מכתב, סערה וגרון חתוך: רצח פיזנהול
ביום שבת, 31 במאי 1902, בערב, רוז הרסנט הייתה לבד במטבח של הבית שבו עבדה.
זה הסיפור של רצח פיזנהול. עד הבוקר רוז תהיה מתה, והגרון שלה חתוך. מנצח מקהלה מהכנסייה המקומית נשפט פעמיים על הרצח, ובשתי הפעמים חבר המושבעים לא הצליח להסכים. עברו יותר מ-120 שנה, ועד היום אף אחד לא יודע בוודאות מי הרג אותה.
רוז הייתה בת 22. היא עבדה כמשרתת וגרה בבית של זוג זקנים בפיזנהול. פיזנהול הוא כפר במחוז סאפוק שבמזרח אנגליה, כ-16 ק"מ מחוף הים. גרו בו כ-700 איש, בכ-180 בתים.
לבית קראו "בית ההשגחה". רוז ישנה בחדר קטן בקומה העליונה. עלו אליו במדרגות אחוריות צרות, שירדו ישר למטבח.
בימי ראשון היא שרה במקהלה של כנסייה מתודיסטית בכפר הסמוך. באמצע השבוע היא גם ניקתה כנסייה אחרת, בפיזנהול עצמו.
באותו יום אחר הצהריים הביא לה הדוור מכתב. לא הייתה עליו חתימה.
בסביבות 10 בלילה דיברה איתה בעלת הבית בפעם האחרונה. אחר כך עלו הזקנים לישון.
מאוחר יותר באותו לילה פרצה סופת רעמים חזקה מעל הכפר. לפי אחד הדיווחים היא התחילה בסביבות 11:30. היא נמשכה שעות.
מתישהו בחושך, בעלת הבית שמעה רעש מלמטה. בבית המשפט תיארו את זה כצעקה חנוקה ואחריה חבטה. היא רצתה לרדת ולבדוק. בעלה עצר אותה. הסערה הייתה רועשת, והם נשארו במיטה.
בוקר יום ראשון
למחרת, ב-8:40 בבוקר, הגיע לבית אביה של רוז. הוא הביא לה מצעים נקיים וחלב.
בבית היה שקט. הוא נכנס למטבח.
הבת שלו שכבה על הרצפה, למרגלות המדרגות האחוריות. הראש שלה נח על המדרגה התחתונה, והרגליים פנו לכיוון הדלת. היא הייתה רק בכותונת לילה. הגוף היה קר.
היה שם הרבה דם. בחדר היה ריח חזק של נפט ושל שריפה.
החלק הקדמי של כותונת הלילה נשרף. חלקים מהגוף היו חרוכים. לידה היו עיתון שרוף ומפת שולחן שרופה. על הרצפה היו שברים של בקבוק זכוכית.
האב כיסה אותה בשמיכה ורץ לקרוא לעזרה.
השוטר של הכפר הגיע. כנראה שהוא לא טיפל ברצח אף פעם בחייו. הוא שלח לקרוא לקצין בכיר מעיירה במרחק 11 ק"מ. בינתיים אנשים נכנסו ויצאו מהמטבח. אף אחד לא סגר את החדר.
הרופא המקומי בדק את הגופה. בהתחלה הוא חשב שאולי זו תאונה, או אפילו התאבדות. אולי היא נפלה במדרגות עם מנורת נפט.
את הגופה העבירו לפאב של הכפר, ונעלו אותה באסם שמאחוריו.
מה הרופא מצא
אחרי יומיים בערך עשו נתיחה. היא שמה סוף לרעיון של תאונה.
לרוז הייתה דקירה בחזה. הגרון שלה נחתך, בשני מקומות. הייתה לה חבלה בפנים ובלסת. על הידיים היו חתכים, מהסוג שמקבלים כשמנסים להדוף סכין.
אף אחד מהפצעים האלה לא יכול היה להיות עצמי. מישהו הרג אותה בסכין, ואחר כך ניסה לשרוף את הגופה.
הייתה עוד תגלית. רוז הייתה בחודש השישי להריונה.
המקורות לא מסכימים מתי היא מתה. לפי דיווח אחד, כשבדקו אותה היא הייתה מתה כבר כ-4 שעות. לפי דיווח אחר, הרופא קבע שהמוות היה בין 2 ל-4 לפנות בוקר. המכתב שליד המיטה שלה, כמו שנראה מיד, דיבר על חצות.
