טבח יום ולנטיין: 7 גברים מול קיר של מוסך, ורוצחים שאף בית משפט לא שפט
ביום חמישי, 14 בפברואר 1929, בבוקר, עמדו 7 גברים בתוך מוסך קר בשיקגו וחיכו.
שיקגו הייתה אז העיר השנייה בגודלה בארצות הברית. המוסך עמד ברחוב קלארק צפון 2122, בצד הצפוני של העיר, בשכונה שקטה של בתי הארחה וחנויות קטנות. על השלט בחזית היה כתוב שזו חברת הובלות. בפועל זה היה מחסן של משאיות שהובילו אלכוהול לא חוקי.
היה בוקר קפוא.
אלה היו 7 הגברים. פיטר ופרנק גוזנברג היו אחים, בני 41 ו-37. שניהם היו אקדוחנים של הכנופיה ששלטה בצפון העיר. אלברט קצ'לק, בן 42, היה מספר 2 בכנופיה. אדם הייר, בן 40, ניהל את החשבונות שלה. אלברט ויינשנק, בן 36, ניהל את עסקי המכבסות שלה.
2 האחרונים בכלל לא היו גנגסטרים. ריינהרט שווימר, בן 29, היה אופטיקאי שאהב להסתובב בחברת אנשים מסוכנים. ג'ון מיי, בן 35, היה מכונאי רכב שתיקן משאיות בשביל הכנופיה. באותו בוקר הוא תיקן גלגל של משאית. הכלב שלו, רועה גרמני בשם הייבול, היה קשור למשאית.
תוך דקות כל ה-7 נורו. העיתונים קראו לזה טבח יום ולנטיין. זה חיסול הכנופיות המפורסם ביותר בתולדות ארצות הברית. יש בו חשוד מרכזי, יש 2 כלי רצח שקיימים עד היום, ויש אפילו סוג של הודאה. אבל אף אחד לא הועמד לדין על הטבח, ועד היום שום בית משפט לא קבע מי ירה.
למה הם היו שם
ב-1929 אלכוהול היה אסור בארצות הברית. התקופה הזאת נקראת "תקופת היובש", והיא נמשכה מ-1920 עד 1933. אנשים עדיין רצו לשתות. אז כנופיות מכרו להם בירה וויסקי, והתעשרו.
בשיקגו נלחמו 2 כנופיות על העסק הזה. הצד הדרומי היה של אל קפונה, הגנגסטר המפורסם ביותר באמריקה. הצד הצפוני היה של כנופיה בראשות ג'ורג' מורן, שכינו אותו "באגס". שנים ירו 2 הצדדים זה באנשים של זה ברחובות.
7 הגברים במוסך עבדו אצל מורן, או הסתובבו עם מי שעבד אצלו.
למה הם התאספו באותו בוקר, לא ידוע בוודאות. הגרסה המקובלת אומרת שהציעו לכנופיה משאית של ויסקי גנוב במחיר זול, ושהיא הייתה אמורה להגיע ב-10:30. יש היסטוריונים שמפקפקים בזה. הם מציינים שהגברים היו לבושים טוב מדי בשביל לפרוק משאית. בנקודה הזאת המקורות לא מסכימים.
גם מורן עצמו היה אמור להגיע. הוא איחר.
מכונית המשטרה
בסביבות 10:30 עצרה מול המוסך קדילק שחורה. היא נראתה כמו מכונית של בלשי משטרה.
יצאו ממנה 4 גברים, ואולי 5. העדים לא הסכימו על המספר. 2 מהם לבשו מדי משטרה. האחרים לבשו מעילים אזרחיים ארוכים.
הם נכנסו פנימה.
אף אחד ממי שנשאר בחיים לא ראה מה קרה אחר כך. את זה שחזרו מהגופות ומהקיר.
נראה ש-7 הגברים חשבו שזו פשיטה רגילה של המשטרה. פשיטות היו דבר שכיח, ובדרך כלל הן נגמרו בקנס או בשוחד. הגברים לא התנגדו. לפחות לאחד מהם היה אקדח טעון. הוא לא ירה ממנו אפילו כדור אחד.
