמד בראש כנסיית סנט ג'ון, אחת הכנסיות המכובדות בעיר.
לפי מה שסיפרה אשתו אחר כך, באותו יום הגיעה אליו שיחת טלפון מאישה מהקהילה. בערך ב-7 בערב הגיעה שיחה נוספת. בערך ב-7:40 הוא אמר שהוא הולך לבדוק עניין של חשבון רופא של אותה אישה, ויצא מהבית.
האישה הייתה אלינור מילס. היא הייתה בת 34, ושרה סופרן במקהלה שלו. בעלה עבד באותה כנסייה כשמש, האיש שמטפל בבניין. משפחת מילס גרה בדירה קטנה, ולא היה לה טלפון משלה.
באותו ערב גם אלינור מילס יצאה מהבית. היא והכומר לא חזרו באותו לילה.
לילה של חיפושים
אשת הכומר גרה איתו בבית גדול, ברחוב היוקרתי של העיר. גם אחיה גר איתם. הוא היה בן 50 בערך, אדם מוזר שלא יכול היה לגור לבד. העיתונים עוד יתאכזרו אליו.
לפי מה שסיפרה, היא הלכה לישון. בערך ב-2:30 בלילה היא קמה והתלבשה, כי בעלה עדיין לא חזר. היא הלכה עם אחיה לכנסייה. הכנסייה הייתה חשוכה. הם עברו ליד הבניין שבו גרה משפחת מילס. גם שם היה חושך. הם חזרו הביתה.
למחרת בבוקר, ביום שישי 15 בספטמבר, נפגשו בכנסייה אשת הכומר ובעלה של הזמרת. כל אחד מהם חיפש מישהו. אחר כך כל אחד מהם נתן שעה אחרת לפגישה הזאת: היא אמרה 7 בבוקר, הוא אמר 8:30. זה הבדל קטן. אבל בתיק הזה אף פרט, גם לא קטן, לא הוכרע אף פעם.
מה שמצאו שני צעירים בדרך עפר
בבוקר יום שבת, 16 בספטמבר 1922, צעיר בן 23 ונערה בת 15 הלכו בדרך עפר ממש מחוץ לניו ברונזוויק. הדרך נקראה דה-רוסי ליין. בעיר הכירו אותה כשביל של זוגות אוהבים.
מתחת לעץ תפוח-בר, בקצה של שדה, הם ראו גבר ואישה שוכבים על הגב.
השניים שכבו זה לצד זה, הרגליים לכיוון העץ. הראש של האישה היה מונח על הזרוע של הגבר. כובע קש כיסה את הפנים של הגבר.
אלה היו הכומר והזמרת. הם היו מתים כבר זמן מה.
מישהו סידר את הגופות. מישהו השכיב אותן ככה. ביניהן, וגם מעליהן, היו מפוזרים מכתבים קרועים. כרטיס ביקור לבן וקטן, מהסוג שאדם מכובד נשא אז בכיס, נשען על כף הרגל השמאלית של הכומר. זה היה הכרטיס שלו עצמו.
מאוחר יותר הדביקו בחזרה את החתיכות של אחד המכתבים. הוא היה בכתב היד של הזמרת. באחת השורות היה כתוב: "אין גבר שיכול לגרום לי לחייך כמו שאתה גרמת לי היום".
מה הראו הגופות
שניהם נורו באקדח בקוטר 32. תרמיל ריק היה מונח בקרבת מקום.
הכומר נורה פעם אחת. הכדור נכנס מעל האוזן הימנית ויצא דרך הצוואר. הייתה לו חבורה קטנה באוזן, שריטות בשתי אצבעות, ופצע בשוק הימנית. שעון הזהב שלו נעלם. המטבעות בכיס שלו נשארו במקומם.
הזמרת נורתה 3 פעמים: מתחת לעין הימנית, ברקה הימנית ומעל האוזן הימנית. הגרון שלה נחתך. צעיף משי חום היה כרוך סביבו. היא לבשה שמלה כחולה עם נקודות אדומות. הייתה לה חבורה על הזרוע וחתך קטן בשפה.
