האישה בתיבת הזכוכית - עשר שנים בלי שם
היא נולדה בפרבר בדרום לונדון, באנגליה, בספטמבר 1905, ובנעוריה עבדה בחנות ממתקים.
ב-1926, בגיל 21, היא הפליגה לניו זילנד. בשנה שאחרי היא עברה לסידני שבאוסטרליה ומצאה עבודה כסדרנית בבית קולנוע. מי שהכיר אותה אז תיאר אותה כאישה קטנה, אהובה ונעימה לחברה.
באפריל 1930 היא נישאה בסידני למהגר איטלקי. הוא עבד כמפעיל מכונות וכמלצר. ב-1933 עבר הזוג למלבורן, כ-880 קילומטר דרומית-מערבית, ושם היא עבדה במספרה והוא מצא עבודה בעיתון בשפה האיטלקית.
הנישואים התדרדרו, וזה חלק שאין עליו עוררין. היו ריבים תכופים. היא שתתה הרבה ונעלמה מהבית לימים שלמים. לפי מה שהוא עצמו אמר אחר כך, זה השפיל אותו מול הקהילה האיטלקית הקטנה שבתוכה עבד.
בשבוע האחרון של אוגוסט 1934 היה ריב סביב נסיעת עבודה שהוא עמד לצאת אליה. אחרי הריב הזה לינדה אגוסטיני לא נראתה שוב על ידי שום אדם שהשאיר על כך תיעוד.
כל מה שנטען על הערב האחרון שלה בא ממקור אחד: ממה שבעלה אמר על כך 10 שנים אחר כך. אין שום עדות עצמאית על זה.
חוקר מקרי מוות קבע בהמשך שמותה אירע בין ה-28 באוגוסט ל-1 בספטמבר 1934, פחות או יותר. זה הדיוק המקסימלי שהגיעו אליו אי פעם.
האיש עם הפר
בבוקר ה-1 בספטמבר 1934 הוליך פועל חווה פר משובח לאורך דרך כפרית כ-8 קילומטר מחוץ לאלברי, עיירה במדינת ניו סאות' ויילס שבאוסטרליה, קרוב לגבול עם מדינת ויקטוריה.
הפר עצר וסירב לעבור ליד תעלת ניקוז מבטון שעברה מתחת לכביש.
האיש הסתכל לתוך התעלה. דחוס בתוכה היה שק יוטה, ובתוך השק גופה של אישה. מישהו הבעיר אותה.
היא שכבה עם מגבת כרוכה סביב הראש. היא לבשה פיג'מת משי צהובה עם ציור של דרקון סיני, ולא שום דבר נוסף. האש השמידה חלק גדול מהפנים ומפלג הגוף העליון, אבל לא את הפיג'מה, והפיג'מה הזאת היא שנתנה למקרה את השם שהוא נושא מאז.
הנתיחה נעשתה ב-3 בספטמבר 1934. נמצא בה שהוכו על ראשה שוב ושוב, ושסיבת המוות היא שברים מרובים בצד השמאלי של הגולגולת. נמצא בה גם משהו שסיבך את העניין: כדור מקליבר קטן נכנס לראש מתחת לעין הימנית ונעצר בעורף. הרופא שביצע את הנתיחה קבע שהירי אינו מה שהרג אותה.
הוערך שגילה בין 20 ל-30, גובהה כ-157 סנטימטר, רזה, בהירת עור, עם שיער בהיר קצוץ.
טביעות האצבעות שלה נלקחו ונבדקו. לא נמצאה שום התאמה בשום רשומה באוסטרליה.
חקירה שאין בה מה לחקור
חקירת רצח מתחילה בדרך כלל בשם, ומשם מתפשטת חוצה: את מי היא הכירה, למי היא חייבת, מי ראה אותה אחרון, למי יש מה להרוויח.
כאן לא היה שם, וכמעט כל שאלה מועילה הייתה תלויה בכך שיהיה. לבלשים נשארו גופה וזוג פיג'מות.
הם עשו מה שאפשר היה. התיאור יצא לעיתונים בשתי מדינות, ואחר כך למשטרות בחוץ לארץ. דיווחים על נשים נעדרות נשלפו והושוו. בשנים שאחר כך רשימת הנשים שהיא אולי אחת מהן גדלה ל-125 שמות.
