המתגנב הלילי: 14 חודשים של פחד בלוס אנג'לס, וטביעת האצבע שעצרה אותם
בקיץ 1985 אנשים בלוס אנג'לס ישנו עם חלונות סגורים.
זה היה קיץ, ובהרבה בתים לא היה מזגן. אבל אדם אחד נכנס לבתים בלילה, דרך חלונות שנשארו פתוחים בשביל קצת אוויר קריר. איש לא ידע מי הוא. איש לא ידע לאיזו שכונה יגיע בפעם הבאה.
העיתונים נתנו לפורץ כמה כינויים, ואחד מהם נדבק: "המתגנב הלילי". באנגלית: Night Stalker.
זה הסיפור של איך נתפס המתגנב הלילי. זה סיפור של 14 חודשים, של לפחות 13 רציחות, של עיר שבה תחנות המשטרה לא דיברו זו עם זו מספיק מהר, ובסוף - של טביעת אצבע אחת על מראה של מכונית.
האיש היה ריצ'רד רמירס, נווד בן 25 מאל פאסו, עיר בטקסס שעל הגבול עם מקסיקו. ב-1989 הרשיע אותו חבר מושבעים ב-13 רציחות וב-30 פשעים נוספים. כל מה שכתוב כאן לקוח מתיק בית המשפט ומדיווחי המשטרה והעיתונות של אותם ימים.
הרצח הראשון, ושקט ארוך
ב-28 ביוני 1984, בגלאסל פארק, שכונה שקטה בצפון-מזרח לוס אנג'לס, נמצאה אישה בת 79 בשם ג'ני וינקו מתה במיטה, בדירה שלה.
היא נדקרה. מישהו טיפס פנימה דרך חלון. את רשת החלון הוא הוריד, ועל הרשת מצאה המשטרה טביעת אצבע.
טביעת האצבע נכנסה לתיק. באותם ימים לא היה בקליפורניה מחשב שיכול לחפש טביעה אחת מול מיליוני הטביעות שבארכיון. בלש יכול היה רק להשוות אותה ביד לטביעות של חשוד שכבר יש לו. חשוד לא היה.
התיק נתקע. במשך כמעט 9 חודשים לא קרה שום דבר שמישהו קישר אליו.
מרץ 1985: שלוש נשים, לילה אחד
בלילה של 17 במרץ 1985, ברוזמיד, פרבר כ-15 ק"מ מזרחית למרכז לוס אנג'לס, אישה צעירה בשם מריה הרננדס נכנסה עם המכונית לחניה של הבית.
אדם חיכה שם עם אקדח. הוא ירה לעבר הפנים שלה. היא הרימה את היד, והכדור פגע במפתחות שהחזיקה ונתז הצידה. היא נפלה, והוא עבר מעליה ונכנס לבית.
בפנים הייתה השותפה שלה לדירה, דייל אוקזאקי, בת 34. הוא ירה בראשה, והיא מתה. מריה הרננדס שרדה, והיא נתנה למשטרה את התיאור הראשון: גבר גבוה ורזה, עם שיער כהה ומתולתל.
פחות משעה אחר כך, במונטריי פארק, כמה קילומטרים משם, אישה בת 30 בשם צאי-ליאן יו נמשכה מהמכונית שלה ונורתה פעמיים. היא מתה בבית החולים.
10 ימים אחר כך, ב-27 במרץ, הגיע התוקף לבית באזור ויטייר, גם הוא מזרחית לעיר. וינסנט זזארה, בן 64, נורה בשנתו. אשתו מקסין, בת 44, התעוררה וניסתה להגיע לרובה ציד שלא היה טעון. היא נרצחה. הגופה שלה הושחתה אחרי מותה.
בכל המקרים האלה הנשק היה אקדח קטן בקוטר 22. בכל המקרים התוקף בא בלילה, לתוך בית, דרך דלת או חלון פתוחים.
למה המשטרה לא ראתה את הדפוס
כאן הדבר הראשון שהשתבש, והחוקרים אמרו את זה אחר כך במפורש.
רוצחים סדרתיים, כפי שהמשטרה הבינה אותם ב-1985, פועלים לפי דפוס. הם בוחרים באותו סוג של קורבן והורגים באותה דרך. האיש הזה לא.
הוא רצח נשים זקנות ונשים צעירות. הוא רצח גברים בני 30 ומשהו וגברים בני 60 ומשהו. חלק מהקורבנות היו ממוצא אסייתי, חלק לבנים, חלק לטינים. הוא השתמש באקדח, בסכין, בפטיש, במוט ברזל של צמיגים, בידיים. לפעמים גנב תכשיטים ולפעמים השאיר אותם. חלק מהקורבנות הותקפו מינית וחלק לא.
