פרשת לסלי מולסיד: 31 שנה, האיש הלא נכון ורצועת סלוטייפ אחת
ביום ראשון, 5 באוקטובר 1975, בסביבות הצהריים, אמא אחת בשכונת שיכונים בצפון אנגליה שלחה את הבת שלה למכולת.
הילדה הייתה בת 11. קראו לה לסלי מולסיד.
היא הייתה קטנה לגילה. היא נולדה עם מום בלב, ובגיל 3 עברה ניתוח לב פתוח. היא הייתה חלשה, והמשפחה שמרה עליה.
השליחות הייתה פשוטה. כיכר לחם ותרסיס לריח טוב בבית. החנות הייתה במרחק כמה דקות הליכה. היא לבשה מעיל גשם כחול, ובכיס היה לה לירה שטרלינג אחת בכסף קטן.
ראו אותה הולכת בשביל צר בין הבתים, קרוב לבית.
זו הפעם האחרונה שמישהו שהכיר אותה ראה אותה בחיים.
כשהיא לא חזרה, ההורים יצאו לחפש. בסביבות 3 אחר הצהריים הם כבר התקשרו למשטרה.
השכונה נקראת טרף היל. היא בקצה של רוצ'דייל, עיירה באנגליה, כ-16 ק"מ צפונית למנצ'סטר.
שלושה ימים על הרמה
במשך 3 ימים חיפשו שוטרים ושכנים ברחובות, במגרשים הריקים ובשדות שמסביב לשכונה.
ביום רביעי, 8 באוקטובר, בסביבות 8 בבוקר, נהג אחד עצר במפרץ חניה בכביש שחוצה את הרמה ממזרח לעיירה.
הוא ראה משהו על המדרון שמעל הכביש. זו הייתה לסלי.
היא שכבה על הבטן על צלע הגבעה, כ-9 מטרים מעל הכביש. המקום נקרא רישוורת' מור. הוא נמצא מעבר לגבול המחוז, במערב יורקשייר, נסיעה קצרה מהבית שלה.
היא נדקרה 12 פעמים. אחת הדקירות הגיעה ללב. לא היו לה פצעים בידיים, מהסוג שנשאר כשמנסים להתגונן. הלירה שלה נעלמה.
היה עוד ממצא אחד. על הבגדים שלה מצאו המומחים עקבות של זרע. הרוצח גם תקף אותה מינית.
זה כל הסיפור במשפט אחד: ילדה קטנה נרצחה על גבעה, המשטרה הרשיעה אדם שלא יכול היה לעשות את זה, ועברו 31 שנה עד שמצאו את מי שעשה את זה.
הגופה נמצאה במערב יורקשייר, ולכן החקירה עברה למשטרת מערב יורקשייר. קצין בכיר לקח את הפיקוד.
צוותי הזיהוי הפלילי אספו כל מה שאפשר מהגבעה ומהבגדים. הרשימה הגיעה ל-379 פריטים קטנים. היו ביניהם סיבי בד זרים, ושאריות של דבק טפטים יבש.
הפריט החשוב ביותר היה הזרע. ב-1975 עוד לא היו בדיקות DNA. אבל מדען יכול היה להסתכל על הכתמים במיקרוסקופ ולראות אם יש בהם תאי זרע.
הוא הסתכל. הוא כתב במחברת שלו שתאי זרע נראים בבירור.
השורה הזאת במחברת היא הלב של כל הסיפור. כדאי לזכור אותה.
חשוד שלא היה צריך לחפש רחוק
בשבועות שאחרי הרצח המשטרה גבתה עדויות ממאות אנשים בשכונה.
בין העדים היו 4 נערות וצעירות מהאזור. הן סיפרו שיום לפני שלסלי נעלמה, גבר חשף את עצמו מולן בשכונה.
הן נקבו בשם של גבר מקומי. קראו לו סטפן קישקו.
הוא היה בן 23. הוא עבד כפקיד במשרד מס הכנסה. הוא גר עם אמא שלו, לא רחוק מהבית של לסלי. אבא שלו, שהגיע לאנגליה ממזרח אירופה, נפטר כמה שנים קודם.
הוא היה גבר גדול ומגושם, איטי בדיבור ובהבנה. מאוחר יותר תיארו אותו רופאים ופסיכולוגים כמי שיש לו שכל של ילד. המקורות לא מסכימים ביניהם על הגיל המדויק שנתנו לו.
הייתה לו בעיה רפואית. הגוף שלו לא ייצר מספיק הורמון זכרי, והוא קיבל זריקות הורמונים.
היה לו גם תחביב משונה. הוא רשם מספרי רישוי של מכוניות שלדעתו הציקו לו. בעיני הבלשים, גבר שרושם מספרי מכוניות ויש לו מכונית נראה כמו מי שיכול להסיע ילדה עד לרמה.