אמרו להם לעמוד עם הפנים לקיר האחורי, קיר של לבנים חשופות. הם נעמדו בשורה, כתף אל כתף.
ואז פתחו האורחים באש מ-2 תת-מקלעים מסוג תומפסון. התומפסון היה נשק צבאי שירה כדורי אקדח כבדים, מאות בדקה. היורים עברו על השורה הלוך ושוב. ב-2 מהקורבנות ירו גם ברובה ציד, מטווח קצר.
המשטרה אספה אחר כך מהרצפה כ-70 תרמילים ריקים.
היציאה המחוכמת
את הרעש שמעו לאורך הרחוב. היו שחשבו שזה מנוע של משאית שמשתעל.
ואז בא החלק הכי מחוכם בתוכנית. אנשים שעמדו ליד החלונות ראו 2 גברים במעילים אזרחיים יוצאים מהמוסך עם ידיים למעלה. מאחוריהם הלכו 2 גברים במדי משטרה וכיוונו אליהם נשק.
זה נראה כמו מעצר. אף אחד לא רץ להזעיק עזרה, ואף אחד לא ניסה לעצור אותם. כולם נכנסו לקדילק, והיא נסעה לאורך רחוב קלארק ונעלמה.
בתוך המוסך התחיל הכלב ליילל.
הוא לא הפסיק. בסוף שלחה אישה שגרה בבית הסמוך את אחד הדיירים שלה לבדוק. הוא דחף את הדלת, ראה את הקיר, ורץ החוצה לקרוא למשטרה.
"אף אחד לא ירה בי"
השוטרים הראשונים מצאו 6 גברים מתים על הרצפה. השביעי עוד היה בחיים.
פרנק גוזנברג זחל כ-6 מטרים מהקיר לכיוון הדלת. המקורות לא מסכימים כמה כדורים פגעו בו. יש שכותבים 14, ויש שכותבים 22.
לקחו אותו לבית חולים. ליד המיטה ישב סמל משטרה שהכיר אותו שנים. הסמל שאל אותו מי ירה בו.
לפי הסמל, גוזנברג ענה: "אף אחד לא ירה בי". יש גרסאות מאוחרות שלפיהן הוא גם מלמל ששוטרים עשו את זה. יותר מזה הוא לא אמר. בעולם שבו הוא חי, לא מדברים עם המשטרה. גם לא על מי שרצח אותך.
הוא מת כ-3 שעות אחרי הירי.
עכשיו כל מי שעמד מול הקיר היה מת. העד החי היחיד מתוך המוסך היה הכלב.
האיש שאיחר
מורן היה במרחק כמה צעדים מלמות יחד איתם.
לפי הגרסה המקובלת הוא הגיע באיחור של כמה דקות, עם 2 מלווים. הוא ראה את מכונית המשטרה ליד המדרכה, הבין שיש פשיטה, ונכנס לבית קפה מעבר לפינה לחכות.
אחר כך הוא נעלם לכמה ימים. הוא התאשפז בבית חולים בעיירה סמוכה, בשם בדוי, ואמר שיש לו שפעת.
כשעיתונאי הגיע אליו, הוא אמר את המשפט שקבע את דעת הציבור על הפרשה: "רק קפונה הורג ככה".
לקפונה הייתה תשובה מוכנה. הוא לא היה בשיקגו. הוא היה בבית החורף שלו במיאמי שבמדינת פלורידה, כ-1,900 ק"מ דרומה משם. לפי הגרסה המקובלת, בדיוק בשעת הירי הוא ישב במשרד של תובע מקומי וענה על שאלות על העסקים שלו.
זה היה אליבי מושלם. הרבה אנשים חשבו שהוא קצת מושלם מדי. אבל אליבי שנראה טוב מדי הוא לא ראיה.
קודם כול המשטרה חשדה במשטרה
הימים הראשונים של החקירה הלכו לכיוון שאף אחד לא ציפה לו.
הרוצחים באו במכונית משטרה ובמדי משטרה. בשיקגו של 1929 הרבה שוטרים קיבלו כסף מהכנופיות. לכן השאלה הראשונה הייתה שאלה לא נעימה: אולי אלה היו שוטרים אמיתיים?
