הדם שמתחת לצבע: חמש עשרה שנה עד שנמצא מי רצח את לינט וייט
לינט דבורה וייט נולדה בקארדיף ב־5 ביולי 1967 והייתה בת עשרים בחורף 1988. היא הייתה אישה קטנת גוף, מוכרת היטב בביוטאון, רובע הנמל הישן שמדרום למרכז העיר, שם עבדה ברחוב. היה לה חבר, סטיבן מילר. מי שהכיר אותה תיאר אדם שקל לדבר איתו, ושדאג לעצמו כמיטב יכולתו בחיים שנתנו לו מעט מאוד הגנה.
בערב יום ראשון, 14 בפברואר 1988, יום ולנטיין, היא עבדה כרגיל ברחובות סביב ג'יימס סטריט. היה קר. האזור היה רשת של בתים צמודים, עסקים קטנים וחזיתות חנויות סגורות, והנשים שעבדו שם השתמשו בחדרים שהייתה להן גישה אליהם. מספר 7 בג'יימס סטריט הייתה דירה מעל סוכנות הימורים. ללינט הייתה זכות שימוש בה.
היא נראתה בחיים באותו ערב במהלך הרגיל של הלילה שלה. זמן מה אחר כך, בשעות הקטנות, היא עלתה לדירה עם לקוח.
בדיקת שלאחר המוות קבעה מאוחר יותר את מותה בשעות הראשונות של ה־15 בפברואר.
גופתה נמצאה באותו לילה בדירה. היא הותקפה בסכין באכזריות שקצינים ותיקים התקשו לתאר. היא נדקרה יותר מחמישים פעם. גרונה נחתך. על ידיה וזרועותיה היו הפציעות של מי שנאבקה בכל כוחה ולאורך זמן מול גבר שאוחז בלהב.
הזירה
הבלשים שנכנסו לחדר הקטן ההוא הביטו במשהו שמבחינה פורנזית היה אמור להיות תיק קל.
תקיפת סכין מטורפת בחלל סגור היא פשע מלוכלך עבור מי שמבצע אותו. כשיד מחליקה על ידית רטובה, הלהב לוקח את האצבעות. אי שם בדירה ההיא היה כמעט בוודאות דמו של הרוצח מעורב בדמה שלה, וב־1988 עשתה המשטרה את מה שהמדע של אז איפשר: אספו, צילמו, לקחו מטושים, ארזו בשקיות, ושלחו דגימות לסיווג קבוצות דם.
זיהוי DNA היה קיים ב־1988, אבל בקושי. הוא שימש בתיק פלילי לראשונה באנגליה בשנה שקדמה לכך והוא דרש דגימה גדולה ונקייה יחסית. עקבות מעורבים בדמה של הקורבן, מתפרקים ומרוחים על פני חדר שלם, היו מעבר ליכולתו.
לכן הדגימות נכנסו למחסן, נבדקו עד כמה שהתקופה איפשרה ואז נשמרו. ההחלטה ההיא, שקיבלו אנשים שלא יכלו לדעת מה ערכה, היא הסיבה שיש כאן תיק פתור לכתוב עליו.
מה שכן היה לחקירה הוא עדים. בשעות שאחרי הרצח דיווחו אנשים באזור שראו גבר לבן ברחובות הסמוכים, נסער, עם חתכים בידיו ודם על בגדיו. התיאור נלקח ברצינות מספקת כדי שיופק קלסתרון ויופץ.
לא יצא מזה דבר. חלפו שבועות, ואז חודשים. רצח של אישה צעירה בליל ולנטיין, בעיר שראתה את עצמה בטוחה, ייצר בדיוק את סוג הלחץ שכוחות משטרה של אותה תקופה הגיבו לו רע. צוות גדול מאוד עבד על התיק. הציבור רצה מעצר.
לאן פנתה החקירה
עד סוף הסתיו הוסט כיוון החקירה מגבר לבן לא מזוהה אל גברים שהכירו את לינט.
הדמות המרכזית הפכה להיות החבר שלה, סטיבן מילר. הוא נחקר שוב ושוב במשך ימים. החקירות הוקלטו, וזו הסיבה היחידה שאפשר היום לומר בוודאות מה קרה בהן.
