רוצח המשרתות: 8 הרוגים באוסטין בשנה אחת, ורוצח שאף אחד לא הצליח לזהות
ב-1885 אוסטין הייתה עיר קטנה שרצתה להיות עיר גדולה.
היא בירת מדינת טקסס, בדרום ארצות הברית. גרו בה בערך 14,500 איש. באמצע העיר בנו אז בניין קפיטול חדש ומפואר. היו בה מלונות, מסעדות, ברים שפתוחים כל הלילה, ורחובות עפר שהפכו לבוץ בכל גשם.
ברוב הרחובות לא הייתה תאורה של ממש. בשום מקום בעולם עוד לא השתמשו בטביעות אצבע. אי אפשר היה לבדוק סוג דם. המילים "רוצח סדרתי" עוד לא היו קיימות.
באותה שנה מישהו התחיל להיכנס בלילות לחצרות האחוריות של אוסטין.
הוא בא בלילות חשוכים ובלילות של ירח, בדרך כלל אחרי חצות. הוא נכנס לבקתות ולחדרים האחוריים שבהם ישנו המשרתים של משפחות העיר. הוא בא עם גרזן. לפעמים גם עם סכין, עם שק חול או עם מוט דק וחד.
בין הלילה האחרון של 1884 לליל חג המולד של 1885 הוא הרג 8 בני אדם, ופצע קשה עוד 8 לפחות. זה המספר שפרסם מאוחר יותר המגזין "טקסס מאנתלי".
רוב ההרוגים היו נשים שחורות שעבדו כבשלניות ומשרתות בבתים של לבנים. שתי האחרונות היו נשים לבנות ממשפחות מכובדות.
בעיר קראו לרוצח בהרבה שמות. השם שנשאר הגיע מפקיד בנק צעיר, שלימים התפרסם כסופר או. הנרי. במכתב לחבר במאי 1885 הוא כתב בבדיחה שהעיר משעממת, חוץ מ"משמידי המשרתות". בעברית נקרא לו כאן רוצח המשרתות.
הרוצח לא נתפס מעולם. אף אחד לא הורשע באף אחד מהרציחות. זה הסיפור של מה שקרה, מה המשטרה עשתה, ולמה זה נכשל.
הלילה הראשון
ההתקפה הראשונה הייתה בלילה שבין 30 ל-31 בדצמבר 1884. היה קר, ושלג כיסה את האדמה.
מולי סמית' הייתה בשלנית, בת 25 בערך. היא עבדה אצל משפחה ברחוב פקאן, הרחוב שהיום נקרא הרחוב השישי. היא גרה בחדר קטן מאחורי המטבח, עם בן הזוג שלה, וולטר ספנסר.
בערך ב-3 לפנות בוקר וולטר ספנסר נכנס בהליכה מתנדנדת לחדר השינה של קרוב משפחה של בעלי הבית. הוא דימם מ-5 פצעים עמוקים בראש. הוא התחנן לעזרה. הוא לא ידע להגיד מי תקף אותו. מולי לא הייתה שם.
כשהמשטרה הגיעה, החדר הקטן היה ספוג בדם. הרהיטים היו הפוכים. מראה הייתה מנופצת. על הקירות ועל הדלת היו טביעות של ידיים מדממות. הגרזן היה מונח למרגלות המיטה.
בערך ב-9 בבוקר שכן הלך בעקבות שובל של דם בחצר. בערך 30 מטר מהחדר, ליד בית השימוש שבחצר, הוא מצא את מולי סמית'.
היא נגררה מהמיטה כשהייתה עוד בחיים. היא קיבלה מכת גרזן בראש ודקירות בחזה, בבטן, בידיים וברגליים. לפי הממצאים היא גם נאנסה.
האנשים הלא נכונים
המשטרה הלכה קודם כול לאנשים הקרובים אליה. זה מה שעושים בדרך כלל, וכאן זה היה טעות.
הם עצרו ברמן שחור שפעם חיזר אחרי מולי. שלושה אנשים נשבעו שהם ליוו אותו הביתה ממסיבה אחרי 4 לפנות בוקר. ועדת החקירה בכל זאת קבעה שהוא החשוד הסביר ביותר. במרץ 1885 חבר מושבעים גדול קבע שהראיות חלשות מדי, והוא שוחרר בשקט.
גם וולטר ספנסר עצמו, האיש שכמעט נהרג לידה, הועמד לדין. הוא זוכה.
במשך 4 חודשים לא קרה שום דבר. אוסטין החליטה שזה היה לילה נורא אחד, וזהו.
מאי: הבשלנית שמאחורי בית הרופא
מוקדם בבוקר של 7 במאי 1885 הרוצח תקף שוב, בחלק אחר של העיר.