שוטר שם לב שחרקים כבר התחילו לפעול בגוף שלה. זה אומר שהיא מתה לפחות 24 שעות קודם. הכול הצביע על הלילה של יום חמישי, 14 בספטמבר: הלילה שבו שניהם יצאו מהבית.
אז מצד אחד, התמונה הייתה ברורה. שני אנשים נשואים, כל אחד לבן זוג אחר, נפגשו בסתר. המכתבים שלהם היו מפוזרים סביבם. מישהו ירה בשניהם, ורצה שכולם יידעו למה.
מי היה המישהו הזה - זה לא היה ברור בכלל.
חקירה שהתחילה ברגל שמאל
הטעות הראשונה נעשתה בשעה הראשונה.
דרך העפר הייתה ממש מעבר לגבול בין שני מחוזות. שוטרי העיר ניו ברונזוויק הגיעו ראשונים, אבל השדה היה שייך למחוז השכן. במשך שעות שני המחוזות התווכחו של מי התיק. אף אחד לא השתלט על הזירה.
בינתיים הגיעו המונים. הידיעה התפשטה מהר, ואנשים יצאו מהעיר לראות את המקום. הם רמסו את האדמה. הם לקחו מזכרות. הם העבירו את כרטיס הביקור מיד ליד. בחודשים הבאים מבקרים קילפו וקטפו גם את עץ תפוח-הבר עצמו. עד המשפט, 4 שנים אחר כך, הוא כבר לא היה שם.
הטעות השנייה הייתה רפואית. הרופא הראשון שבדק את הזמרת לא ערך נתיחה אמיתית. בדיווחים הראשונים נכתב שהיא נורתה פעם אחת. רק בדיקה שנייה, כמה שבועות אחר כך, מצאה 3 פצעי ירי. חוקר מקרי המוות הודה בפומבי שלא ערך נתיחה של ממש.
הטעות השלישית הייתה כיוון שאף אחד לא בדק. ביום שבו נמצאו הגופות, נהג מעיירה סמוכה הגיע למשטרת ניו ברונזוויק. הוא סיפר שבליל הרצח ראה מכונית פורד קטנה בלי לוחיות רישוי, ובה 3 גברים. אף אחד לא טיפל בדיווח שלו.
לתובעים הגיעו גם מכתבים ושיחות טלפון שטענו שהקו קלוקס קלאן עומד מאחורי הרצח. הקלאן היה חזק בניו ג'רזי באותה תקופה, והציג את עצמו כשומר המוסר. גם בכיוון הזה אף אחד לא המשיך.
במי חשדה המשטרה
החוקרים הסתכלו קודם על האנשים הקרובים ביותר למתים.
בעלה של הזמרת נחקר. הוא היה איש שקט, והעיתונים תיארו אותו כחלש וכנוע. מהר מאוד הורידו אותו מרשימת החשודים.
על אשת הכומר הסתכלו הרבה יותר. היא באה ממשפחה עשירה ומוכרת. היא הייתה בת 48, מבוגרת מבעלה ב-7 שנים. אם כל העיר ידעה על הרומן, קשה היה להאמין שרק היא לא ידעה. לאחיה הצעיר, זה שגר בבית שלה, היה אקדח בקוטר 32. היה לה גם אח נוסף, ולמשפחה היה בן דוד מאותו חוג.
אבל נגדם לא היה תיק. היה רק קו מתאר. לא נמצא נשק שמתאים. לא היה עד שראה אותם בשדה. את ההליכה הלילית של האישה לכנסייה אפשר היה להבין בשתי דרכים: חיפוש של אישה מודאגת, או משהו אחר. יותר מזה לא היה.
מגדלת החזירים
באמצע אוקטובר 1922 הופיעה עדה חדשה.