פקיד פדרלי בכיר, שהיה אחראי על אכיפת איסור האלכוהול, אמר את זה בקול רם. הוא הודיע ששוטרים של שיקגו ביצעו את הרצח. תוך יום הוא חזר בו. זמן קצר אחר כך העבירו אותו מהעיר, ואחר כך פיטרו אותו.
אבל החשד לא נעלם מעצמו. מישהו היה צריך להוכיח שהוא לא נכון.
למחרת הביא חוקר מקרי המוות של העיר חבר מושבעים של אזרחים מכובדים אל המוסך. חוקר מקרי המוות הוא הפקיד שבודק מקרי מוות אלימים. הוא שחזר מולם את הירי, על אותה רצפה, והכלב היה שם. ואז הוא עשה דבר שכמעט לא נעשה עד אז בתיקי רצח באמריקה. הוא החליט לתת למדע לבדוק את הכדורים.
האיש עם המיקרוסקופ
ראש חבר המושבעים היה איש עסקים עשיר. הוא שילם מכיסו כדי להביא מומחה מניו יורק: קלווין גודארד, רופא צבאי לשעבר.
גודארד עבד עם מכשיר חדש, מיקרוסקופ השוואה. המכשיר מראה 2 כדורים זה לצד זה בעינית אחת. כל קנה של נשק משאיר על הכדור שעובר בו שריטות דקות משלו, קצת כמו טביעת אצבע. אם השריטות על 2 כדורים זהות, שניהם נורו מאותו נשק.
הוא התחיל בשאלה שהכי הטרידה את העיר. הוא אסף את תת-המקלעים של משטרת שיקגו, ירה מכל אחד מהם כדורי ניסוי, והניח אותם ליד הכדורים מהמוסך.
אף אחד לא התאים.
זה לא הוכיח ששום שוטר לא היה מעורב. אבל זה הראה שכלי הנשק לא היו של המשטרה. מאותו רגע התייחסו החוקרים למדים כאל תחפושת.
גודארד ידע להגיד עוד משהו. כל כדורי התת-מקלע נורו מ-2 תומפסונים בלבד. לאחד הייתה מחסנית תוף של 50 כדורים. לשני הייתה מחסנית ישרה של 20. זה מתאים ל-70 התרמילים שעל הרצפה.
עכשיו המשטרה ידעה בדיוק מה היא מחפשת: 2 כלי נשק מסוימים. לא היה לה מושג איפה הם.
הקדילק השרופה
ב-22 בפברואר, 8 ימים אחרי הרצח, פרצה שרפה במוסך קטן מאחורי בית ברחוב ווד, כ-3 ק"מ מערבה מזירת הרצח.
הכבאים מצאו בפנים קדילק משנת 1927, מפורקת בחלקה. מישהו פירק אותה, והיא עלתה באש. מסביב היו סירנה של משטרה, כובע ומעיל חרוכים, ומחסנית תוף של תומפסון.
גבר עם כוויות טריות נראה במרפאה של רופא בסביבה. לא מצאו אותו.
העקבות מהמוסך הזה הובילו למקום מעניין. המוסך נשכר בשם בדוי. הכתובת שהשוכר מסר הייתה צמודה לבית קפה של גנגסטר שהיה בן ברית של קפונה. את המכונית עצמה קנה, חודשיים לפני כן, יד שנייה, ב-350 דולר, אדם שגם הוא מסר שם בדוי.
5 ימים אחר כך פוצצה מכונית שנייה בפרבר ממערב לעיר. בשרידים שלה היו עוד סירנה, ופנקס של אחד ההרוגים. הבלשים החליטו שאת המכונית הזאת השאירו בכוונה, כדי לבלבל אותם.
2 בעלות בתים מעבר לרחוב, מול המוסך, הוסיפו עוד פרט. לפני הרצח השכירה כל אחת מהן חדר שפונה לרחוב לגברים שאמרו שהם נהגי מונית. הגברים האלה לא נסעו לשום מקום. הם ישבו ליד החלון והסתכלו על המוסך. אחרי 14 בפברואר הם לא חזרו.
כלומר, הרצח הוכן מראש: עם תצפיתנים, עם מכונית משטרה מזויפת ועם מקום להשמיד אותה. אבל כל השמות בסיפור היו בדויים.