אלייזה שלי הייתה בשלנית, בת 30 בערך. היא גרה עם הילדים שלה בבקתה קטנה מאחורי הבית של הרופא שאצלו עבדה. מצאו אותה מתה על הרצפה.
היה לה פצע של גרזן מעל העין הימנית. מישהו נעץ חורים ליד האוזן שלה ובין העיניים. כנראה שהיא גם נאנסה.
הפעם היה עד. הבן הגדול שלה היה בן 8. הוא סיפר שנכנס גבר עם סמרטוט על הפנים. הגבר שאל איפה הכסף, ואמר שהוא נוסע בבוקר לסנט לואיס.
מחוץ לבקתה היו עקבות. עקבות של רגליים יחפות. הרוצח הוריד את המגפיים כדי ללכת בשקט.
המשטרה נאחזה בזה. הם עצרו נער שחור רק בגלל שהוא הלך יחף. מדדו את הרגליים שלו מול העקבות, והן לא התאימו. הוא שוחרר.
שבועיים אחר כך
קצת אחרי חצות, ב-23 במאי 1885, הותקפה בחדר שלה איירין קרוס, משרתת, ברחוב אחר.
האחיין הצעיר שלה ראה את התוקף. הוא תיאר גבר גדול, יחף, בכובע חום ובמעיל קרוע.
איירין ברחה לחצר. התוקף תפס אותה שם. היד הימנית שלה כמעט נחתכה לגמרי. הראש שלה נחתך כל כך קשה, שעיתונאי כתב שנראה כאילו קרקפו אותה.
היא מתה יומיים אחר כך, ב-25 במאי.
עכשיו כבר היו 3 נשים מתות. כולן משרתות שחורות. כולן הותקפו באמצע הלילה, במיטה, מאחורי הבתים שבהם עבדו. אחרי זה פקיד הבנק כתב את המכתב שלו על "משמידי המשרתות".
ואז, שוב, הרציחות נפסקו. ביוני כתב עיתונאי שאוסטין "שוב שלווה".
אוגוסט: אם ובת
בערך ב-5 בבוקר של 30 באוגוסט 1885, גבר מצא את רבקה ריימי שוכבת מחוסרת הכרה. הגולגולת שלה הייתה סדוקה.
הבת שלה, מרי, הייתה בת 11. הרוצח הפיל אותה בשק חול, לקח אותה לבית כביסה קטן בחצר, אנס אותה ותקף אותה בגרזן. מישהו נעץ חפץ ארוך ודק באוזן שלה.
מרי מתה קצת יותר משעה אחרי שהגיעו 2 רופאים.
רבקה שרדה. היא לא ידעה להגיד מי תקף אותן.
המרשל של העיר, ראש המשטרה של אוסטין, הגיע למקום בערך 7 שעות אחרי הפשע. לפי אחד התיאורים, זו הייתה הפעם הראשונה בטקסס שהמשטרה הביאה כלבי גישוש לתיק רצח.
הכלבים הובילו אותם לבחור צעיר ויחף, שהרגליים שלו התאימו לעקבות. רופא קבע שאין לו שום קשר. גם הוא שוחרר.
התושבים השחורים של אוסטין ידעו טוב מאוד מי מת. הם הקימו ועדה בבית המשפט, וביקשו מראש העיר, ממועצת העיר וממושל טקסס להציע פרס על מידע. סירבו להם.
רק אחרי שעיתון מתח ביקורת על הסירוב, אזרחים אספו כסף לפרס בעצמם.
ספטמבר: ארבעה אנשים בבקתה אחת
לפני 1 בלילה, ב-28 בספטמבר 1885, הרוצח נכנס לבקתה ברחוב סן מרקוס.
ישנו שם 4 אנשים. הוא היכה 2 נשים, פטסי גיבסון ולוסינדה בודי, בשק חול. שתיהן שרדו, עם גולגולת סדוקה.
הוא הרג את אורנג' וושינגטון, בחור צעיר שהיה שם עם החברה שלו. אורנג' מת כמה שעות אחר כך.
החברה שלו, גרייסי ואנס, נגררה החוצה דרך החלון, אל אורווה שהייתה ליד. שם היכו אותה בלבנה ואנסו אותה. עיתון מקומי כתב שהראש שלה "כמעט נמעך לגמרי".
הפעם אחת הנפגעות אמרה שם תוך כמה דקות. היא אמרה שהתוקף הוא גבר שחור שהיא מכירה. הוא נעצר, ולקחו ממנו את הבגדים, שהיו מוכתמים בדם.
היה לו אליבי. החזיקו אותו בכלא שבועות, בזמן שבדקו את הדם. התברר שזה הדם שלו עצמו. כמה חודשים אחר כך שחררו אותו.