זו הייתה אישה שגידלה חזירים בחווה קטנה ליד דרך העפר, וגרה ברפת שהוסבה לבית. העיתונים קראו לה "אשת החזירים", והכינוי נדבק.
היא סיפרה שבלילה של 14 בספטמבר, בערך ב-9 בערב, הכלב שלה התחיל לנבוח לכיוון השדה. היא חשבה שמישהו גונב לה תירס. היא עלתה על הפרדה שלה ורכבה לבדוק.
ליד עץ תפוח-הבר, כך סיפרה, היא ראתה קבוצת אנשים מתווכחים. היא שמעה ירייה. היא רכבה משם. ואז שמעה עוד יריות.
היא נקבה בשמות: אשת הכומר, שני האחים שלה ובן הדוד.
לסיפור שלה הייתה בעיה כבר מההתחלה. הוא השתנה. מה שהיא סיפרה למשטרה, מה שסיפרה לעיתונים ומה שאמרה אחר כך בשבועה - אלה לא היו אותו סיפור. חלקים ממנו לא התאימו לממצאים הרפואיים. כל גרסה הייתה מפורטת יותר מהקודמת.
חבר המושבעים הגדול אומר לא
בסוף נובמבר 1922 התיק הגיע לחבר מושבעים גדול. זה הגוף שמחליט אם יש מספיק ראיות כדי להאשים מישהו בכלל.
הוא שמע 67 עדים במשך 5 ימים. הוא לא האמין למגדלת החזירים. הוא החליט שאין מספיק ראיות כדי להאשים אף אחד.
אשת הכומר נסעה לאירופה.
**כאן נגמרה החקירה של 1922. שני אנשים נורו והונחו מתחת לעץ, והתשובה הרשמית הייתה שאי אפשר להאשים אף אחד.**
התיק שכב בצד כמעט 4 שנים.
איך גירושים פתחו מחדש תיק רצח
ביולי 1926 גבר אחד פנה לבית משפט בניו ג'רזי כדי לבטל את הנישואים שלו.
אשתו עבדה ב-1922 כמשרתת בבית של הכומר. בבקשה שהגיש, הבעל טען טענה מדהימה. הוא אמר שאשתו הסתירה את מה שידעה על ליל הרצח, ושקיבלה 5,000 דולר כדי לשתוק.
הוא אמר עוד. לדבריו, בלילה של 14 בספטמבר אשתו סיפרה לאשת הכומר שהכומר מתכנן לברוח עם הזמרת. ולדבריו, אשת הכומר, אחיה הצעיר והמשרתת עצמה נסעו אז במכונית אל השדה.
המשרתת לשעבר הכחישה הכול. היא קראה לסיפור של בעלה "חבילה של שקרים".
אף אחד מהדברים האלה לא הוכח מעולם בבית משפט. אבל זה היה בדיוק הסיפור שסוג חדש של עיתון היה רעב אליו.
עיתון לוקח את המושכות
ב-1924 אחד מבעלי העיתונים החזקים ביותר באמריקה קנה צהובון בניו יורק בשם "דיילי מירור". צהובונים היו אז דבר חדש: עמודים קטנים, תמונות גדולות, פשע בעמוד הראשון.
ה"דיילי מירור" לקח את הסיפור של המשרתת ורץ איתו. הוא פרסם "ראיות חדשות" נגד אשת הכומר ומשפחתה. יום אחרי יום הוא דרש לפתוח את התיק מחדש.
מושל ניו ג'רזי הורה על חקירה חדשה. בסוף יולי 1926 יצאו צווי מעצר. אשת הכומר, שני אחיה ובן הדוד נעצרו. כל ה-4 כפרו באשמה.
לבן הדוד נקבע בהמשך משפט נפרד, ובסוף הוא לא הועמד לדין בכלל. שלושת האחרים עמדו לדין יחד.
בודקים את הגופות שוב
לפני המשפט הוציאו את שתי הגופות מהקבר ובדקו אותן מחדש.