הבקבוק והמכתב
שברי הזכוכית סיפרו למשטרה משהו.
זה היה בקבוק תרופה קטן. פעם היה בו שמן קמפור, תרופה ביתית נפוצה. עכשיו היה לו ריח של נפט. מי שהביא אותו השתמש בו כדי להביא את הדלק לשריפה.
על הבקבוק עוד הייתה מדבקה של בית המרקחת. לפי המדבקה, רופא הכפר נתן אותו בפברואר הקודם, לילדים של אדם מקומי: ויליאם גרדינר.
בין השברים היו גפרור שרוף ופיסה קטנה של בד צמר כחול. השוטר והרופא אספו הכול ושלחו למעבדה של הממשלה בלונדון.
למעלה, בחדר של רוז, אף אחד לא ישן במיטה. היה בה שקע, כאילו מישהו ישב על הקצה.
ליד המיטה היה המכתב שהגיע באותו יום. על המעטפה היו 2 חותמות דואר: של פיזנהול ושל עיירה קטנה בסביבה.
המכתב התחיל כך: "אני אנסה לראות אותך הלילה ב-12 אצלך". הכותב ביקש ממנה לשים אור בחלון ב-10 בלילה, כסימן. הוא כתב שהוא יבוא מאחור.
כלומר, מישהו קבע לבוא אל רוז בחצות, בדרך האחורית שנכנסת למטבח.
פרט אחד הטריד אנשים אז, והוא מטריד גם היום. על המעטפה נכתב "פיזנהול, ליד סקסמנדהם". ככה כותב מישהו שבא מבחוץ. אדם שגר בכפר כמעט לא היה צריך לכתוב כך.
בשידה מצאה המשטרה עוד כ-20 מכתבים, מהמשפחה שלה ומגברים מהכפר. 2 מהם היו מוויליאם גרדינר.
היו שם גם כמה חרוזים גסים. שכן בן 20, שגר בחלק אחר של אותו בניין, הודה שהוא כתב אותם. הוא אמר שרוז ביקשה ממנו.
השמועה מהשנה הקודמת
כדי להבין למה המשטרה הלכה ישר לאדם אחד, צריך לחזור שנה אחורה.
ויליאם גרדינר היה בן 35. הוא היה מנהל עבודה של הנגרים במפעל הגדול של הכפר, מפעל שבנה מכונות זריעה לחקלאים. הוא היה נשוי ואב ל-6 ילדים. הוא גר בבית קטן ברחוב הראשי, וממנו ראו את "בית ההשגחה". המשטרה מדדה את המרחק בין שני הבתים: כ-190 מטר.
הוא גם היה עמוד תווך בכנסייה שלו. הוא ניצח על המקהלה שבה שרה רוז, וניהל את בית הספר של יום ראשון.
במאי 1901, שנה לפני הרצח, ראו 2 בחורים צעירים, שעבדו בייצור גלגלים לעגלות, את גרדינר ואת רוז נכנסים לכנסייה שרוז ניקתה. השניים נשארו בחוץ והקשיבו. אחר כך הם טענו ששמעו שיחה בעלת אופי מיני. הם סיפרו שרוז הזכירה פסוק שקראה בתנ"ך, על "מה שהם עושים".
עוד אדם מהקהילה אמר שגם הוא ראה את גרדינר מתנהג בצורה לא הולמת. הוא כתב לו מכתב והציע שרוז תשב במקום אחר.
הסיפור עבר מפה לאוזן בכפר. הוא הגיע גם לאשתו של גרדינר.
הכנסייה שלו עשתה בירור. היא לא מצאה שום דבר שאפשר להוכיח. הכומר אמר לגרדינר שהוא לא נזהר, ושעליו להיזהר יותר. גרדינר מצידו איים לתבוע את 2 הבחורים על הפצת שקרים.
אשתו אמרה שכל הסיפור הזה שטויות.
ועכשיו, שנה אחר כך, רוז מתה, היא בהריון, בקבוק מהבית שלו שוכב ליד הגופה, ו-2 מכתבים ממנו נמצאים בשידה שלה.
המעצר
ביום שלישי, 3 ביוני 1902, יומיים אחרי שנמצאה הגופה, עצרה המשטרה את ויליאם גרדינר.
