נערת הסיגרים היפה: מי הרג את מרי רוג'רס ב-1841?
ביום ראשון בבוקר, 25 ביולי 1841, בסביבות 10, דפקה צעירה על דלת החדר של אחד הדיירים בבית של אמא שלה בניו יורק.
קראו לה מרי רוג'רס. היא הייתה בת 21 בערך. הדייר היה דניאל פיין, חותך פקקים ששכר חדר בבית. הוא גם היה הארוס שלה.
היא אמרה לו שהיא הולכת לבלות את היום אצל הדודה שלה והבני-דודים, בצד השני של העיר.
לפי מה שסופר אחר כך, הוא ענה שיבוא לקחת אותה בערב וילווה אותה הביתה.
היא יצאה לרחוב. זה היה יום ראשון חם של קיץ.
אף אחד מהאנשים שהכירו אותה לא ראה אותה שוב בחיים.
באותו ערב פרצה על העיר סופת רעמים כבדה. פיין לא הלך לקחת אותה. אמא שלה סיפרה אחר כך שהיא דווקא שמחה, כי הבת שלה לא נמצאת בחוץ בסערה.
ביום שני מזג האוויר התבהר. מרי לא חזרה הביתה.
בערב הלך פיין לבית של הדודה. הדודה אמרה לו שמרי בכלל לא הגיעה. היא לא הייתה אצלה ביום ראשון בכלל.
מי היא הייתה
כדי להבין למה המקרה הזה זעזע מדינה שלמה, צריך לדעת מי הייתה מרי רוג'רס.
היא נולדה בערך ב-1820, בעיירה קטנה במדינת קונטיקט, בצפון-מזרח ארצות הברית. לא נשארה תעודת לידה, ולכן השנה המדויקת לא ידועה. אבא שלה מת כשהייתה קטנה. אמא שלה עברה איתה לניו יורק ופתחה פנסיון: בית שבו שוכרים חדר ואוכלים ליד שולחן משותף. הבית עמד ברחוב נסאו 126, בלב מנהטן, החלק הוותיק של העיר.
כנערה, מרי התחילה לעבוד מאחורי הדלפק בחנות טבק בברודוויי, הרחוב הראשי של העיר. בעל החנות שילם לה טוב, והייתה לו סיבה. היא הייתה יפה מאוד, וגברים נכנסו לחנות רק כדי להסתכל עליה. סופרים, עיתונאים ופוליטיקאים קנו שם את הסיגרים שלהם.
העיתונים נתנו לה כינוי: "נערת הסיגרים היפה". אחד הלקוחות אפילו פרסם עליה שיר בעיתון.
אז כשהיא נעלמה, העיר כבר הכירה את הפנים שלה.
ההיעלמות הראשונה
יש עוד פרט אחד, והוא חשוב לכל מה שקרה אחר כך. זו לא הייתה הפעם הראשונה שמרי רוג'רס נעלמה.
המקורות לא מסכימים מתי זה קרה. רובם אומרים שזה היה באוקטובר 1838. עיתון בניו יורק דיווח אז שנערת הסיגרים נעלמה מהבית, ושאמא שלה מצאה פתק שנשמע כמו מכתב פרידה לפני התאבדות. למחרת דיווח עיתון אחר שהכול היה אזעקת שווא: היא פשוט ביקרה חברה בברוקלין, מעבר לנהר.
תיאור שכתב היסטוריון משטרה ב-1910 מציב היעלמות דומה בתחילת 1841. לפי התיאור הזה היא נעדרה 6 ימים, וחזרה בלי להסביר איפה הייתה.
כך או כך, הסיפור השאיר סימן. כמה עיתונים רמזו שבעל החנות ביים את כל העניין כדי לעשות פרסומת לחנות. אחרים רמזו שיש גבר בתמונה. שום דבר לא הוכח.
אחרי זה מרי עזבה את החנות וחזרה לעזור לאמא שלה לנהל את הפנסיון. כמה חודשים אחר כך הודיעו על האירוסין שלה עם דניאל פיין.
הגופה בנהר
ועכשיו בחזרה ליולי 1841.