בנתיחה החדשה של הזמרת מצאו משהו שהרופאים של 1922 פספסו, או לא רשמו. הלשון שלה נחתכה והוצאה, ויחד איתה הגרון - תיבת הקול. היסטוריון שכתב על התיק בכתב עת של ספריית אוניברסיטה מציין שהממצא התגלה לראשונה רק 4 שנים אחרי הרצח, בגופה שהוצאה מהקבר.
המקורות מתארים את הממצא קצת אחרת זה מזה: חלק מדברים על הלשון, חלק על הלשון ועל הגרון. כולם מסכימים שב-1922 לא ידעו על זה.
לתביעה זה התאים לתמונה של זעם שמכוון אל הקול של אישה אחת: הקול ששר במקהלה.
המשפט
המשפט נפתח ביום רביעי, 3 בנובמבר 1926, בבית המשפט המחוזי בסומרוויל שבניו ג'רזי, עיירה קטנה לא רחוק מהשדה.
הגיעו יותר מ-300 עיתונאים. ה"ניו יורק טיימס" לבדו החזיק באולם 4 קצרנים, כדי לרשום כל מילה. במהלך שבועות המשפט שלחה העיתונות יותר מ-12 מיליון מילים עליו. סופרים מפורסמים ישבו בקהל. זה היה מהמשפטים הראשונים בארצות הברית שסוקרו כמו הצגה.
המושבעים שמעו את מכתבי האהבה מוקראים בקול: המכתבים שהיו מפוזרים על הגופות.
אשת הכומר עלתה לדוכן העדים. היא נשארה רגועה ושולטת בעצמה לאורך שעות של חקירה, והעיתונות קראה לה "האלמנה מברזל".
גם אחיה הצעיר עלה לדוכן. העיתונים לעגו לו 4 שנים כאל אדם פשוט ותמים. על הדוכן הוא ענה תשובות ברורות ויציבות, ורבים מהצופים התרשמו שהוא אמין.
טביעת האצבע
הראיה הפיזית העיקרית של התביעה הייתה כרטיס הביקור שנמצא ליד כף הרגל של הכומר.
מומחים מטעם התביעה העידו שטביעת אצבע על הכרטיס היא של האצבע המורה השמאלית של האח הצעיר.
ההגנה תקפה את זה בכל הכוח. הכרטיס שכב בחוץ, באוויר הפתוח, בערך 36 שעות לפני שנמצא. אחר כך הוא עבר מיד ליד, בין שוטרים ובין סקרנים מהקהל. אף אחד לא התייחס אליו כאל ראיה. מומחים מטעם ההגנה חלקו על הקביעה שהטביעה שלו.
והייתה עוד בעיה. האח הצעיר גר באותו בית עם הכומר. טביעה שלו על כרטיס מאותו בית לא הוכיחה, לבדה, איפה הוא היה בליל הרצח.
העדה על מיטת בית חולים
עדת הכוכב של התביעה הייתה מגדלת החזירים.
בסתיו 1926 היא כבר הייתה חולה קשה. הכניסו אותה לאולם על מיטת בית חולים, והיא העידה בשכיבה.
היא סיפרה שוב את הסיפור על הכלב, על הפרדה ועל עץ תפוח-הבר. היא אמרה ששמעה אישה צועקת את השם "הנרי". גם האח המבוגר וגם בן הדוד נקראו הנרי. היא הצביעה על הנאשמים.
אז ההגנה פירקה את הסיפור שלה: התאריכים, הגרסאות, הפרטים שגדלו בכל פעם שסיפרה. היא הציגה אותה כאישה שאסור להאמין לה.
ובשורה האחורית של האולם ישבה אישה זקנה: אמה של העדה. במהלך העדות היא צעקה שוב ושוב: "היא שקרנית!"
ברגע מסוים העדה התרוממה על המרפק במיטה ואמרה: "אמרתי את האמת, שאלוהים יעזור לי, ואתם יודעים את זה!"