הוא הכחיש הכול. הוא אמר שהוא לא יודע כלום על הרצח. הוא אמר שהוא לא כתב את מכתב החצות.
המשטרה אספה מה שיכלה.
שכן סיפר שבסביבות 10 בלילה של יום שבת, לפני הסערה, הוא עמד בחוץ עם גרדינר ודיבר איתו על הסערה שמתקרבת. התביעה טענה אחר כך שמהמקום שבו עמד גרדינר אפשר לראות את החלון העליון של "בית ההשגחה". בחלון הזה דלק אור. זו הייתה בדיוק השעה, וזה היה בדיוק הסימן, שהמכתב ביקש.
שומר יערות סיפר שעבר בכפר בסביבות 5 בבוקר של יום ראשון, אחרי הגשם. לדבריו, הוא ראה עקבות באדמה הרטובה, מהבית של גרדינר אל "בית ההשגחה", ובחזרה. הוא חשב שהן של נעליים עם סוליות גומי. המשטרה גילתה שלגרדינר היו נעליים עם סוליות גומי.
המשטרה לקחה את האולר של גרדינר. נראה שמישהו גירד וניקה אותו לא מזמן. בציר של האולר מצאו במעבדה שאריות של דם טרי. הם יכלו להגיד רק שזה דם של יונק. ב-1902 לא הייתה דרך לדעת אם זה דם של אדם, ובטח שלא של מי.
הייתה גם אש. עד סיפר שבסביבות 7:30 בבוקר של יום ראשון גרדינר יצא לחצר האחורית, ובחדר הכביסה שלו בערה אש. התביעה רמזה שהוא שרף משהו. לפי גרסה אחרת של אותו בוקר, גרדינר ישן עד 8:30 בערך. אף אחד לא יישב עד הסוף בין שתי הגרסאות.
והיה כתב היד. בדיון שלפני המשפט, מומחה אמר לבית המשפט שהכתב על המכתב ועל המעטפה דומה למכתבי עבודה שגרדינר הודה שכתב.
ב-2 ביולי 1902 הועבר גרדינר רשמית למשפט.
האליבי
גם להגנה של גרדינר היו עדים.
לפי ההגנה, כשפרצה הסערה, גרדינר ואשתו הלכו לשכנה בבית הצמוד וישבו איתה בזמן שהסערה הייתה הכי חזקה.
השכנה אישרה את זה בבית המשפט. היא אמרה שגרדינר היה אצלה בערך מחצות עד 1:30 בערך, כשכבר התחיל להאיר.
אחר כך בני הזוג חזרו הביתה. אשתו של גרדינר אמרה שהיא הרגישה לא טוב והייתה ערה רוב הלילה. שכנה סיפרה ששמעה אותה דרך הקיר הדק, חוזרת למיטה בסביבות 4.
אם הנשים האלה אמרו אמת, גרדינר ישב אצל השכנה בדיוק בשעה שהמכתב קבע.
ההגנה תקפה גם כל ראיה בנפרד. רק אדם אחד ראה את העקבות, ואף אחד לא בדק אותן לפני שדרכו עליהן. נעלי גומי לא היו דבר נדיר. שאריות של דם של חיה על אולר של פועל לא הוכיחו הרבה. וגם לא כל מומחי כתב היד הסכימו שגרדינר כתב את המכתב.
ואיך הגיע הבקבוק למטבח? את זה אף אחד לא הוכיח.
שני משפטים, בלי פסק דין
גרדינר ישב כ-5 חודשים בכלא עד המשפט.
המשפט הראשון נפתח בנובמבר 1902, בבית המשפט באיפסוויץ', העיר הראשית של סאפוק. הוא נמשך 3 ימים.
חבר המושבעים יצא להתייעץ ולא הצליח להסכים. לפי הדיווחים, 11 מושבעים רצו להרשיע אותו, ואחד סירב.
באותם ימים החוק באנגליה דרש ש-12 המושבעים יסכימו כולם. מספיק היה שאדם אחד מתנגד, ולא היה פסק דין. השופט הורה על משפט חדש.
המשפט השני התחיל ב-20 בינואר 1903, עם שופט אחר וחבר מושבעים חדש. אותם 2 עורכי דין עמדו שוב זה מול זה.