הוא הכחיש כל מעורבות. הוא המשיך להכחיש. לפי הספירה שנעשתה מאוחר יותר לצורך הערעור, הוא הכחיש יותר משלוש מאות פעם, לאורך מפגשים שנמשכו שעות רבות, בזמן שחוקרים אמרו לו שוב ושוב שאינם מאמינים לו. לסטיבן מילר היו קשיי למידה משמעותיים. בסופו של דבר הוא הפסיק להכחיש, ומסר גרסה שבה היה נוכח ושבה נקב בשמות של אחרים.
בנובמבר 1988 הואשמו חמישה גברים ברצח: סטיבן מילר, יוסף עבדאללהי, טוני פאריס, ג'ון אקטי ורוני אקטי.
הראיות הפורנזיות שנאספו בדירה לא קשרו אף אחד מהם. זה אינו פרט שהתווסף בדיעבד. זה היה נכון אז וזה היה ידוע אז.
המשפט נמשך אל תוך 1990 והיה אז משפט הרצח הארוך ביותר בתולדות המשפט הבריטי. בנובמבר 1990 זיכו המושבעים את ג'ון אקטי ואת רוני אקטי, והרשיעו את סטיבן מילר, יוסף עבדאללהי וטוני פאריס. הם נידונו למאסר עולם, והם נודעו כשלושת קארדיף.
ההקלטות
שנתיים אחר כך האזין בית המשפט לערעורים להקלטות החקירה.
תגובת בית המשפט היא עניין שבפרוטוקול. ההרשעות בוטלו בדצמבר 1992 על יסוד הקביעה שחקירתו של סטיבן מילר הייתה דכאנית, שאת מה שאמר בסופו של דבר אי אפשר להתייחס אליו כאל הודאה כלל, ושהתיק נגד שני האחרים נשען עליו במידה רבה. שלושה גברים שבילו שנים בכלא יצאו החוצה.
מה שקרה אחר כך הוא החלק שמסופר הכי פחות. זיכוי בערעור אינו מפעיל מחדש חקירת רצח באופן אוטומטי. במשך שנים אחר כך שכב התיק בשתיקה לא נוחה, ובחוגים מסוימים נשארה האמונה שאנשים אשמים שוחררו בגלל טכניקליות על אופן החקירה. הגברים עצמם חיו עם זה. משפחות המורשעים בטעות ניהלו מאבק ציבורי. למשפחתה של לינט וייט נאמר מי רצח אותה, אחר כך נאמר שזה לא נכון, ולא ניתן להם דבר במקום.
איש לא חיפש איש.
כדאי לדייק במה שזה אומר בפועל. בין דצמבר 1992 לפתיחת התיק מחדש לא התנהל שום מרדף פעיל אחר מי שרצח את לינט וייט. רצח בוצע בעיר בריטית, חמישה גברים סומנו בפומבי כאחראים, ובתי המשפט קבעו שהתיק נגד שלושה מהם חסר ערך. התוצאה לא הייתה חיפוש מחודש. היא הייתה חלל.
החומר שנשמר
מה שהציל את התיק הוא שהראיות הפיזיות מ־1988 לא הושמדו.
בשנת 2000 פתחה משטרת דרום ויילס בבדיקת תיק קר. ההיגיון היה פשוט. הזירה המקורית הניבה דם שלא היה של לינט וייט. ב־1988 לא היה אפשר לעשות איתו דבר. שתים עשרה שנה אחר כך השתנו הטכניקות ללא הכר, והדגימות עדיין היו במחסן.
צוות הבדיקה חזר אל הדירה עצמה. כאן התיק מתהפך על משהו כמעט בנאלי. בשנים שחלפו מאז הרצח שופץ החדר. צבע טרי כוסה על עבודות העץ. הצוות בחן את לוחות הפנלים והוציא אותם, ומדענית גירדה אחורה דרך שכבות הצבע, בחיפוש אחר מה שנאטם מתחתיהן.
מתחת לצבע היה דם. הוא הוחמץ ב־1988, ואז כוסה בידי צבע שלא היה לו מושג על מה הוא צובע.
בינואר 2002, בשיטה הידועה כמולטיפלקס פלוס מדור שני, הפיקה המעבדה פרופיל DNA מלא של גבר לא מזוהה מן החומר הזה.
הפרופיל הורץ מול מאגר ה־DNA הלאומי. לא נמצאה התאמה. האיש שהשאיר אותו מעולם לא נלקח ממנו DNA.
הנער בן הארבע עשרה
בשלב הזה עשה הצוות דבר שהיה עדיין חדש.