הפיג'מה הייתה הפריט הייחודי היחיד בתיק, והבלשים בילו חודשים בניסיון לברר איפה נמכר בגד כזה ולמי. זה לא הוביל לשום אדם מסוים.
ואז הייתה סוגיית השיניים, וזאת הציר שעליו סובב כל התיק הזה.
ב-1934 שיניים היו ראיית הזיהוי הטובה ביותר שהייתה קיימת לגוף שהפנים שלו נעלמו. עבודת שיניים היא אישית, רופאי שיניים שומרים רשומות, וההשוואה פשוטה - כל עוד הרשומה של הגוף מדויקת.
המשטרה ביקשה מרופא שיניים מקומי לבדוק ולתעד את השיניים. לא היה לו ניסיון בעבודה פורנזית. ברשומה שלו היו שתי טעויות.
שתי הטעויות האלה לא רק עיכבו את התיק. הן הפנו אותו באופן פעיל אל הכיוון הלא נכון, כי הרשומה שימשה לפסילת מועמדות. נשים שכרטיס השיניים שלהן לא התאים לתיאור השגוי נמחקו מהרשימה. אחת הנשים שנמחקו בשבועות הראשונים של החקירה הייתה האישה שתזוהה כקורבן 10 שנים אחר כך.
באוקטובר 1934 הועברה הגופה כ-550 קילומטר צפונית-מזרחית לסידני לבדיקה נוספת, ושומרה שם באמבט פורמלין מרופד אבץ במחלקה לאנטומיה של האוניברסיטה.
הגופה בתיבת הזכוכית
מ-1935 עשתה המשטרה דבר שאף כוח משטרה באוסטרליה לא עשה לפניה. הם הציגו אותה לראווה.
הגופה המשומרת הונחה בתיבת זכוכית באוניברסיטה, כדי שאנשים מהציבור יוכלו לבוא, להסתכל עליה ואולי לזהות אותה. אלפי אנשים באו. נוצרו תורים מחוץ לבניין. התיק היה בעיתונים כל הזמן, והתצוגה החזיקה אותו שם.
זיהוי לא יצא מזה.
מה שכן יצא מזה הייתה בעיה איטית שאף אחד לא שקל אז. שהייה ארוכה בפורמלין משנה רקמה אנושית. הצבע מתנקז ומשתנה, תווי פנים רכים מתקשים ומשנים צורה. כל שנה שהיא בילתה באמבט הזה הפכה את הגופה לעדה פחות מהימנה לשאלה איך האישה החיה נראתה. המשטרה שימרה את פיסת הראיות היחידה שלה על ידי כך שקלקלה אותה.
חקירת המוות נפתחה סוף סוף בבית המשפט של אלברי ב-18 בינואר 1938, יותר מ-3 שנים אחרי המצאת הגופה. הראיות הרפואיות אישרו שהיא מתה ממכות לראש. החוקר רשם שהיא מתה במעשה אלימות, הוכתה ונורתה, בין ה-28 באוגוסט ל-1 בספטמבר 1934 בקירוב, ושלמרות בירורים בהרבה מדינות אי אפשר לנקוב בשמה.
קביעה פתוחה. בלי חשוד, בלי קורבן, בלי כלום.
ב-1942 פנתה אישה וטענה שהגופה היא של בתה, שנעלמה ב-1930. הטענה הובאה עד לבית משפט, שדחה אותה: הראיות נשענו על שמיעה בלי אימות ישיר, והמשטרה מצאה שהשיער והשיניים לא מתאימים. באותה שנה הועברה הגופה מהאוניברסיטה למפקדת המשטרה בסידני, כדי שהתיק והגופה יהיו באותו בניין.
עד אז היא הייתה לא מזוהה במשך 8 שנים.
מה השתנה ב-1944
שני דברים השתנו בעת ובעונה אחת, וכדאי להפריד ביניהם, כי רק אחד מהם היה מדעי.