יומיים שלמים פיין חיפש אותה. הוא עבר מקצה אחד של העיר לקצה השני. אחרי יומיים הוא פרסם מודעה בעיתון וביקש מידע על צעירה שנעלמה.
ביום רביעי, 28 ביולי 1841, ראו כמה גברים בסירה קטנה על נהר ההדסון משהו צף במים. ההדסון הוא הנהר הרחב שמפריד בין העיר ניו יורק לבין מדינת ניו ג'רזי.
הם היו מול הובוקן, עיירה בצד של ניו ג'רזי, נסיעה קצרה במעבורת ממנהטן. ב-1841 הובוקן הייתה המקום שאליו תושבי ניו יורק יצאו בימי ראשון כדי לברוח מהעיר. היו שם מדשאות על שפת הנהר, פונדקים, ומערה עם מעיין של מים מתוקים שהייתה אטרקציה מפורסמת.
הדבר שצף במים היה במרחק של כ-180 מטר מהחוף, לא רחוק מאותה מערה. הגברים חתרו אליו. זו הייתה גופה של אישה צעירה.
המקורות לא מסכימים כמה גברים היו שם ומי הם היו: 2 מטיילים, 3 גברים בסירת משוטים, או דייגים שפרשו רשתות. על המקום ועל התאריך כולם מסכימים.
הם גררו את הגופה לחוף והניחו אותה על הגדה. היא שכבה שם בחום של הקיץ כשעה, עד שהגיע חוקר מקרי המוות. התאסף קהל.
דייר לשעבר בפנסיון, שפעם חיזר אחרי מרי, הגיע מניו יורק כששמע על הממצא. הוא הסתכל על הבגדים ועל הגופה, ואמר שזו היא. גם אותו חקרו, ושחררו. שום דבר לא קשר אותו למוות.
מה מצא חוקר מקרי המוות
חוקר מקרי המוות של הובוקן היה רופא. הוא בדק את הגופה במקום, ואחר כך בדיקה יסודית יותר.
זה מה שכתוב בדוח שלו ובדיווחים בעיתונים עליו.
על שני צידי הצוואר היו חבורות כהות בצורת אצבעות.
רצועת בד הייתה קשורה חזק מאוד סביב הצוואר, כל כך חזק שהיא שקעה לתוך הבשר. המקורות לא מסכימים מה זה היה: אחד אומר שזה היה פס של תחרה, אחר אומר שזו רצועה שנקרעה מהתחתונית שלה. לפי אחד התיאורים, הרופא ציין שהקשר היה קשר של מלחים.
על פרקי הידיים היו סימנים, כאילו קשרו אותם.
השמלה שלה הייתה קרועה. הרופא קבע שהיא נאנסה לפני שמתה.
הכפפות הדקות שלה עוד היו על הידיים. המצנפת שלה הייתה תלויה על הצוואר בסרטים שלה.
המסקנה שלו: רצח בחניקה.
תיאור שנכתב ב-1910 מוסיף שסביב המותניים שלה היה קשור חבל, ובקצה השני שלו אבן כבדה, כאילו מישהו ניסה להטביע אותה. המקורות המוקדמים לא מזכירים את זה, ולכן זה לא בטוח.
לא כולם היו מרוצים מהבדיקה. כתב של עיתון קטן במדינת ניו יורק כתב על "הרשלנות" של חוקר מקרי המוות של הובוקן. הגופה שכבה בחום, הקהל נדחק מסביב, וראיות שאולי היו שם אבדו כבר בשעות הראשונות.
עיר בלי בלשים
בשלב הזה הקורא צריך לדעת דבר אחד על ניו יורק של 1841: לא הייתה לה משטרה אמיתית.
בעיר גרו בערך 320,000 איש. כדי לשמור על הסדר היו לה משמר לילה של אנשים שעבדו במשרה חלקית, 100 מרשלים עירוניים, 31 שוטרי בית משפט ו-51 שוטרים. לא הייתה מחלקת בלשים. אף אחד לא היה אחראי לפענח רציחות.
וחוץ מזה, הגופה נמצאה במדינה אחרת. הובוקן הייתה בניו ג'רזי, לא בניו יורק.