במכונית שלו מצאו שקית ממתקים וכמה עיתונים למבוגרים.
ב-21 בדצמבר 1975, 11 שבועות אחרי הרצח, המשטרה עצרה אותו.
חקרו אותו 3 ימים. לא היה איתו עורך דין. לאמא שלו לא נתנו לשבת לידו.
בסוף הוא הודה.
שנים אחר כך הוא הסביר למה. הוא חשב שאם יגיד להם מה שהם רוצים לשמוע, יתנו לו לחזור הביתה לאמא שלו לחג המולד. אחר כך, חשב, הכול יסתדר.
שום דבר לא הסתדר. ב-24 בדצמבר 1975, ערב חג המולד, הוא הואשם ברצח.
מה המשטרה ידעה ולא אמרה
אחרי המעצר לקחה המשטרה ממנו דגימה, כדי להשוות אותה לכתמים על הבגדים של לסלי.
וכאן החקירה נתקלה בבעיה.
בדגימה של החשוד לא היו תאי זרע בכלל. המצב הרפואי שלו גרם לכך שהגוף שלו לא ייצר אותם.
בכתמים על הבגדים של לסלי היו הרבה תאי זרע.
במילים פשוטות: הראיה המדעית אמרה בבירור שהזרע על הילדה לא יכול היה להגיע מהאיש שהודה.
והייתה עוד עובדה. לפי הרישומים הרפואיים, החשוד שבר את הקרסול כמה חודשים לפני הרצח. והרוצח נשא ילדה, או הוביל אותה, במעלה מדרון תלול.
שתי העובדות האלה לא נמסרו להגנה. חבר המושבעים לא שמע על אף אחת מהן.
המשפט
המשפט נפתח ב-7 ביולי 1976 בבית המשפט בלידס.
התביעה נשענה על ההודאה ועל 4 העדות שאמרו שהוא חשף את עצמו.
צוות ההגנה שלו עשה בחירה שפגעה בו מאוד. לצד הטענה שהוא חף מפשע, הם טענו גם שאם הוא עשה את זה, הוא לא היה אחראי למעשיו בגלל מצבו הנפשי. הוא מעולם לא הסכים לקו הזה. בעיני המושבעים זה נשמע כאילו אפילו הצד שלו חושב שאולי הוא אשם.
ב-21 ביולי 1976, אחרי 5 שעות ו-35 דקות, חבר המושבעים הרשיע אותו ברוב של 10 מול 2. הוא נידון למאסר עולם.
בערך באותו זמן, כמה קילומטרים משם, קרה משהו שאף אחד לא קישר לתיק.
ב-3 ביולי 1976, 4 ימים לפני שהמשפט נפתח, צעיר מאותו אזור חטף ילדה בת 9 ותקף אותה מינית. הוא הודה ונקנס ב-25 לירות. שנתיים אחר כך הוא נקנס שוב, הפעם על תקיפה מינית של ילד בן 7.
אף אחד לא בדק אותו בהקשר של לסלי. היה לו עבר של תקיפת ילדים, והוא בא מהשכונה שלה. אבל התיק כבר היה סגור. למשטרה כבר היה אשם.
בכלא, מי שהורשע ברצח ילדה היה מטרה.
אסירים אחרים תקפו אותו שוב ושוב. אחרי אחת התקיפות, ב-1977, הוא נזקק ל-17 תפרים. העבירו אותו להפרדה כדי להגן עליו.
ב-1978 הוא ערער. בית המשפט לערעורים לא מצא שום סיבה לפקפק בפסק הדין.
בסביבות 1979 הנפש שלו התחילה להישבר. הוא חלה בסכיזופרניה. הוא התחיל להאמין בדברים מוזרים על העולם ועל עצמו.
כל הזמן הוא אמר שהוא לא רצח את לסלי.
אמא שלא הפסיקה
בחוץ, אדם אחד אף פעם לא קיבל את פסק הדין. אמא שלו.
לא היה לה כסף ולא היו לה קשרים. ב-1984 היא כתבה לארגון צדקה משפטי. בסביבות 1987 חיברו אותה לעורך דין שהסכים לעיין בתיק.
עורך הדין קרא את התיק ומצא דברים שלא מסתדרים. יחד הם הכינו עצומה לשר הפנים, השר שאחראי על המשטרה ועל בתי הסוהר.
זה עבד. ב-1991 התיק נפתח מחדש.
החקירה השנייה
משטרת מערב יורקשייר מסרה את הבדיקה לקצין בכיר, ניצב משנה שלא היה חלק מהחקירה המקורית.