הראשון היה בדיקה פורנזית חדשה. מפקד משטרת ניו סאות' ויילס גילה במשך שנים עניין אישי בתיק, וב-1944 הוא הורה לבדוק שוב את הגופה המשומרת. אנטומיסט ורופא שיניים בדקו אותה מחדש, והפעם עבודת השיניים תועדה כראוי: הסתימות, העקירות, התבנית האישית של מה שנעשה בפה שלה ומתי.
התיעוד הזה הושווה לצילומי רנטגן של שיניים ולזיכרונות של רופא שיניים ממלבורן שטיפל באישה שדווחה כנעדרת ב-1934. היה התאמה.
האישה שהתאימה הייתה לינדה אגוסטיני, שנשקלה ונפסלה בשבועות הראשונים של 1934 על בסיס רשומת שיניים שגויה.
השינוי השני לא היה קשור לראיות. בעלה, אנטוניו אגוסטיני, שנקרא טוני, בילה חלק מהמלחמה במעצר כאזרח של מדינה שאוסטרליה נמצאת איתה במלחמה. עד 1944 הוא שוחרר ועבד שוב בסידני כמלצר, והמפקד ידע בדיוק איפה למצוא אותו.
ב-4 במרץ 1944 הוא הובא לחקירה. לפי הדיווח שהגיע אלינו, הוא לא נעצר ולא הואשם. אמרו לו שהגופה מהתעלה זוהתה כאשתו, והבחינו בו שהוא במצב עצבני. שאלו אותו מה קרה.
ואז הוא הודה.
זה מה שהוא אמר. היה מאבק על אקדח. האקדח נורה ופגע בה. מתוך אמונה שהרג אותה, הוא הכה אותה שוב ושוב בראש כדי לוודא שהיא מתה. הוא עטף את הגוף במגבת ובשק, הסיע אותו כ-300 קילומטר, מעבר לגבול המדינה, וניסה לשרוף אותו בתוך תעלת ניקוז בצד הדרך. הוא אמר ששתק 10 שנים מפחד גירוש ומבושה בתוך הקהילה האיטלקית.
הוא נעצר ב-6 במרץ 1944. דיון מוקדם באפריל קבע שיש מספיק כדי להעמיד אותו לדין.
המשפט נפתח בבית המשפט העליון של ויקטוריה, במלבורן, ב-28 ביוני 1944. הוא הכפיר באשמת רצח, וטען שהירי היה תאונה. חבר המושבעים התייעץ פחות מ-2 שעות. ב-29 ביוני 1944 הוא זוכה מרצח והורשע בהריגה. ב-30 ביוני נגזרו עליו 6 שנות עבודת פרך.
הוא ריצה חלק מהעונש - הדיווחים חלוקים לגבי כמה בדיוק - וגורש לאיטליה ב-21 באוגוסט 1948.
ב-13 ביולי 1944, 10 שנים אחרי שהוציאו אותה מהתעלה, היא נקברה בבית קברות במלבורן תחת שמה שלה.
למה זה לא נשאר סגור
על הנייר זה תיק פתור: קורבן מזוהה, אדם שנשפט בבית משפט פתוח, הרשעה, עונש שרוצה. כמעט אף תיק צונן מאותה תקופה לא הסתיים כל כך מסודר.
הבעיות התחילו כמעט מיד, והן פיזיות.
התיאור של הגופה שנרשם ב-1934 לא התאים לתיאור האישה שהיא זוהתה כמותה. צבע העיניים היה שונה. החזה תואר אחרת. צורת האף הייתה שונה. בעניין צבע העיניים, המקורות הזמינים היום דווקא סותרים זה את זה בשאלה לאיזו אישה היה איזה צבע, וכדאי לומר את הסתירה הזאת בגלוי. מה שכל הגרסאות מסכימות עליו הוא ששני התיאורים לא התאימו זה לזה.
ואז יש את ההודאה עצמה, שלא שורדת קריאה צמודה של הלוגיסטיקה שבה. אין תיעוד לכך שהיה לו רכב ב-1934, בעומק המשבר הכלכלי. לא נמצאו דם או שאריות אחרות בשום רכב שנקשר אליו. והסיפור דורש מאדם לנסוע כ-300 קילומטר עם גוף באוטו ולעבור גבול בין שתי מדינות, בתקופה שבה תנועה בגבול לא הייתה בלי עיניים.