העיתונים יצאו מהר נגד הרשויות. כל יום הם הדפיסו שמועות חדשות והאשמות חדשות שלא עושים כלום.
בערך שבוע אחרי שנמצאה הגופה, פרסמו הרשויות הודעה רשמית. הן הציעו פרס על מידע, והבטחה: שותף לפשע שיעזור להרשיע את הרוצח לא יועמד לדין, בתנאי שהוא לא הרוצח עצמו. מושל מדינת ניו יורק הכריז על פרס של 750 דולר.
החשוד הראשון
האדם הראשון שהחוקרים בדקו היה הארוס.
דניאל פיין היה האדם האחרון שידוע שראה אותה. התפשטו שמועות שהזוג רב, ושהיא איימה לבטל את האירוסין.
חקרו אותו. הוא סיפר איפה היה ביום ראשון וביום שני, ואנשים אישרו את מה שסיפר. שחררו אותו. הוא אף פעם לא הואשם בשום דבר.
המכתב על הכנופיה
ואז הגיע מכתב.
יום אחרי שהוכרז הפרס, קיבל חוקר מקרי המוות מכתב בלי חתימה. הכותב אמר שהוא צעיר מהובוקן.
הוא כתב שבאותו יום ראשון הוא ראה צעירה שמתאימה לתיאור של מרי בפארק על שפת הנהר בהובוקן, עם 6 גברים מחוספסים שהגיעו בסירה. הוא תיאר גם סירה שנייה, ובה 3 גברים לבושים יפה. אחד מהם, כך כתב, שאל אם הגברים הפעילו כוח על האישה. אחר כך הסירה הזאת חזרה לניו יורק.
המכתב התפרסם בעיתונים. הכותב לא זוהה אף פעם.
זמן קצר אחר כך הגיעו 2 גברים שהיו על החוף באותו יום. הם אמרו שראו אישה שדומה למרי עם חבורה של גברים מחוספסים. אבל הם לא יכלו לומר בוודאות שזו הייתה היא.
זו הפכה לתיאוריה הכי פופולרית בעיר: שמרי רוג'רס הותקפה על ידי אחת מכנופיות הרחוב שהסתובבו על שפת הנהר בימי ראשון. הפחד מכנופיות, ומהמהגרים החדשים שהאשימו אותם בהן, מילא את העיתונים במשך שבועות.
אישה בפונדק
כמה שבועות אחרי הרצח הופיע עגלון של כרכרת נוסעים. הוא אמר שבאותו יום ראשון הוא ראה צעירה שמתאימה לתיאור של מרי יורדת ליד הובוקן עם גבר גבוה, כהה ולבוש היטב. לדבריו, הם הלכו לפונדק דרכים ליד המערה.
את הפונדק ניהלה אלמנה. כשהחוקרים הגיעו אליה, היא אמרה שהיא זוכרת את הזוג. גבר שמתאים לתיאור נכנס עם צעירה. הם שתו משהו, ואז יצאו לכיוון היער שמאחורי הפונדק.
זמן קצר אחר כך, לדבריה, היא שמעה אישה צורחת מהיער. היא לא ייחסה לזה חשיבות באותו רגע. צעקות וצרחות מהיער היו דבר רגיל שם בימי ראשון.
החוקרים קיבלו את מה שסיפרה. כמה כותבים ציינו מאוחר יותר שהיא לא סיפרה שום דבר מזה בשבועות הראשונים אחרי הרצח, כשהעיתונים היו מלאים בסיפור.
הסבך
ואז הגיע הממצא הכי חשוב בכל התיק.
לא רחוק מהפונדק היה סבך צפוף של שיחים. כמה ילדים שיחקו שם. הם היו הבנים של האלמנה שניהלה את הפונדק.
המקורות לא מסכימים על התאריך: תחילת ספטמבר 1841, או 25 בספטמבר 1841, בערך חודשיים אחרי הרצח.
בתוך הסבך מצאו הילדים בגדי נשים: תחתונית לבנה, צעיף משי, שמשייה, וממחטת פשתן רקומה באותיות "M. R.", ראשי התיבות של שמה באנגלית.