**זה הדפוס שעובר לאורך כל הפרשה: בכל פעם שלמשטרה היה חשוד, הראיות התפרקו, וההתקפות נמשכו.**
המצוד שלא מצא כלום
בסתיו 1885 המצוד אחרי הרוצח כבר היה עצום, וכמעט חסר תועלת.
כלבי הגישוש רצו ברחובות העפר של אוסטין לילה אחרי לילה. הם תפסו עקבות ואיבדו אותם. הביאו בלשים פרטיים מחוץ לעיר. הנוכחות שלהם רק הגבירה את הבהלה.
המשטרה עצרה גברים בכמויות. ב-26 בדצמבר 1885 דיווח העיתון "ניו יורק טיימס" שבמהלך השנה נעצרו באוסטין בערך 400 גברים. אף אחד מהם לא הורשע ברציחות.
התיאורים של התוקף לא התאימו זה לזה. עדים תיארו גבר לבן. גבר כהה. גבר שחור בהיר עור שהשחיר את הפנים. גבר בשמלת אישה רחבה. גבר בכובע רחב שוליים. גבר עם סמרטוט על הפנים. היו שהאמינו שמדובר ב-2 תוקפים, או בכנופיה.
הרבה פקידים לבנים סירבו להאמין שאדם אחד עושה את כל זה. בעיניהם כל רצח היה פשע נפרד בין המשרתים השחורים של העיר, עם אשם נפרד משלו. האמונה הזאת עיצבה את כל החקירה.
ואז הגיע ליל חג המולד, והכול השתנה.
ליל חג המולד
בסביבות חצות, ב-24 בדצמבר 1885, הרוצח נכנס לבית של נגר בשם מוזס הנקוק, ברחוב איסט ווטר.
אשתו, סוזן הנקוק, הייתה אישה לבנה. בעיתונות תיארו אותה כאחת הנשים המעודנות ביותר באוסטין. בעלה מצא אותה בחצר האחורית.
היא קיבלה מכת גרזן. מישהו נעץ כלי ארוך וחד דרך האוזן הימנית שלה, בערך 5 סנטימטרים לתוך המוח. לפי אחד התיאורים היא חיה עוד כמה ימים, ומתה ב-28 בדצמבר.
בערך שעה אחר כך, בצד השני של העיר, ברחוב ווסט היקורי, זה קרה שוב.
ג'יימס פיליפס, בחור צעיר שעבד כאדריכל, נמצא מחוסר הכרה בבית של ההורים שלו, עם פצעי גרזן בראש. הוא ואשתו יולה גרו שם עם התינוק שלהם.
יולה פיליפס הייתה בת 17. מצאו אותה בחוץ, בחצר, ערומה ומתה. יש תיאורים שאומרים שזו הייתה החצר של חמיה, ויש שאומרים שזו הייתה החצר של השכנים.
היא נהרגה ממכה בראש, וכנראה גם נאנסה. על הידיים שלה הניחו קורות עץ כבדות, כדי להצמיד אותן לאדמה. על גדר נשארה טביעה של יד מדממת.
שוב הביאו את כלבי הגישוש. הם הלכו בעקבות שובל בערך 3 קילומטרים מחוץ לעיר, ואז איבדו אותו.
בבוקר חג המולד העיתון של העיר יצא עם הכותרת: "דם! דם! דם!"
העיר מתעוררת
עד חג המולד כמעט כל הקורבנות היו שחורים, והעיר הגיבה לאט. עכשיו מתו 2 נשים לבנות בלילה אחד, ואוסטין זזה מהר.
ראש העיר כינס אסיפת חירום בקפיטול. הגיעו יותר מ-1,000 איש. הוקמה ועדת ביטחון, בין השאר כדי למנוע מהמון לבצע לינץ' במישהו.
אזרחים ובעלי עסקים אספו כמה אלפי דולרים. הוועדה הציעה פרס של 1,000 דולר. המושל הוסיף עוד 300 דולר. שכרו בלשים מבחוץ. הוטל עוצר חמור, הברים שפתוחים כל הלילה קיבלו הוראה לסגור בחצות, ועוד בערך 30 שוטרים יצאו לרחובות. גברים סיירו בלילות בשכונות שלהם.
והמשטרה פנתה עכשיו אל הבעלים.
שני הבעלים
ג'יימס פיליפס נעצר ב-1 בינואר 1886. התפשטו שמועות שהוא גילה שאשתו נפגשת עם גברים אחרים, ושהוא הרג אותה בעצמו. עדים אמרו שפעם הוא איים להרוג אותה אם תבגוד בו. התביעה טענה שהוא חיקה את השיטה של הרוצח כדי להסתיר את הפשע שלו.