פסק הדין
ב-3 בדצמבר 1926 יצאו המושבעים להחליט. הם דנו בערך 5 שעות.
הם זיכו את שלושתם: את אשת הכומר ואת שני אחיה.
חשוב לומר את זה בפשטות. לפי החוק, שלושתם חפים מפשע. הם עמדו לדין וזוכו. אף אחד אחר לא הואשם מעולם ברצח של אדוארד הול ואלינור מילס.
אחרי פסק הדין המשפחה תבעה את ה"דיילי מירור" ואת הבעלים שלו על הוצאת דיבה. המקורות נותנים סכומים שונים לתביעה. התביעות הסתיימו בפשרה מחוץ לבית המשפט, בסכום שלא פורסם מעולם.
איפה זה עומד
התיק לא פוענח מעולם.
הסיבות כתובות בתיק. הזירה אבדה בשעות הראשונות, מתחת לרגליים של המון. הנתיחה הראשונה לא הייתה נתיחה אמיתית. כרטיס הביקור, הראיה הפיזית הטובה ביותר, עבר בין ידיים של זרים לפני שמישהו חשב לשמור עליו. הדיווח על מכונית עם 3 גברים לא נבדק אף פעם. שעון הזהב לא נמצא.
כשהתיק הגיע סוף סוף לבית משפט, עברו כבר 4 שנים, העץ כבר לא היה, והעדה הראשית גססה.
היום לא נשאר אף אחד שיכול לדעת. מגדלת החזירים מתה בבית חולים בפברואר 1930. בן הדוד מת ב-1934. האח המבוגר מת ב-3 בדצמבר 1939, בדיוק 13 שנים אחרי הזיכוי. אשת הכומר מתה ב-19 בדצמבר 1942. אחיה הצעיר מת 11 ימים אחריה.
מפקד משטרה בדימוס מהאזור אמר שרק הודאה כתובה, למשל ביומן, יכולה לפתור את התיק היום. לא ידוע על מסמך כזה.
התיאוריות
כל אלה תיאוריות. אף אחת לא הוכחה.
**המשפחה.** זו הייתה הטענה של התביעה: שהאישה הנבגדת ואחיה הרגו את בני הזוג. ספר על התיק מ-1999, "Fatal Tryst" ("פגישה קטלנית"), הגיע למסקנה שהמשפחה אשמה. הראיות: המניע, האקדח בקוטר המתאים, ההליכה בלילה, טענת טביעת האצבע. הבעיה: חבר מושבעים שמע את כל זה וזיכה את שלושתם. טביעת האצבע הייתה שנויה במחלוקת, ולעדה הראשית לא האמינו.
**הקו קלוקס קלאן.** ספר מ-1964 של עורך דין אמריקאי ידוע, "The Minister and the Choir Singer" ("הכומר וזמרת המקהלה"), טען שהקלאן רצח את בני הזוג כעונש על הרומן. הראיות: הפניות שהגיעו לתובעים ב-1922, הזירה המבוימת שנראתה כמו מסר, הכוח של הקלאן בניו ג'רזי באותה תקופה. הבעיה: המחבר עצמו הודה שהקלאן לא רצח אף אחד בניו ג'רזי לפני כן.
**רוצחים שכירים.** ב-1969, 47 שנים אחרי הרצח, אדם אחד הופיע וסיפר שהאח הצעיר ביקש ממנו להעביר 6,000 דולר מהאלמנה לשני רוצחים שכירים. הבעיה: החוקרים לא הצליחו לאמת אף חלק מהסיפור שלו, וכל מי שהוא הזכיר כבר מת מזמן.
מישהו השכיב שתי גופות מתחת לעץ תפוח-בר, הניח כובע על פנים וכרטיס ביקור ליד כף רגל, והלך. יותר מ-100 שנה אחר כך, אף אחד לא יודע מי.