זיהו את הדברים כבגדים שמרי לבשה כשיצאה מהבית.
האדמה בסבך הייתה חרושה. השיחים היו שבורים ורמוסים, כאילו היה שם מאבק. שביל רחב הוביל מהסבך לכיוון הנהר, כאילו גררו משהו כבד.
אנשים התחילו לקרוא למקום "סבך הרצח".
אבל היתה בעיה עם הממצא. הדברים שכבו בחוץ חודשיים, בחום של הקיץ ובסופות, במקום שהיה מלא במבקרים בימי ראשון. חלק מהמשקיפים שאלו למה אף אחד לא ראה אותם קודם. אחרים שאלו אם מישהו הניח אותם שם מאוחר יותר.
האלמנה אמרה גם שמצאה בחצר שלה 2 כפפות של מרי. המשטרה דחתה את זה מיד: הכפפות של מרי היו על הידיים שלה כשהגופה יצאה מהנהר.
הארוס על הספסל
דניאל פיין לא התאושש אף פעם מהמוות שלה.
ב-7 באוקטובר 1841, בערך 10 שבועות אחרי שנעלמה, הוא עבר להובוקן. הוא ביקר בסבך. הוא עבר מפונדק לפונדק ושתה. הוא קנה בקבוק לאודנום, תרופה שעשויה מאופיום ונמכרה אז בחופשיות.
מצאו אותו גוסס על ספסל ליד המערה, כמה מאות מטרים מהמקום שבו הוציאו את הגופה שלה מהמים. הוא מת שם.
בכיס שלו היה פתק. הוא נפתח במילים: "לעולם - הנה אני, בדיוק במקום". בהמשך הוא ביקש מאלוהים שיסלח לו על "הזמן שבוזבז לשווא".
החקירה הרשמית על המוות של מרי עוד לא הסתיימה.
אנשים קראו את הפתק בשתי דרכים הפוכות. חלק ראו בו הודאה. אחרים ראו רק אדם שהצער הרס אותו, ובא למות במקום שבו מתה האישה שאהב. הפתק לא אומר מה מהשניים. הוא אף פעם לא הואשם, אף פעם לא עמד לדין, ובעיני החוק ובעיני המגזין הזה הוא חף מפשע.
סיפור בפריז
ב-1842 הגיע המקרה לסופר שגר אז בפילדלפיה, כ-130 קילומטר מניו יורק.
אדגר אלן פו זכר את נערת הסיגרים מהעיתונים. הוא כתב סיפור בשם "תעלומת מארי רוז'ה". הוא העביר את כל העלילה לפריז, שינה את שמות האנשים, ושמר כמעט על כל שאר הפרטים של המקרה האמיתי. הבלש הבדיוני שלו, דופן, יושב בחדר, קורא את הדיווחים בעיתונים, ומפרק את התיאוריות אחת אחרי השנייה.
הסיפור התפרסם ב-3 חלקים, ב-1842 וב-1843. בהקדמה טען פו שהסיפור שלו הוא ניתוח מדויק של הרצח האמיתי בניו יורק.
אבל הבלש אף פעם לא אומר מי הרוצח. והמשטרה האמיתית לא התייחסה לסיפור בכלל.
ההודאה על ערש דווי
ואז, בסתיו 1842, הופיע הסבר חדש.
האלמנה שניהלה את הפונדק נפגעה מירייה בטעות, מאקדח של אחד הבנים שלה. מקור אחד נותן את התאריך 6 בנובמבר 1842. היא מתה כעבור בערך 10 ימים.
לפני שמתה, כשהיא הוזה מחום, היא אמרה משהו חדש. לפי הדיווחים, היא אמרה שמרי רוג'רס הגיעה לפונדק שלה באותו יום ראשון עם רופא צעיר, כדי לעבור הפלה. באותה תקופה הפלה הייתה מסוכנת ונעשתה בסתר. לדבריה, מרי מתה במהלך הניתוח. הבנים שלה, כך אמרה, לקחו אחר כך את הגופה לנהר, זרקו אותה למים, ופיזרו את הבגדים בסבך.
עיתון בניו יורק פרסם את זה תחת המסר שהתעלומה "הוסברה סוף-סוף".