לבלשים שלמדו לחפש דפוס אחד, זה נראה כמו פשעים של כמה אנשים שונים.
והייתה בעיה שנייה. לוס אנג'לס רבתי היא לא עיר אחת. היא עשרות ערים, לכל אחת משטרה משלה, ועוד משרד השריף של המחוז, שאחראי על השטחים שביניהן. רצח במונטריי פארק שייך למשטרת מונטריי פארק. רצח בוויטייר שייך לשריף. כל משטרה שמרה את התיקים שלה אצלה.
ביחידת הרצח של השריף עבד בלש צעיר בשם גיל קאריו. הוא התחיל להאמין, מוקדם יותר כמעט מכל אחד אחר, שהזירות קשורות זו לזו. שיבצו אותו עם פרנק סלרנו, בלש ותיק שעבד כמה שנים קודם על פרשת "חונק הגבעות".
שניהם התחילו לאסוף את הדוחות מהמשטרות האחרות, אחד אחרי השני.
מאי עד יולי 1985: הסדרה מתרחבת
ב-14 במאי, במונטריי פארק, ביל דוי, בן 66, נורה בפניו בביתו, ומת מהפצע. אשתו ליליאן, בת 56, נכפתה והותקפה.
ב-29 במאי, במונרוביה, כ-25 ק"מ צפון-מזרחית למרכז העיר, נמצאו שתי נשים קשישות כפותות ומוכות בביתן. מייבל בל, בת 83, לא התאוששה, ומתה כעבור כמה שבועות. השותפה שלה לבית, פלורנס לאנג, בת 81, נפצעה גם היא קשה.
ב-30 במאי, בברבנק, אישה בשם קרול קייל ובנה בן ה-11 הוחזקו באיום אקדח. היא הותקפה. הילד נכפת. שניהם שרדו.
ב-2 ביולי, בארקדיה, מרי לואיז קאנון, בת 75, הוכתה ונדקרה למוות בביתה.
ב-5 ביולי, בסיירה מדרה, נערה בת 16 בשם ויטני בנט הוכתה במוט ברזל בזמן שישנה. היא שרדה. הפצעים שלה דרשו 478 תפרים.
ב-7 ביולי, שוב במונטריי פארק, ג'ויס נלסון, בת 60, הוכתה למוות. באותו לילה, בבית אחר, סופי דיקמן, בת 63, נאזקה והותקפה. היא שרדה.
ב-20 ביולי תקף האיש פעמיים בלילה אחד. בגלנדייל נרצחו מקסון ולילה קניידינג, בני 68 ו-66, במיטה שלהם. כמה שעות אחר כך, בסאן ואלי, נורה למוות צ'אינרונג קובאנאנת, בן 32. אשתו הותקפה, ובנם בן ה-8 נכפת.
בשלב הזה העיתונים כבר כתבו על רוצח אחד, והציבור פחד.
מה הזירות סיפרו לחוקרים
לקאריו ולסלרנו היה עכשיו יותר מחשד.
הכדורים מכמה זירות נורו מאותו אקדח בקוטר 22. זו בליסטיקה, וזו ראיה קשה.
ובכמה זירות הופיעה אותה טביעת נעל. זו הייתה טביעה של נעל ספורט, והמשטרה איתרה אותה: דגם נדיר של חברת "אביה". נמכרו מעט מאוד זוגות מהדגם הזה במידה הזאת. אותה טביעה בערוגות ועל רצפות ברחבי לוס אנג'לס אמרה שאותו אדם עמד שם.
ב-6 באוגוסט, בנורת'רידג', גבר ואישה נורו שניהם בראש במיטה שלהם. שניהם שרדו.
ב-8 באוגוסט, בדיימונד בר, כ-40 ק"מ מזרחית למרכז העיר, אליאס אבוואת, בן 35, נורה למוות בשנתו. אשתו הותקפה. בנם בן ה-3 נכפת. מאוחר יותר הוא שחרר את אמו.
הרוצח עוזב את העיר
בלילה של 18 באוגוסט 1985 קפץ הדפוס 560 ק"מ צפונה, לסן פרנסיסקו.
בבית באותה עיר, פיטר פאן, בן 66, נורה בראשו ונהרג. אשתו ברברה, בת 62, הותקפה ונורתה. היא שרדה עם פציעות קשות. על הקיר צייר התוקף פנטגרם בשפתון. פנטגרם הוא כוכב בעל 5 קצוות, שמשמש סמל שטני.