במקום להשלים עם תוצאה ריקה, בחנו התאמות קרובות, פרופילים שדומים לזה של האיש הלא מזוהה בלי להיות שלו. פרופיל DNA המשותף לקרוב דם מדרגה ראשונה דומה לשל אותו קרוב יותר מכפי שהוא דומה לשל זר, וחיפוש התאמות חלקיות יכול לכן להצביע לא על העבריין אלא על משפחתו.
החיפוש העלה נער בן ארבע עשרה. הוא היה במאגר בשל עניין פעוט. הוא גם, מן הסתם, לא היה הרוצח, כי הוא לא נולד כשלינט וייט מתה.
זו דרך עבודה איטית ועדינה. התאמה חלקית אינה ראיה נגד איש. היא כיוון. משמעותה גם דפיקה בדלתות של אנשים שלא עשו דבר, הסבר שקרוב משפחה שלהם עשוי להיות רוצח, ובקשה שימסרו דגימה מרצון. הצוות החל לעבוד החוצה דרך משפחתו של הנער, לקח דגימות מקרובים גברים ופסל אותם אחד אחד.
העקבות נעו לאורך הקו האבהי והגיעו לדודו של הנער: ג'פרי גאפור, מאבטח שחי בשקט בלאנהרן, ממערב לקארדיף. הוא היה בן שמונה עשרה בפברואר 1988.
ה־DNA שלו התאים בדיוק לפרופיל שמתחת לצבע.
הוא נעצר בפברואר 2003. הוא ניסה ליטול את חייו לפני שניתן היה לחקור אותו, ושרד. אחר כך הודה בהריגה.
הגרסה שמסר הייתה קטנה עד בלתי נסבלת. הוא הגיע לדירה כלקוח. הייתה מריבה על שלושים לירות שטרלינג. הייתה איתו סכין והוא השתמש בה, ואז ברח. הוא חתך את ידיו שלו, ולכן דמו היה בחדר. הוא הלך הביתה, ובחמש עשרה השנים שלאחר מכן חי בלי שהמשטרה תשים לב אליו, בעבודה מסודרת, כמה קילומטרים ממקום המעשה, בזמן שחמישה גברים הואשמו ושלושה נכלאו על מה שהוא עשה.
ב־4 ביולי 2003 בבית המשפט המחוזי בקארדיף הודה ג'פרי גאפור ברצח לינט וייט. הוא נידון למאסר עולם עם תקופת מינימום של שתים עשרה שנים ושמונה חודשים.
מה שבא אחרי ההרשעה
ההרשעה הכריעה מי רצח את לינט וייט. היא לא הכריעה שום דבר אחר.
נפתחה חקירה פלילית בשאלה כיצד הפיקה החקירה המקורית הודאות והרשעות נגד גברים שה־DNA שלהם לא היה בשום מקום בחדר ההוא. ב־2011 עמדה לדין קבוצה של שוטרים לשעבר ממשטרת דרום ויילס באשמת שיבוש הליכי משפט. זה היה אחד ההליכים הגדולים ביותר נגד שחיתות משטרתית שנוהלו אי פעם בבריטניה, והוא קרס, אחרי שהוצאו כשלושים מיליון לירות שטרלינג מכספי ציבור, בשל סוגיית גילוי מסמכים: מסמכים שנאמר לבית המשפט כי הושמדו נמצאו לאחר מכן שלמים ביחידת אחסון. הליך שני נגד שוטרים גמלאים נוספים ננטש והאישומים בוטלו.
שום שוטר לא הורשע מעולם בקשר לתיק. כל נאשם זכאי לחזקת החפות, ומבחינה משפטית הם עומדים כמזוכים.
משרד הפנים הזמין בדיקה עצמאית מאת ריצ'רד הורוול, פרקליט בכיר, בשאלה מדוע כשל ההליך. הדוח שלו, שפורסם ביולי 2017, קבע שהקריסה נגרמה מטעות אנוש מצד המשטרה ומצד רשות התביעה הכללית, ולא מניסיון מכוון לחבל במשפט.
מסקנות ושאלות פתוחות
הליבה של התיק סגורה. ג'פרי גאפור הוא רוצח מורשע שהודה, והראיות הפורנזיות נגדו היו מוחצות ובלתי תלויות בכל מה שאמר. סטיבן מילר, יוסף עבדאללהי וטוני פאריס היו אנשים חפים מפשע שאיבדו שנים מחייהם, וג'ון אקטי ורוני אקטי היו אנשים חפים מפשע שישבו לאורך משפט הרצח הארוך בתולדות המדינה. יוסף עבדאללהי לא האריך ימים אחרי טיהור שמו.
