האישה שלא הייתה שם: 16 שנים של מרדף אחרי רוצחת שלא קיימת
אחר הצהריים של יום רביעי, 25 באפריל 2007, חנתה ניידת משטרה על מגרש חצץ רחב בעיר גרמנית בשם היילברון, כ-50 קילומטר צפונית לשטוטגרט. המגרש משמש לירידים. באפריל הוא היה ריק.
שני השוטרים שישבו בניידת היו בהפסקת צהריים. היה חם. שום דבר באותו יום לא היה חריג.
אחת מהם הייתה מישל קיזוטר. היא הייתה בת 22, ושירתה במשטרה כשנתיים.
מישהו ניגש לניידת מאחור.
שני השוטרים נורו בראש מטווח קצר, דרך החלונות הפתוחים. קיזוטר מתה. עמיתה שרד אחרי חודשים בבית חולים, עם נזק קבוע, ובלי שום זיכרון של מה שקרה.
התוקפים לקחו את שני אקדחי השירות, את שני זוגות האזיקים ומשקפי שמש. אחר כך הם הלכו משם ברגל על החצץ.
לא היו עדים שראו משהו שימושי. לא היה מניע שמישהו הצליח לראות. שני שוטרים במדים נורו לאור יום בעיר שקטה, וזירת האירוע לא נתנה לחוקרים כמעט כלום, חוץ מהממצאים שצוות הזיהוי הפלילי הרים מתוך הרכב.
אחד מהממצאים האלה היה DNA של אישה.
הנה מה שקרה אחר כך, בפסקה אחת, כי כל שאר הסיפור מובן רק אם יודעים את זה מראש. הפרופיל הגנטי הנשי הזה כבר היה רשום במאגר ה-DNA הארצי של גרמניה. הוא נלקח מזירת רצח 14 שנים קודם לכן, ומאז גם מפריצות, ממזרק, ממכונית גנובה, ומעבירות בשלוש מדינות שונות. המשטרה הסיקה שאישה אחת פועלת ברחבי אירופה מאז 1993, ושעכשיו היא ירתה בשני שוטרים. בשנתיים שאחר כך חיפשו אותה מאות חוקרים. היא לא הייתה קיימת. ה-DNA מעולם לא היה שייך לאף עבריין.
הפרופיל שכבר היה מפורסם
ההופעה הראשונה הייתה במאי 1993, בעיירה קטנה במערב גרמניה. אישה בת 62 נמצאה חנוקה בביתה בחוט מתכת שנלקח מסידור פרחים. הורמו ממצאים מכוס. באותו זמן לא ידעו לנתח אותם. ב-2001, כשהטכניקה השתפרה, הריצו את החומר הישן שוב, והתקבל פרופיל נשי מלא.
אותו פרופיל צץ שוב במרץ 2001, בדרום-מערב גרמניה, שם נרצח גבר בן 61 בדירתו.
הוא צץ שוב באוקטובר 2001, על מזרק שקשור למוות מסמים.
הוא צץ על שאריות של עוגייה בתוך קרוואן שפרצו אליו.
מאותו רגע הוא המשיך לצוץ, והופעות לא הסתדרו זו עם זו. שוד של סוחר אבני חן בצרפת ב-2004, שם הפרופיל היה על אקדח צעצוע שהושאר בזירה. קטטה בין שני אחים ב-2005, שם הוא היה על כדור שנורה. יותר מ-20 פריצות בגרמניה ובאוסטריה בין 2003 ל-2007, ביניהן חנות אופטיקה. פריצה מ-2006 שנבדקה רק שנתיים אחר כך.
בינואר 2008 נורו למוות שלושה גברים מגאורגיה בתוך מכונית במערב גרמניה. כשנבדקו הממצאים במרץ, הפרופיל היה שם שוב. באוקטובר 2008 הוא הופיע עוד פעם, על גופתה של אחות שנמצאה מתה בעיירה ליד היילברון. באותו שלב כבר נתנה לה העיתונות הגרמנית שם משלה: האישה בלי פנים.
עד שבדקו את הניידת בהיילברון, האישה האלמונית כבר נקשרה לעשרות זירות. בסוף המספר הגיע ל-40 עבירות בשלוש מדינות, שש מהן רצח.