ושוב חבר המושבעים לא הצליח להסכים. הפעם, לפי הדיווחים, זה היה הפוך: 11 בעד זיכוי ואחד בעד הרשעה.
אפשר היה לקיים משפט שלישי. התביעה החליטה שלא. במקום זה היא הגישה הודעה רשמית שהיא מפסיקה את התיק.
כך גרדינר יצא לחופשי. אבל הוא גם אף פעם לא זוכה. הוא אחד האנשים הבודדים בהיסטוריה של אנגליה שנשפטו על רצח ולא קיבלו פסק דין בכלל.
עשרות שנים אחר כך שונה החוק באנגליה, ואפשר להרשיע ברוב קולות. לפי הכללים של היום, ההצבעה של 11 מול 1 במשפט הראשון הייתה יכולה להרשיע אותו.
איפה התיק עומד
**כאן נגמר מה שמתועד. אף אחד לא הורשע ברצח של רוז הרסנט, ומאז 1903 לא התגלתה שום ראיה חדשה.**
ויליאם גרדינר עזב את הכפר עם המשפחה שלו ועבר לדרום לונדון. הוא מת ב-1941. הוא אף פעם לא הודה בכלום.
לפי החוק, צריך להתייחס אליו כאל אדם חף מפשע. הוא הואשם, נשפט פעמיים, ולא הורשע אף פעם. כל המעורבים בפרשה מתו לפני עשרות שנים.
למה התיק לא פוענח? חלק מהתשובה הוא זירת הרצח עצמה. אף אחד לא שמר על המטבח בשעות הראשונות. המדע של 1902 לא ידע להבדיל בין דם של אדם לדם של חיה, ולא היה DNA. אף אחד לא יכול היה לבדוק מי האב של התינוק שרוז נשאה.
סופר בריטי בן זמננו, שכותב על פשעים וחקר את הפרשה, טען שבשיטות של היום התיק היה מפוענח כנראה תוך 24 שעות בערך.
החשודים והתיאוריות
**תיאוריה 1: ויליאם גרדינר.** זו הייתה הגרסה של התביעה. הוא האב של התינוק, הוא כתב את המכתב כדי לקבוע פגישה בחצות, והוא הרג אותה כדי להציל את השם הטוב שלו ואת הנישואים שלו. הראיות: השמועה מ-1901, הבקבוק עם המדבקה של הילדים שלו, המכתבים שלו בשידה שלה, המומחה שזיהה את כתב היד שלו, העקבות והאולר. הבעיה: 2 עדות נתנו לו אליבי לשעת חצות. המומחים לא הסכימו ביניהם. הרבה מהשאר נשען על עד אחד בכל פעם. שני חבר מושבעים לא הרשיעו אותו.
**תיאוריה 2: אשתו של גרדינר.** בסרט תיעודי של ה-BBC ב-2005, סופר בריטי שבדק את הפרשה מחדש הגיע למסקנה שהרוצחת הייתה כנראה אשתו של גרדינר, מתוך קנאה. לדעתו, היא הייתה מודה אילו בעלה היה מורשע. הראיות: היא ידעה על השמועות, היא הייתה ערה באותו לילה, והבקבוק הגיע מהבית שלה. הבעיה: אין נגדה שום ראיה ישירה. היא אף פעם לא הואשמה. הסופר שהוזכר קודם לא השתכנע: אם בעלה היה הולך לכלא, היא ו-6 הילדים היו יכולים לאבד את הבית.
**תיאוריה 3: גבר אחר.** אותו סופר מאמין שגרדינר היה חף מפשע. לדעתו היה לרוז מאהב אחר, והוא האב והוא הרוצח. הוא גם הצביע על כך שמהבית של גרדינר ראו את החלון של רוז רק בזווית צרה, ולכן קשה היה לראות ממנו את האור. הראיות: לרוז היו מעריצים נוספים, כמו שמראים המכתבים והחרוזים בחדר שלה. הכתובת המוזרה על המעטפה רומזת על מישהו מחוץ לכפר. הבעיה: אף אחד לא זיהה גבר כזה אף פעם.
שלוש שאלות נשארו פתוחות. מי כתב את מכתב החצות? מי היה האב של התינוק? ואיך הגיע בקבוק תרופה מהבית של גרדינר לרצפה של המטבח הזה?