ההוראה שקיבל הייתה לבדוק הכול מחדש, מההתחלה, בלי להניח שום דבר מראש.
הוא חזר לרישומי המעבדה המקוריים מ-1975.
שם, במחברת של המדען עצמו, הייתה השורה על תאי הזרע. היא הייתה שם כל הזמן.
הצוות החדש ביקש ממדען אחר לבדוק שוב את זכוכיות המיקרוסקופ המקוריות. הן נשמרו. והוא אישר: תאי זרע, נראים בבירור.
אחר כך בדקו הרופאים את האסיר. המצב הרפואי שלו אושר. הוא לא ייצר זרע, ומעולם לא ייצר.
החוקרים חזרו גם ל-4 העדות. עכשיו הן כבר היו נשים בוגרות, והן הודו שהסיפור על הגבר שחשף את עצמו היה מומצא. לפי הרישומים, הן אמרו שעשו את זה "בשביל הצחוק".
זיכוי
ב-17 בפברואר 1992 הגיע התיק לבית המשפט לערעורים בלונדון.
השופט הבכיר ביותר באנגליה ישב בדין עם עוד 2 שופטים. הוא אמר שהוכח שהאיש לא מסוגל לייצר זרע, ולכן הוא לא יכול היה להיות הרוצח.
ההרשעה בוטלה. אחרי 16 שנה בכלא, סטפן קישקו יצא לחופשי.
אבל הוא אף פעם לא באמת היה חופשי. שלחו אותו לטיפול בבית חולים פסיכיאטרי, והוא יצא משם במרץ 1992. הוא גר עם אמא שלו וכמעט לא יצא מהבית.
הוא מת מהתקף לב בדצמבר 1993, פחות משנתיים אחרי שזוכה. הוא היה בן 41. רוב המקורות אומרים דצמבר 1993. מקור אחד אומר אוקטובר.
אמא שלו מתה במאי 1994.
ב-1994 הואשמו הקצין הבכיר מהחקירה המקורית והמדען מהמעבדה בשיבוש מהלכי משפט. הטענה הייתה שהם הסתירו את הראיות שהיו מזכות אותו.
ב-1995 שופט עצר את ההליך. הוא קבע שעבר כל כך הרבה זמן, שכבר אי אפשר לנהל משפט הוגן.
כלומר, אף בית משפט לא החליט אם שני האנשים האלה אשמים. בעיני החוק הם חפים מפשע באישום הזה. הקצין מת ב-2007.
חזרה להתחלה
אחרי 1992 המשטרה עמדה במצב נורא. היא ידעה מי לא רצח את לסלי. היא לא ידעה מי כן.
מאז הרצח עברו כבר 17 שנה.
וכאן הסיפור כמעט נגמר לתמיד. באוקטובר 1985, 10 שנים אחרי הרצח, הבגדים של לסלי הושמדו. זה היה נוהל רגיל באותם ימים בתיק שנחשב פתור.
אבל דבר אחד שרד.
ב-1975 הצמידו המומחים לבגדים שלה רצועות של סלוטייפ, כדי להרים מהם סיבים וכתמים. הרצועות האלה תויקו במעבדה. אף אחד לא זרק אותן.
על הסלוטייפ עוד נשארו כמה תאי זרע.
ב-1999, בעזרת שיטות ה-DNA החדשות, הצליחו המדענים לבנות מהעקבות הזעירים האלה פרופיל גנטי מלא של הרוצח של לסלי.
הם הריצו אותו במאגר ה-DNA הארצי.
אין התאמה.
הרוצח היה שם בחוץ, ומאז שהמאגר הוקם הוא לא נעצר. הפרופיל חיכה במערכת.
הוא חיכה 6 שנים.
ב-1 באוקטובר 2005 נעצר גבר באזור רוצ'דייל בחשד לתקיפה מינית. לא הוגש נגדו כתב אישום. אבל כמו בכל מעצר באותן שנים, לקחו לו דגימה מהלחי, וה-DNA שלו נכנס למאגר.
התשובה הייתה התאמה ישירה לפרופיל מהתחתונים של לסלי.
הגבר היה בן 53. הוא היה נהג מונית, וגם מכר חוברות קומיקס. הוא גדל בשכונת טרף היל, אותה שכונה של לסלי, ועדיין גר כמה קילומטרים משם.
הוא היה אותו צעיר שנקנס ב-1976 וב-1978 על תקיפת ילדים.
ב-5 בנובמבר 2006 המשטרה עצרה אותו בחשד לרצח לסלי מולסיד.
המשפט השני
המשפט שלו נפתח ב-22 באוקטובר 2007 בבית המשפט בברדפורד.
הוא הכחיש הכול.