הוא גם, אחר כך, לקח חלק מזה חזרה. הוא חזר בו מהסכמתו לזיהוי, וטען עד יום מותו שהגופה מהתעלה לא הייתה של אשתו.
ו-125 הנשים שהיו ברשימה המקורית, בעיקרן, מעולם לא נפסלו ומעולם לא אותרו. ברגע שהתיק הוכרז פתור, אף אחד לא עבר עליהן.
ב-2004 פרסם היסטוריון ממלבורן ספר שטען שהזיהוי היה שגוי, שההרשעה הייתה תוצר של לחץ משטרתי ושמדובר בעיוות דין.
דבר אחד צריך להיאמר בזהירות. הוא נשפט, וחבר מושבעים הרשיע אותו בהריגה. פסק הדין הזה הוא עניין של תיעוד והוא עומד בעינו. מה שבמחלוקת הוא לא אם הוא הורשע, אלא מי הייתה האישה שבתעלה.
את השאלה הזאת אי אפשר יותר לענות בדרך הקלה. הגופה בילתה 10 שנים בפורמלין, שהורס רקמה לבדיקה גנטית, והיא נקברה ב-1944 בלי שנשמרו דגימות. מעולם לא התבקשה הוצאה מהקבר, אף שהשוואה של מה שנשאר מול קרובים חיים משני הצדדים אפשרית לפחות באופן עקרוני.
מסקנות ושאלות פתוחות
יש שלוש קריאות של התיק הזה, וכל אחת מהן מסבירה חלק ממנו ונופלת בחלק אחר.
קריאה אחת אומרת שהתיק הוא בדיוק מה שהוא נראה. השוואת שיניים שביצעו אנשים מוסמכים התאימה, ואדם שלא היה במעצר ולא הואשם מסר הודאה ברצח מיוזמתו, וזה לא דבר שאנשים עושים בלי סיבה. הבעיה: ההשוואה הזאת נעשתה על גוף ששכב בחומר משמר 10 שנים, בידי אותו כוח משטרה שכבר טעה פעם אחת בראיות השיניים, והתיאור הפיזי מעולם לא התאים.
קריאה שנייה אומרת: האיש הנכון, הגוף הלא נכון. לפי הקריאה הזאת הוא באמת הרג את אשתו באוגוסט 1934 והיפטר ממנה במקום שמעולם לא נמצא, והאישה שבתעלה הייתה מישהי אחרת לגמרי. זאת הקריאה היחידה שמסבירה גם את ההודאה וגם את התיאור שלא מתאים. הבעיה: היא דורשת ששתי נשים נהרגו באותם שבועות, ושהגוף השני לא נמצא במשך 92 שנה.
קריאה שלישית אומרת שההודאה יוצרה. שאדם שהיו לו סיבות לחשוש מהשלטונות נאמר לו שהגופה היא של אשתו, והוא נשבר, וכל השאר הותאם סביבו. הבעיה: חבר מושבעים שמע אותו ושמע את הראיות, הוא לא זוכה משום דבר, ובשמונה עשורים אף אחד לא הציע שם חלופי אמין לאישה שבפיג'מה.
שלוש שאלות עדיין פתוחות, ואף אחת מהן לא זקוקה לטכנולוגיה חדשה.
מה קרה ל-124 השמות האחרים ברשימה, והאם התיקים ההם עדיין קיימים?
האם רשומת השיניים מ-1934, הכרטיס המתוקן מ-1944 וצילומי הרנטגן של רופא השיניים ממלבורן שרדו, כך שאפשר יהיה לבדוק את ההשוואה בידי מישהו מחוץ למשטרה?
והאם מישהו יאשר היום הוצאה מהקבר, כשהתשובה היא או אישור, או אחד מכשלי הזיהוי הגדולים בתולדות המשפט באוסטרליה?
במשך 10 שנים לא היה לה שם, ואלפי זרים עמדו בתור כדי לחלוף על פני תיבת זכוכית ולהסתכל על מה שנשאר מהפנים שלה. כבר 82 שנה יש לה שם על מצבה. אף אחד מעולם לא בדק, בשום שיטה שמסוגלת להכריע, אם זה השם שלה.