מה החוקרים חשבו שהם מחפשים
רוצחת סדרתית שגם גונבת עוגיות היא לא דפוס הגיוני, והחוקרים ידעו את זה.
הם ניסו לדחוס את הראיות לתוך צורה. רעיון אחד היה אישה שחיה בדרכים, נעה בין מדינות, מתנדנדת בין אלימות לגניבות קטנות. רעיון אחר היה שכמה אנשים חולקים איכשהו את אותו פרופיל, דבר שהגנטיקה אומרת שהוא כמעט בלתי אפשרי מחוץ לתאומים זהים. רעיון נוסף היה שמדובר בגבר עם מצב גנטי נדיר, כי אף אחד לא ממש הצליח לקבל את ההתנהגות הזאת כנשית.
הראיה הפיזית היחידה שכן נראתה מועילה הצביעה מזרחה. ניתוח הפרופיל רמז על מוצא ממזרח אירופה. הרמז הבודד הזה עיצב את החיפוש במשך שנים, והפנה את תשומת הלב לקהילות נוודים.
בהיילברון הוקם צוות חקירה קבוע. נתנו לו שם קוד: פארקפלאץ, המילה הגרמנית למגרש חניה, על שם מגרש החצץ שבו נורתה קיזוטר.
בינואר 2009 הועלה הפרס על מידע ל-300,000 יורו, אחד הגבוהים שהוצעו אי פעם בגרמניה. מאות שוטרים בשלוש מדינות עבדו על התיק.
הפרט שהיה גלוי לעין כל הזמן
החוקרים כן שמו לב לדברים שלא הסתדרו.
העבירות היו מגוונות מדי. המרחקים היו גדולים מדי. בחלק מהזירות הפרופיל צץ על חפץ שאף פורץ לא היה נוגע בו, ולא צץ על החפצים שהפורץ בבירור כן נגע בהם.
והייתה גם המפה.
הפנטום הופיע בקבוצה אחת של מדינות גרמניות, באוסטריה, ופעם אחת בצרפת. היא לא הופיעה אף פעם בבוואריה, המדינה הגרמנית הגדולה שגובלת בחלק גדול מהאזור שבו היא כביכול פעלה הכי הרבה, ושיש בה בדיוק את אותם סוגי עבירות.
בחור הזה במפה טיפלו כמו בסקרנות צדדית. למעשה זו הייתה התשובה, והיה לה הסבר משרדי ומשעמם: משטרת בוואריה קנתה את מקלוני הדגימה שלה מספק אחר.
לכל 40 הממצאים היה מכנה משותף אחד שאף אחד לא רשם כמכנה משותף, כי הוא לא נחשב ראיה בכלל. כל אחד ואחד מהם נאסף באמצעות מקלון צמר גפן.
מרץ 2009: גופה שרופה וטופס ישן
התיק לא נפרץ בזכות חקירת רצח טובה יותר. הוא נפרץ מהצד, דרך זיהוי גופה.
חוקרים ניסו לתת שם לגופה שרופה של גבר, מבקש מקלט. בתיק שלו היה טופס בקשת מקלט ישן, ועל הטופס היו טביעות האצבע שלו. שוטרים העבירו מקלון על טביעות האצבע, בתקווה למשוך משם תאים שיאשרו מי הוא.
הבדיקה חזרה עם הפרופיל של הפנטום.
התוצאה הזאת לא הייתה רק מפתיעה. היא הייתה בלתי אפשרית. טביעות אצבע של גבר לא יכולות לייצר פרופיל DNA נשי. משהו בשרשרת הוסיף את ה-DNA, והדבר היחיד בשרשרת שנגע בכל אחד ואחד מהתיקים האלה היה המקלון עצמו.
המשטרה הזמינה מקלונים חדשים, עדיין סגורים באריזה, ישירות מהספק, ובדקה אותם בלי להוציא אותם בכלל לשום זירה.
הפנטום היה עליהם.
המפעל
המקלונים הגיעו מיצרן ציוד רפואי באוסטריה. הם נמכרו כסטריליים, והם באמת היו סטריליים. זאת הייתה המלכודת.