ההגנה שלו טענה שייתכן שדגימת ה-DNA זוהמה. הסלוטייפ נשמר עשרות שנים. במעבדה טיפלו בדגימות מתיקים שונים.
מדענית זיהוי פלילי אמרה לחבר המושבעים שהסיכוי שהזרע שייך למישהו אחר מלבד הנאשם הוא בערך 1 למיליארד.
ב-12 בנובמבר 2007, 32 שנה אחרי מותה של לסלי, חבר המושבעים מצא אותו אשם. הפעם פה אחד.
הוא נידון למאסר עולם, עם מינימום של 30 שנה לפני שבכלל ישקלו לשחרר אותו. כלומר, הוא יהיה לפחות בן 83 לפני דיון כזה.
ביולי 2008 הוא ניסה לערער. בית המשפט לערעורים סירב. אחד השופטים כינה את נימוקי הערעור "ספקולטיביים לגמרי".
**כאן נגמר מה שמתועד: אדם הורשע, הערעור שלו נדחה, והוא מעולם לא הודה ברצח ולא סיפר מה קרה על הרמה באותו יום ראשון.**
מה שאין ברישומים זה הגרסה שלו. איך הוא פגש את לסלי בשביל, למה היא הלכה איתו, מה קרה במכונית, ולמה דווקא הגבעה הזאת. רק הוא יודע, והוא אף פעם לא אמר.
מסקנות ושאלות פתוחות
בבית המשפט התיק פתור. אבל הוא משאיר יותר שאלות מרוב התיקים הפתורים.
**איך אפשר היה להסתיר את הראיות 16 שנה?**
הראיה: המחברת של המדען עצמו רשמה את תאי הזרע כבר ב-1975. בדגימה של החשוד לא היה אף אחד. שתי העובדות ישבו בתיק עוד לפני המשפט.
הבעיה: שני האנשים שהואשמו בהסתרה לא נשפטו, ולכן אין פסיקה על מה הם ידעו, מתי ולמה. לפי גישה אחת, שהעלו הפעילים שנאבקו לזיכוי, החוקרים פשוט החליטו שתפסו את האיש הנכון והתעלמו מכל מה שהצביע לכיוון אחר. לפי גישה אחרת, באותם ימים לא הבינו עד כמה ההבדל הזה חשוב. אף בית משפט לא בדק אף אחת מהן.
**למה אף אחד לא בדק את האיש שנקנס ב-1976?**
הראיה: 4 ימים לפני שנפתח משפט הרצח, גבר מאותה שכונה חטף ותקף ילדה בת 9, ותוך ימים הודה. שנתיים אחר כך הורשע שוב.
הבעיה: ב-1975 וב-1976 לא היה מחשב ארצי שמקשר בין פשעים, וכל משטרה החזיקה תיקי נייר משלה. לסלי נחטפה במחוז מנצ'סטר רבתי ונמצאה במערב יורקשייר. העבירות הקודמות טופלו במקום. ואחרי שאדם הודה והורשע, אף אחד כבר לא חיפש. אם רישום טוב יותר היה תופס אותו ב-1976, את זה אי אפשר להוכיח.
**למה ההודאה "עבדה"?**
הראיה: אדם מבוהל עם הבנה מוגבלת, 3 ימי חקירה, בלי עורך דין, ורצון לחזור הביתה לחג.
הבעיה: ב-1975 הכללים לחקירת חשודים באנגליה היו חלשים בהרבה. ב-1984 נכנסו כללים חדשים, בין השאר בגלל תיקים כמו זה. הם מחייבים להציע לחשוד עורך דין, ולהיזהר במיוחד עם אנשים פגיעים. עד היום מלמדים את התיק הזה שוטרים, כדוגמה להודאת שווא.
**האם הרוצח תקף עוד אנשים?**
הראיה: לפני 1979 הוא הורשע בתקיפת 2 ילדים, וב-2005 נעצר בחשד לתקיפה מינית נוספת שלא הבשילה לכתב אישום.
הבעיה: המשטרה מעולם לא קישרה אותו בפומבי לשום רצח אחר. כל טענה שהוא עשה יותר מזה היא ניחוש, והרישומים לא תומכים בה.
**מה היה קורה בלי הסלוטייפ?**
אולי זו השאלה המוזרה מכולן. הבגדים הושמדו ב-1985. אם עובד מעבדה היה מסדר את הארכיון וזורק כמה רצועות סלוטייפ ישנות, לא היה DNA ב-1999, לא הייתה התאמה ב-2006, והרוצח של לסלי עדיין היה בלי שם.
לחקירה הראשונה הייתה התשובה במחברת, והיא לא השתמשה בה. לחקירה השנייה לא היה כלום חוץ מכמה נקודות על רצועת סלוטייפ, והיא השתמשה בהן כדי לסגור את התיק.