משטרת סן פרנסיסקו השוותה את הכדורים ואת טביעת הנעל לראיות מלוס אנג'לס. הן התאימו.
מה שקרה אחר כך הרתיח את הבלשים. במסיבת עיתונאים ששודרה בטלוויזיה, ראש העיר של סן פרנסיסקו חשפה פרטים שהחוקרים שמרו בסוד: שבין הראיות יש בליסטיקה וטביעת נעל.
רמירס, כך התברר אחר כך, צפה בחדשות. הוא הלך לגשר גולדן גייט וזרק את הנעליים שלו למפרץ. מאותו רגע הקשר דרך טביעת הנעל נעלם.
מישן וייחו: הילד ליד החלון
6 ימים אחר כך, ב-24 באוגוסט, הרוצח חזר לדרום. הוא נסע למישן וייחו, פרבר כ-70 ק"מ דרום-מזרחית ללוס אנג'לס.
בסביבות 2 בלילה הוא התקרב לבית אחד. ילד בן 13 שגר שם עוד היה ער. הוא ראה זר בחוץ, והזר ברח.
הילד עשה משהו שמעט מבוגרים היו חושבים עליו. הוא יצא החוצה והסתכל על המכונית שנסעה משם. זו הייתה טויוטה סטיישן ישנה בצבע כתום. הוא רשם חלק ממספר הרישוי. המשפחה שלו הזעיקה משטרה.
לפני שעזב את מישן וייחו נכנס האיש לבית אחר בסביבה. ביל קארנס, בן 30, נורה 3 פעמים בראשו בזמן שישן. ארוסתו, אינז אריקסון, בת 29, הוכתה והותקפה. לפני שהלך אמר לה התוקף משפט שהמשטרה ציטטה אחר כך: "תגידי להם שהמתגנב הלילי היה כאן".
ביל קארנס שרד. גם אינז אריקסון שרדה.
המכונית וטביעת האצבע
ב-28 באוגוסט 1985 נמצאה הטויוטה הכתומה נטושה בחניון בקוריאטאון, רובע במרכז לוס אנג'לס.
צוות הזיהוי הפלילי בדק אותה. היא נוגבה. ברור שהאיש ניסה למחוק את טביעות האצבע שלו. אבל על המראה האחורית, במקום שבו טבעי לגעת כשמכוונים אותה, נשארה טביעת אצבע חלקית אחת.
המחשב שרק הודלק
כאן נפגשו מזל וטכנולוגיה חדשה.
ב-1985 התקינה קליפורניה מערכת מחשב חדשה לחיפוש טביעות אצבע, בשם Cal-ID. היא יכלה להשוות טביעה אחת למאגר גדול בתוך דקות, במקום שבועות או חודשים של חיפוש ידני. היא בדיוק התחילה לעבוד.
המאגר לא היה שלם. באותו זמן היו בו בעיקר רישומים של עבריינים שנולדו אחרי 1 בינואר 1960.
הטביעה מהמראה הוכנסה למכונה. המכונה החזירה שם: ריצ'רד רמירס, יליד 29 בפברואר 1960. שנה קודם הוא נעצר בלוס אנג'לס על גניבת רכב, וטביעות האצבע שלו היו בתיק.
הוא נולד חודשיים אחרי תאריך הסף. אילו נולד כמה חודשים קודם, המחשב לא היה מוצא אותו.
החוקרים תיארו אחר כך את ההתאמה כ"כמעט נס".
ההחלטה לפרסם את הפנים שלו
עכשיו היה לבלשים שם ותמונה מהמעצר של 1984. את האיש עצמו לא היה להם.
הם עמדו מול החלטה קשה. אם יפרסמו את התמונה, הוא עלול לברוח, למקסיקו או לכל מקום. אם לא יפרסמו, הוא עלול לרצוח שוב באותו לילה.
הם החליטו לפרסם. ב-29 באוגוסט שחררה המשטרה את התמונה שלו. בתוך יומיים היא הופיעה בחדשות בטלוויזיה ובעמוד הראשון של כל עיתון בלוס אנג'לס, באנגלית ובספרדית.
המשטרה אמרה לעיתונאים: עכשיו אנחנו יודעים מי אתה, ובקרוב כולם יידעו.
האוטובוס מאריזונה
רמירס לא ראה את החדשות. הוא נסע באוטובוס לטוסון שבאריזונה, כ-700 ק"מ מזרחה, לבקר את אחיו. האח לא היה בבית.