עיקור הורג חיידקים, פטריות ווירוסים. הוא לא מסלק DNA אנושי. תא עור מת הוא עדיין מקור לפרופיל גנטי מלא, ומקלון יכול להיות סטרילי לחלוטין ועדיין לשאת את הטביעה הגנטית של מי שנגע בצמר הגפן בזמן האריזה.
המקלונים מעולם לא אושרו כנקיים מ-DNA אנושי, כי באותו זמן אישור כזה לא היה קיים. לאף אחד לא עלה בדעת לבקש אותו.
הפרופיל היה שייך לאישה שעבדה בפס הייצור. דיווחים מאותה תקופה ציינו שבין העובדות היו נשים ממזרח אירופה, וזה בדיוק אותו רמז על מוצא שהכווין את החקירה במשך שנים.
ב-26 במרץ 2009 הודיעו הרשויות בגרמניה שאין פנטום. האישה מפס הייצור לא ביצעה שום עבירה. שמה מעולם לא פורסם, ואין שום סיבה שיפורסם.
מה הטעות באמת עלתה
המחיר הכספי היה גדול. המחיר האמיתי היה גרוע יותר.
במשך שנתיים חקרו רצח של שוטרת מתוך הנחה שאישה עשתה את זה. הכול סונן דרך ההנחה הזאת. כיווני חקירה שלא כללו אישה היו שווים פחות. עובדה שגויה שיושבת במרכז של חקירה לא סתם מבזבזת זמן. היא מעקמת כל החלטה שמתקבלת סביבה.
שישה תיקי רצח נקשרו זה לזה בלי שום סיבה. חוקרים בשלוש מדינות השוו ביניהם קשר שהיה תוצר לוואי של מפעל באוסטריה.
התיק שינה את עבודת הזיהוי הפלילי בעולם כולו. ב-2016 פרסם ארגון התקינה הבינלאומי את התקן ISO 18385, התקן הבינלאומי הראשון שדורש שמקלונים, מבחנות וציוד מתכלה אחר לזיהוי פלילי ייוצרו כך שסיכון הזיהום ב-DNA אנושי יהיה מזערי, עם בדיקות לכל אצווה ועם מאגר DNA של עובדי המפעל, כדי שפרופיל תועה יזוהה מיד. התקן הזה קיים בגלל התיק הזה.
ההנחה השגויה השנייה
בזמן שמאות שוטרים רדפו אחרי אישה שלא הייתה קיימת, חקירה גרמנית שנייה השתבשה כמעט בדיוק באותו אופן.
בין 2000 ל-2006 נורו למוות תשעה גברים בתוך העסקים הקטנים שלהם, בערים ברחבי גרמניה. שמונה מהם היו ממוצא טורקי ואחד יווני. הם נהרגו בדוכן מזון, במכולת, בחנות חייטות, בקיוסק להעתקת מפתחות, בבית קפה אינטרנט. אותו אקדח שימש שוב ושוב.
החוקרים הסיקו כבר בהתחלה שהרציחות מגיעות מתוך קהילות המהגרים, וחיפשו פשע מאורגן, סמים ודמי חסות. העיתונות הגרמנית נתנה לסדרה כינוי שנלקח מאוכל מהיר, וזה אמר למשפחות בדיוק לאיזו מגירה הכניסו את האבות והאחים שלהן.
הקרובים נחקרו כחשודים. לכמה מהם נאמר שלנרצח בוודאי היו חובות נסתרים או חיים כפולים. בת אחת אמרה אחר כך שהרוצחים לקחו לאבא שלה את החיים, והחוקרים לקחו לו את הכבוד.
במשך 11 שנה אף אחד במרכז החקירה ההיא לא בדק ברצינות מניע גזעני.
שתי חקירות ענק התנהלו באותו זמן, באותה מדינה. אחת הייתה בטוחה שהעבריין הוא אישה. השנייה הייתה בטוחה שהמניע הוא פשיעה בקרב מהגרים. שתיהן טעו, ושתיהן טעו באותה צורה: הנחה שאף אחד לא בדק קיבלה את הזכות להחליט אילו ראיות חשובות.
ב-2012 התנצלה קנצלרית גרמניה בפומבי בפני המשפחות.