מעצרים שלא הובילו לשום מקום
המשטרה עצרה את מי שהיא כבר הכירה.
העיקרי היה ג'ק מקגרן, אקדוחן של קפונה. מצאו אותו ב-27 בפברואר במלון במרכז העיר. הוא היה רשום שם בשם בדוי, יחד עם החברה שלו. היא נשבעה שהוא היה איתה בחדר כל אותו בוקר. העיתונים קראו לה "האליבי הבלונדיני".
מקגרן הואשם ב-7 מעשי הרצח, יחד עם עוד 2 אקדוחנים של קפונה. לתביעה לא היה אף עד שראה מישהו מהם במוסך. 2 האחרים נמצאו ירויים למוות במאי של אותה שנה. לפי הגרסה המקובלת, קפונה עצמו הורה על כך, בגלל בגידה אחרת. התיק נגד מקגרן נסגר מחוסר ראיות.
מבחינת החוק הוא נשאר מה שהיה קודם: אדם שהואשם ולא הורשע. הוא נורה למוות בשיקגו בפברואר 1936. גם על זה אף אחד לא נשפט.
בסתיו 1929 החקירה נעצרה.
תאונת דרכים במישיגן
מה שהתניע אותה מחדש היה תאונה קטנה, 10 חודשים אחרי הטבח ובמרחק כ-150 ק"מ משם.
בערב 14 בדצמבר 1929, בעיירה סנט ג'וזף שעל שפת האגם במדינת מישיגן, התנגשו קלות 2 מכוניות. אחד הנהגים ניסה לברוח. שוטר צעיר, צ'רלס סקלי, קפץ על המדרגה שבצד המכונית כדי לעצור אותו. הנהג ירה בו 3 פעמים. סקלי מת כ-3 שעות אחר כך.
את המכונית של היורה מצאו מרוסקת מחוץ לעיירה. ניירות שהיו בה הובילו לבית מסודר בסביבה. גר שם אדם שקט, בשם בדוי.
האיש כבר לא היה שם. בבית מצאה המשטרה מחסן נשק קטן: 2 תת-מקלעים מסוג תומפסון, רובים, רובה ציד מקוצר, כ-5,000 כדורים, ויותר מ-300,000 דולר באגרות חוב שנגנבו מבנק.
את 2 התומפסונים שלחו לגודארד.
הוא ירה מהם והניח את הכדורים מתחת למיקרוסקופ. שני כלי הנשק התאימו לכדורים מהקיר של המוסך. אחד מהם גם הרג ראש כנופיה בניו יורק, ביולי 1928.
אחרי 10 חודשים נמצאו כלי הרצח. והיה להם בעלים.
פרד בורק
שמו האמיתי היה פרד בורק. הוא היה שודד ורוצח מקצועי מהעיר סנט לואיס, והמשטרה שם כבר ידעה משהו על השיטות שלו. לדבריה, בפשעים קודמים הוא התחפש לשוטר. היא גם אמרה שחסרה לו שן קדמית. בשיקגו סיפר לבלשים נהג פרטי, שראה את מכונית המשטרה המזויפת ברחוב קלארק, שלנהג שלה הייתה חסרה שן קדמית.
בורק נהיה אחד המבוקשים ביותר באמריקה. תפסו אותו במרץ 1931, במדינת מיזורי.
זו הנקודה שבה הפרשה יכלה להגיע לבית משפט, ולא הגיעה.
מישיגן קיבלה אותו ראשונה, בגלל רצח השוטר, והעמידה אותו לדין על זה. הוא נידון למאסר עולם. שיקגו לא החזירה אותו אף פעם כדי לשפוט אותו על 7 הגברים במוסך.
בורק מת בכלא במישיגן ב-1940. הוא לא אמר בפומבי אף מילה על יום ולנטיין.
כאן נגמר מה שהוכח. 2 מכלי הנשק שירו במוסך נמצאו בבית של בורק 10 חודשים אחר כך. מי החזיק אותם באותו בוקר, מי היו שאר הגברים, ומי נתן את הפקודה - את זה שום בית משפט לא קבע.