2 הבנים הגדולים נעצרו והואשמו שעזרו להסתיר את הגופה. ההאשמות בוטלו מהר. לא היו ראיות, לא היו עדים אחרים, והמקור היחיד היה דברים של אישה גוססת בהזיות חום.
המשטרה לא האמינה לה. הרופא הצעיר לא זוהה אף פעם.
כאן נגמר מה שיודעים
**וכאן נגמר מה שמתועד. אף אחד לא הורשע אף פעם, ואף אחד לא יודע מי הרג את מרי רוג'רס, ואפילו לא בוודאות איך היא מתה.**
התיק לא פוענח. כמה דברים הופכים אותו לבלתי פתיר היום.
הבדיקה של הגופה נעשתה בחיפזון ובחוץ, בחום, מול קהל.
הפשע חצה גבול בין שתי מדינות, ואף רשות אחת לא הייתה אחראית עליו.
הבגדים בסבך נמצאו באיחור של חודשיים, על ידי הבנים של האישה שתתוודה מאוחר יותר.
וכל עד שהגיע, הגיע אחרי שקרא את העיתונים, שכבר אמרו לכל העיר מה לחפש.
מה המקרה שינה
הרצח של מרי רוג'רס לא מצא את הרוצח שלו. אבל הוא שינה את העיר.
ב-1845 העבירה מדינת ניו יורק חוק שהפך לפשע את הניסיון של אישה לעבור הפלה. מרי רוג'רס הוזכרה כאחת הסיבות לחוק. באותה שנה העבירה העיר חוק לרפורמה במשטרה, והקימה משטרה מודרנית במשרה מלאה במקום משמר הלילה הישן.
גם פו חזר לסיפור שלו. בגרסה מאוחרת יותר הוא הוסיף רמזים קטנים שמכוונים להסבר של ההפלה.
החשודים והתיאוריות
כל האנשים שהיו מעורבים מתו מזמן. אלה התיאוריות, כפי שהן מופיעות בתיעוד.
**הכנופיה.** המכתב בלי החתימה ו-2 הגברים מהחוף תיארו אישה עם חבורה של גברים מחוספסים. ב-1841 רוב העיתונים האמינו בתיאוריה הזאת. הבעיה: כותב המכתב לא נמצא אף פעם, ו-2 הגברים לא יכלו לומר שזו הייתה היא.
**הארוס.** הוא האחרון שראה אותה, היו שמועות על ריב, והפתק האחרון שלו אמר "הנה אני, בדיוק במקום". הבעיה: מה שסיפר על התנועות שלו אושר, ואפשר לקרוא את הפתק כצער באותה קלות כמו אשמה. הוא אף פעם לא הואשם.
**הפלה שנכשלה.** כבר באוגוסט 1841 העלה את זה עורך של עיתון. בעלת הפונדק אמרה את זה על ערש דווי, ופו רמז לזה מאוחר יותר. הבעיה: הרופא מצא על הצוואר שלה חבורות של אצבעות ובד קשור חזק. זה לא מתאים למוות על שולחן ניתוח, אלא אם אחר כך גרמו לגופה להיראות כמו רצח. וההודאה באה מאישה בהזיות חום.
**הגבר הלא ידוע.** העגלון ובעלת הפונדק תיארו שניהם גבר גבוה, כהה ולבוש היטב. הבעיה: הוא לא זוהה אף פעם, והעדויות שלהם באו שבועות אחרי הרצח.
**בעל החנות.** הוא מת בפריז ב-1881, ואמר שהרוח של מרי רודפת אותו. ב-1887, במשפט על הירושה שלו, טען עורך דין שהוא שילם לפו 5,000 דולר כדי שיכתוב את הסיפור ויסיט ממנו את החשד. הבעיה: אף פעם לא הוצגה שום ראיה לטענה הזאת. היא נאמרה על ידי עורך דין במאבק על ירושה, 46 שנה אחרי הרצח.
185 שנה אחרי, נערת הסיגרים היפה עדיין נמצאת איפה שפו השאיר אותה: בסיפור עם בלש, ובלי רוצח.