מי באמת ירה בשוטרת
ב-4 בנובמבר 2011, יותר מארבע שנים אחרי היילברון, שדדו שני גברים בנק במזרח גרמניה. שעות אחר כך, כשהמשטרה סגרה עליהם, הם נמצאו בתוך קרוואן בוער. אחד מהם ירה בשני, ואז בעצמו.
בתוך הקרוואן מצאו השוטרים את שני אקדחי השירות שנלקחו מהניידת בהיילברון, ואיתם זוג אחד מהאזיקים הגנובים.
שני הגברים השתייכו לתא ניאו-נאצי קטן בן שלושה אנשים, שקרא לעצמו המחתרת הלאומית-סוציאליסטית. בין 2000 ל-2007 הוא רצח עשרה אנשים. תשעה מהקורבנות היו מהגרים או ילדים של מהגרים, שנורו בחנויות ובעסקים שלהם. העשירית הייתה מישל קיזוטר.
במשך שנים נחקרו הרציחות האלה בנפרד, ומשפחות של כמה מהקורבנות עצמן נחשדו.
ביולי 2018, אחרי משפט במינכן שנמשך יותר מחמש שנים, הורשעה החברה השלישית בתא, אישה, בעשרה סעיפי רצח, ובהם הרצח של קיזוטר, ונגזרו עליה מאסר עולם וקביעה של אשמה חמורה במיוחד, שבחוק הגרמני מבטלת את האפשרות הרגילה להשתחרר אחרי 15 שנה.
הגברים שירו היו כבר מתים. הם מעולם לא עמדו לדין.
**וכאן נגמר מה שמתועד: בית המשפט קבע מי הרג את מישל קיזוטר, אבל מעולם לא קבע למה דווקא היא נבחרה.**
מסקנות ושאלות פתוחות
בתוך התיק הזה יושבות שתי תעלומות נפרדות, ורק אחת מהן נפתרה.
הפנטום נפתר לגמרי. לא הייתה שום אישה. היה מוצר מזוהם, הנחה שאף אחד לא בדק, ומערכת זיהוי פלילי שהתרגלה להתייחס להתאמת DNA כאל תשובה, במקום כאל שאלה.
למה נהרגה השוטרת עדיין פתוח. לכל אחד מההסברים המתחרים יש בעיה.
**היא נבחרה בגלל המקום שממנו באה.** הראיה: היא הגיעה במקור מאותו אזור במזרח גרמניה שממנו בא התא, ושהתה שם. הבעיה: בית המשפט בדק את זה לעומק ולא מצא שום קשר אישי. צירוף מקרים נראה משמעותי מבחוץ הרבה יותר פעמים ממה שהוא באמת.
**הם רצו את הנשק.** הראיה: הם לקחו את שני האקדחים ואת האזיקים, ושמרו אותם שנים. הבעיה: לתא כבר היה נשק חם, והוא השתמש בו שבע שנים. לירות בשני שוטרים לאור יום זה סיכון עצום בשביל ציוד שכבר יש לך.
**זאת הייתה מתקפה על המדינה עצמה.** הראיה: האידאולוגיה של הקבוצה, והעובדה שלא היה לה עניין בכסף מהרציחות האלה. הבעיה: זאת המתקפה היחידה על שוטרים בכל הסדרה. כל שאר הקורבנות התאימו לדפוס אחר ועקבי מאוד.
**זאת הייתה הזדמנות מקרית.** הראיה: מגרש הירידים היה ריק, השוטרים חנו, וההתקרבות מאחור הייתה קלה. הבעיה: זה לא מסביר מה התא עשה בכלל באותה עיר, ודבר זה מעולם לא הובהר.
יש עוד שאלה אחת שאין לה תשובה בכלל, והיא הלא נוחה.
הזיהום התגלה רק מפני שבדיקה אחת החזירה תוצאה שהיא בלתי אפשרית ביולוגית, ומפני שמישהו סירב להסביר אותה במילים יפות. כל שאר התיקים באותן 16 שנים החזירו תוצאות שהיו רק מפתיעות, ותוצאה מפתיעה מקבלת הסבר ומתיישבת.
אף אחד לא יודע כמה חקירות אחרות, בכמה מדינות אחרות, הופנו לכיוון הלא נכון בגלל מקלון סטרילי ונקי שיצא מהאריזה כשהוא כבר נושא עליו את החיים של מישהו אחר.