הסיפור של התצפיתן
בינואר 1935 עצרו סוכנים פדרליים עבריין בשם ביירון בולטון, בעניין אחר לגמרי. בחקירה הוא סיפר משהו שאף אחד לא שאל אותו עליו. הוא אמר שהיה אחד התצפיתנים בחדר השכור מול המוסך.
לפי בולטון, את הרצח הזמין קפונה. הוא נתן שמות של 5 גברים, שלדבריו היו הצוות שנכנס למוסך. אחד מהם היה בורק. אלמנתו של אחד אחר כתבה את אותם שמות בזיכרונות שלה, שנה לפני כן.
הגרסה של בולטון נתנה גם הסבר לתזמון. התפקיד של התצפיתנים היה לסמן מתי מורן נכנס. אחד מ-7 הגברים היה דומה למורן ממרחק. התצפיתנים ראו אותו נכנס, ונתנו את הסימן מוקדם מדי.
הרשויות הפדרליות לא המשיכו עם זה. רצח בין כנופיות היה עניין של העירייה, לא שלהן. ב-1935 כמה מהאנשים שבולטון נקב בשמם כבר היו מתים, ובורק ישב במאסר עולם. אף אחד לא הואשם.
איפה התיק עומד
החקירה של חוקר מקרי המוות נסגרה בנובמבר 1931. המסקנה שלה: 7 הגברים נהרגו בידי אנשים לא ידועים. מאז שום מסקנה אחרת לא החליפה אותה.
קפונה לא הואשם אף פעם בטבח. באוקטובר 1931 הוא הורשע בדבר אחר לגמרי, העלמת מס הכנסה, ונידון ל-11 שנים. הוא מת ב-1947.
מורן איבד את השטח שלו תוך שנתיים. הוא מת ב-1957 בכלא, שם ישב על שוד.
הרצח שינה 2 דברים מחוץ לעולם הכנופיות. איש העסקים ששילם על גודארד מימן לו אחר כך מעבדה קבועה לחקר פשעים בשיקגו, אחת הראשונות בארצות הברית. וב-1934 חוקקה ארצות הברית את החוק הפדרלי הראשון שהגביל תת-מקלעים.
המוסך נהרס ב-1967. איש עסקים קנדי קנה את הלבנים של הקיר, ומה שנשאר מהן נמצא היום במוזיאון בלאס וגאס. 2 התומפסונים שמורים עד היום אצל השריף של המחוז במישיגן שבו הם נמצאו.
התיאוריות, בקצרה
קפונה הזמין, והחבורה של בורק ביצעה. זה מה שבולטון אמר. כלי הנשק, הזיכרונות של האלמנה והחדרים של התצפיתנים תומכים בזה. הבעיה: זה נשען על מילה של עבריין, שנאמרה שנים אחרי, ואף פעם לא נבדקה בבית משפט. ביוגרף מודרני של קפונה מציין של-2 מתוך 5 הגברים היה אליבי.
אלה היו אקדוחנים מקומיים משיקגו, שעבדו אצל קפונה. זו הייתה התיאוריה הראשונה של המשטרה, והיא הובילה לאישום נגד מקגרן. בלש לשעבר משיקגו, שחקר את הפרשה עשרות שנים, טען שמקגרן הוא שהרכיב את הצוות. הבעיה: שום עד ושום ראיה פיזית לא קשרו אף אחד מהם למוסך.
זו הייתה נקמה פרטית, בלי שום קשר לקפונה. ב-1935 הגיע מכתב לראש החוקרים הפדרליים. המכתב נקב בשמו של אקדוחן משיקגו, וטען שהרצח היה נקמה על מות בן דודו. אחד הביוגרפים של קפונה מעדיף את הגרסה הזאת. הבעיה: לפי רישומי בית הכלא, האיש שהמכתב מזכיר היה כלוא ממרץ 1926 עד יולי 1929.
כל האנשים שהוזכרו בתיאוריות האלה מתו מזמן. אף אחד מהם לא הורשע בטבח, ומבחינת החוק כל אחד מהם נשאר חף מפשע בעניין הזה.
מה שנשאר הוא קיר של לבנים במוזיאון, 2 כלי נשק בארון של שריף, ושאלה אחת שאדם גוסס סירב לענות עליה.