הוא הורשע. לפי אחד התיאורים נגזרו עליו 7 שנות מאסר. תוך כמה חודשים ההרשעה בוטלה בערעור, בגלל חוסר ראיות. תיאור מודרני אחד אומר פשוט שהוא נמצא לא אשם. כך או כך, החוק מעולם לא קבע סופית שהוא אשם במות אשתו, ובעיני החוק הוא נשאר חף מפשע.
גם מוזס הנקוק הואשם ברצח אשתו. התביעה טענה שהיא תכננה לעזוב אותו בגלל השתייה שלו. המשפט שלו נגמר בלי הרשעה. רוב התיאורים אומרים שחבר המושבעים לא הצליח להגיע להכרעה, ואחד אומר שהוא זוכה. הוא שוחרר, ובעיני החוק גם הוא נשאר חף מפשע.
הרבה אנשים באותה תקופה האמינו שההאשמה של הבעלים הייתה דרך של אנשי הכוח באוסטין להגיד שאין בכלל רוצח אחד. וזה בדיוק כשהמדינה ניסתה להתגאות בקפיטול החדש שלה.
כאן נגמר השביל
אחרי ליל חג המולד 1885 הרציחות נפסקו.
לא היו עוד רציחות שמישהו ייחס לאותו אדם. העיתונים כתבו שהרוצח, או הרוצחים, כנראה עזבו את אוסטין.
**מכאן והלאה אין שום ראיה שמובילה למקום כלשהו. אף כלי נשק לא נקשר לאדם מסוים. אף עד לא זיהה את התוקף בצורה שעמדה במבחן. אף אחד לא הודה. כל מי שהואשם שוחרר.**
התיק לא פוענח מעולם. הסיבות פשוטות.
למשטרה של 1885 לא היו טביעות אצבע, לא בדיקת סוג דם, ולא שום מושג שאדם אחד יכול להרוג שוב ושוב במשך שנה. העקבות היחפות נמדדו, אבל אף פעם לא הותאמו לאדם אשם. השבילים של הכלבים נגמרו. הפקידים בילו חודשים בטיפול בכל רצח כאילו הוא תיק נפרד. ועד שהעיר התחילה להתייחס לרציחות ברצינות, הרוצח כבר נעלם.
החשודים שמופיעים בתיעוד
לאורך השנים הועלו 3 שמות. כל האנשים האלה מתו מזמן. אף אחד מהם לא הועמד לדין על הרציחות האלה, ויש להתייחס לכל אחד מהם כחף מפשע.
**בשלן צעיר שנורה בידי המשטרה.** בפברואר 1886, זמן קצר אחרי הרצח האחרון, שוטרים ירו בבשלן בן 19 בשם נייתן אלגין, בזמן שתקף נערה עם סכין. הוא מת. ב-2014 תוכנית הטלוויזיה הציבורית האמריקאית "בלשי ההיסטוריה" הציגה אותו כחשוד. הוא עבד ליד זירות הפשע, וחסרה לו אצבע ברגל, וזה התאים לעקבה משונה שנחשבה של הרוצח. הבעיה: הוא לא הועמד לדין מעולם. אף אחד לא בדק את עדות העקבה בשיטות מודרניות. וכל הטענה נגדו נשענת על השוואה אחת.
**הבשלן שהפליג ללונדון.** בשלן שידוע רק בשם מוריס, ולפי הסיפור הגיע ממלזיה, עבד במלון באוסטין, קרוב למקום שבו גרו הרבה מהקורבנות. בינואר 1886 הוא עזב את העיר באונייה, ובסוף הגיע ללונדון. כתבה בעיתון של אוסטין מ-1888 העלתה את השם שלו. הבעיה: אין שום ראיה שהוא היה באחת מזירות הפשע. התאוריה נשענת רק על המקום שבו עבד ועל הזמן שבו עזב.
**ג'ק המרטש.** ב-1888, כשהתחילו הרציחות בווייטצ'אפל שבלונדון, עורך עיתון אמריקאי העלה את האפשרות שאותו אדם עשה את שתיהן. כמה כותבים מודרניים חזרו על הרעיון, כולל תאוריה שהסוחר ג'יימס מייבריק מליברפול היה באוסטין באותו זמן. הבעיה: אף קשר לא הוכח מעולם. וההתקפות באוסטין, עם גרזנים ועם התקפות על זוגות במיטה, היו שונות בשיטה מהרציחות בלונדון.
התיאור המודרני המלא ביותר של הפרשה הוא הספר "המתנקש של חצות" (The Midnight Assassin) של סקיפ הולנדסוורת', שיצא ב-2016.
על מולי סמית', אלייזה שלי, איירין קרוס, מרי ריימי, גרייסי ואנס, אורנג' וושינגטון, סוזן הנקוק ויולה פיליפס, אף אחד לא נתן את הדין מעולם.