הוא חזר באוטובוס. הוא הגיע לתחנה המרכזית של חברת "גרייהאונד" במרכז לוס אנג'לס בבוקר מוקדם, ביום שבת, 31 באוגוסט 1985. שוטרים השגיחו על התחנה. הוא עבר לידם, והם לא זיהו אותו.
הוא נכנס לחנות קטנה במזרח לוס אנג'לס, שכונה שרוב תושביה ממוצא מקסיקני. על המדף ליד הקופה היה העיתון בספרדית "לה אופיניון". הפנים שלו היו בעמוד הראשון.
כמה נשים מבוגרות בחנות זיהו אותו וצעקו. הוא ברח.
רחוב האבארד
מה שקרה אחר כך סיפרו התושבים עצמם בבית המשפט.
רמירס רץ ברחובות מזרח לוס אנג'לס. הוא ניסה לקחת מכונית של אישה ולא הצליח. הוא ניסה מכונית אחרת. גבר היכה אותו בראש במוט מתכת מגדר.
בשלב הזה כבר רדף אחריו המון. ברחוב האבארד, באזור בויל הייטס, תפסו אותו התושבים והחזיקו אותו על הרצפה.
שוטרים הגיעו ומשכו אותו מתוך ההמון. בסביבות 8 בבוקר הוא כבר היה עצור.
המתגנב הלילי לא נתפס בפשיטה של המשטרה. הוא נתפס בידי השכנים.
הראיות
אחרי המעצר אספו החוקרים את מה שהיה צריך למשפט.
טביעת האצבע הישנה מרשת החלון בגלאסל פארק, מיוני 1984, הייתה עכשיו בידיהם להשוואה עם הטביעות שלו. הרצח של ג'ני וינקו היה בין הרציחות שבהן הואשם אחר כך.
הכדורים קשרו את האקדח בקוטר 22 לכמה זירות. והיו הניצולים. נשים שראו את הפנים שלו בתוך הבית שלהן יכלו עכשיו להעיד על האיש שתקף אותן.
המשפט
המשפט בלוס אנג'לס עלה 1.8 מיליון דולר. זה היה משפט הרצח היקר ביותר בקליפורניה עד אז.
בחירת המושבעים התחילה ב-22 ביולי 1988. בהופעה הראשונה שלו הרים רמירס את היד מול בית המשפט, עם פנטגרם מצויר על כף היד, וצעק "הידד לשטן". במהלך המשפט עשה לעבר המצלמות תנועות של "קרני שטן" באצבעות.
במהלך המשפט נורתה אחת המושבעות למוות בביתה בידי בן הזוג שלה, שהתאבד אחר כך. המשטרה קבעה שלא היה לזה שום קשר לתיק. מושבעת מחליפה נכנסה במקומה.
ב-20 בספטמבר 1989 הודיע חבר המושבעים על פסק הדין: אשם בכל 43 סעיפי האישום. 13 רציחות, 5 ניסיונות רצח, 11 תקיפות מיניות ו-14 פריצות.
חבר המושבעים המליץ על עונש מוות. ב-7 בנובמבר 1989 גזר השופט את הדין. רמירס ענה שמוות הוא חלק מהעסק, והוסיף: "נתראה בדיסנילנד".
מה קרה אחר כך
הערעורים נמשכו 17 שנה. ב-2006 אישר בית המשפט העליון של קליפורניה את ההרשעות ואת עונש המוות.
הוא לא הוצא להורג. ב-7 ביוני 2013 מת ריצ'רד רמירס בבית חולים מסרטן הלימפה, בגיל 53, כשהוא עדיין באגף הנידונים למוות בכלא סן קוונטין, צפונית לסן פרנסיסקו.
שאלה אחת נשארה פתוחה באמת. ב-2009 קשרה בדיקת DNA את רמירס לרצח של ילדה בת 9 בשם מיי לאונג בסן פרנסיסקו, באפריל 1984 - חודשיים לפני הרצח בגלאסל פארק. ב-2016 הודיעה משטרת סן פרנסיסקו שבזירה נמצא גם DNA של אדם נוסף, שהיה אז קטין. איש לא הועמד לדין. החוקרים חשדו בו גם ברציחות נוספות, בלוס אנג'לס ובסן פרנסיסקו, שלא הגיעו לבית משפט מחוסר ראיות פיזיות.
לכן המספר הכולל של הקורבנות שלו אינו ידוע בוודאות.