מה שהחקירה מלמדת נחלק לדברים מוסכמים ולדברים שאינם.
כמעט כולם מסכימים על הלקח הפורנזי, וזו הסיבה שהתיק הזה נלמד. הראיה שזיהתה בסופו של דבר את הרוצח הייתה קיימת ביום הראשון. היא הייתה בחדר בזמן שהחקירה המקורית חקרה את האנשים הלא נכונים. היא שרדה רק משום שמוצגים נשמרו ולא הושמדו, והיא הפכה קריאה רק משום שמישהו בשנת 2000 החליט לחזור ולהסתכל שוב בתיק שרשמית לא היו בו חשודים. דגימה בת שתים עשרה שנה ולוח פנלים צבוע עשו את מה שחקירה גדולה מאוד לא הצליחה לעשות.
הלקח השני נוגע להודאות, וכאן עדיין יש ויכוח. גישה אחת, זו של בית המשפט לערעורים למעשה, היא שהחקירות עצמן ייצרו את התיק: שלחץ מתמשך על אדם פגיע הפיק גרסה שגררה אחריה ארבעה גברים נוספים. חוזקה הוא שההקלטות קיימות ואפשר להאזין להן, ושהגרסה שהופקה נסתרה מן הראיות הפיזיות בחדר. גישה מתחרה, שהעלו לאורך השנים מגיניה של החקירה המקורית, היא שהשוטרים פעלו לפי אמות המידה של אותה תקופה, תחת לחץ ציבורי עצום, ושהאמינו בכנות שבידיהם האנשים הנכונים. חוזקה הוא ששיטות החקירה של 1988 לא היו כשל היום, ושחוכמה שבדיעבד היא מדריך גרוע. חולשתה חמורה: דיווחי העדים על גבר לבן עם חתכים בידיים היו קיימים מהתחלה, והחומר הפורנזי מן הזירה מעולם לא התאים לאף אחד מן הנאשמים. אמונה כנה אינה מסבירה נקיטת הליכים נגד אנשים שהראיות פסלו.
קריסת ההליך ב־2011 נותרה שנויה במחלוקת. קביעתו של ריצ'רד הורוול בדבר טעות אנוש ולא זדון היא המסקנה הרשמית, והיא התקבלה אחרי בדיקה עצמאית ארוכה עם גישה למסמכים. מנגד עומדת צורת האירועים הפשוטה: הליך נגד שוטרים בשל אופן הטיפול בראיות כשל בגלל אופן הטיפול בראיות, וחומר שנאמר עליו כי הושמד התברר כמונח במחסן. הדוח של הורוול מתייחס לכך ישירות ודוחה קריאה קונספירטיבית. אחרים, ובהם חלק מן המורשעים בטעות, מעולם לא קיבלו אותה. אין היום מנגנון שבאמצעותו הוויכוח הזה יוכרע.
כמה שאלות מעשיות לא נענו מעולם. איש לא קבע מדוע התצפיות המוקדמות בגבר לבן פצוע ברחובות סביב ג'יימס סטריט לא החזיקו את תשומת ליבה של החקירה. איש לא הסביר כיצד נבנה תיק והובא למשפט נגד חמישה גברים כשהדם בחדר לא היה של אף אחד מהם. ואיש לא נתן דין וחשבון פומבי על חמש עשרה השנים שבהן ג'פרי גאפור, לאחר שרצח אישה בגלל שלושים לירות שטרלינג, הלך לעבודה, שמר על פרופיל נמוך, ונתן לשלושה גברים לרצות את עונשו.
השאלה הפתוחה האחרונה אינה חקירתית. לינט וייט הייתה בת עשרים. התיק הנושא את שמה נזכר כאבן דרך במדע הפורנזי וכאחד מעיוותי הדין החמורים בהיסטוריה הבריטית המודרנית, ומשמעות הדבר היא שכמעט כל מה שנכתב עליו עוסק בגברים שהורשעו בטעות ובשוטרים שהואשמו אחר כך. משפחתה חיכתה מ־1988 עד 2003 שיאמרו לה את האמת, ובדרך נאמרו לה שני דברים שגויים שונים.