שיחת טלפון, כתובת שלא קיימת ורצח: פרשת וואלאס
ביום שלישי, 20 בינואר 1931, בערב, ג'וליה וואלאס הייתה בבית שלה בליברפול. ליברפול היא עיר נמל בצפון-מערב אנגליה, כ-280 ק"מ מלונדון.
הבית היה קטן ורגיל. בית צר מלבנים, בשורה של בתים צמודים, בשכונת פועלים. שני חדרים למטה ושניים למעלה. סלון קדמי שמור לאורחים, מטבח מאחור, וחצר קטנה שיוצאת לסמטה.
ג'וליה הייתה נשואה כמעט 17 שנה לוויליאם הרברט וואלאס, סוכן ביטוח. כל שבוע הוא עבר מדלת לדלת ואסף תשלומים קטנים ממשפחות של פועלים. את הכסף הוא שמר בבית, בקופסת כסף, עד שהפקיד אותו.
הם היו זוג שקט. בלי ילדים, מעט אורחים. בערבים היא ניגנה בפסנתר והוא בכינור. הוא התעניין בכימיה ובשחמט. השכנים סיפרו אחר כך שהם היו מנומסים ושמרו על עצמם.
ג'וליה הייתה מבוגרת יותר ממה שכולם חשבו. היא אמרה שהיא בת 50 בערך. 70 שנה אחר כך חוקר מצא את תעודת הלידה שלה. התברר שהיא הייתה מבוגרת מבעלה, שהיה בן 52, בכ-17 שנה. את הסוד הזה היא שמרה לעצמה כל חייה הנשואים.
באותו יום שלישי בעלה חזר מהסיבוב שלו בערך ב-6 בערב. הם שתו תה יחד.
בין 6:30 ל-6:45 דפק בדלת נער החלב, עם המשלוח של הערב. ג'וליה פתחה, לקחה את החלב ודיברה איתו רגע.
הוא האדם האחרון, חוץ מהרוצח, שידוע שראה אותה בחיים.
בערך ב-6:45 בעלה יצא מהבית. הייתה לו פגישת עבודה בצד השני של העיר.
בערך ב-8:45 הוא חזר. ג'וליה שכבה מתה על רצפת הסלון.
אז מה התעלומה?
הנה היא, במשפט אחד. או שהבעל רצח את אשתו ובנה לעצמו אליבי מתוחכם סביב שיחת טלפון מזויפת, או שמישהו אחר עשה את שיחת הטלפון כדי להוציא אותו מהבית, ואז רצח אותה.
המשטרה בחרה בתשובה הראשונה. חבר מושבעים הסכים, והבעל נידון למוות. ואז, לראשונה בהיסטוריה של בריטניה, בית משפט לערעורים ביטל הרשעה ברצח, פשוט כי הראיות לא הספיקו.
אף אחד אחר לא הואשם מעולם. מי שרצח את ג'וליה וואלאס לא זוהה אף פעם.
ההודעה במועדון השחמט
הסיפור מתחיל ערב אחד קודם, ביום שני, 19 בינואר 1931.
בימי שני בערב ויליאם וואלאס שיחק הרבה במועדון השחמט המרכזי של העיר. המועדון נפגש בבית קפה במרכז ליברפול. על הקיר היה תלוי לוח שהראה מי משחק נגד מי, והשם שלו היה עליו באותו ערב.
ב-7:20 בערב צלצל הטלפון בבית הקפה. ראש מועדון השחמט ענה.
המתקשר ביקש את וואלאס. אמרו לו שוואלאס עוד לא הגיע, והוא השאיר הודעה. השם שלו, הוא אמר, הוא ר. מ. קוואלטרו. הוא רוצה שוואלאס יבוא אליו הביתה מחר בערב, ביום שלישי, ב-7:30. הכתובת: מנלאב גרדנס מזרח 25. מדובר בעסקי ביטוח, פוליסה בשביל הבת שלו. הוא אמר שהוא לא יכול להתקשר שוב, כי הוא עסוק ביום ההולדת ה-21 של הבת.
ראש המועדון רשם את ההודעה.
בערך 25 דקות אחרי השיחה וואלאס נכנס. מסרו לו את ההודעה. הוא אמר שהוא לא מכיר אף אחד בשם קוואלטרו, ולא יודע איפה זה מנלאב גרדנס מזרח. שחקנים אחרים הציעו לו דרכים להגיע. הוא אמר שימצא.
אחר כך הרישומים של מרכזיית הטלפונים הראו בדיוק מאיפה באה השיחה. מטלפון ציבורי, כ-370 מטר מהדלת של בית משפחת וואלאס.
כתובת שלא קיימת
ביום שלישי, אחרי שיצא מהבית בערך ב-6:45, וואלאס חצה את העיר בחשמלית. ב-7:06 ראו אותו עולה לחשמלית, כ-3 ק"מ מהבית. הוא היה צריך להחליף חשמלית יותר מפעם אחת.
בכל שלב הוא שאל. הוא שאל את הכרטיסנים בחשמליות אם הם מכירים את מנלאב גרדנס מזרח. הם לא הכירו, אבל אחד מהם הציע לו איפה לרדת.
הוא ירד באזור מנלאב גרדנס, בדרום העיר. היה שם מנלאב גרדנס צפון. היה מנלאב גרדנס דרום. היה מנלאב גרדנס מערב.
מנלאב גרדנס מזרח לא היה.
הוא שאל אדם ברחוב. הוא שאל שוטר בסיור. הוא דפק בדלת של מנלאב גרדנס מערב 25, למקרה שהכתובת נרשמה לא נכון. האישה שגרה שם לא שמעה אף פעם על קוואלטרו. הוא נכנס לחנות עיתונים ובדק במדריך הרחובות.
הוא חיפש בערך 45 דקות. ואז נסע הביתה.
כל האנשים האלה זכרו אותו אחר כך. וזה ישמש נגדו, ובכבדות.
הסלון
בערך ב-8:45 בערב יצאו השכנים מהבית הצמוד, זוג נשוי, בדלת האחורית. בסמטה הם פגשו את וואלאס.
הוא סיפר להם שניסה את הדלת הקדמית ולא הצליח להיכנס. אחר כך הלך מסביב, לדלת האחורית, וגם היא לא נפתחה. הוא נראה מודאג.
השכנים אמרו שיחכו. הוא ניסה שוב את הדלת האחורית. הפעם היא נפתחה.
הוא נכנס. השכנים ראו אור נדלק למעלה, ואחר כך בחדר אחר. אחרי דקה או שתיים הוא יצא וביקש שיבואו לראות. אשתו, הוא אמר, נרצחה.
ג'וליה שכבה על הבטן, על השטיח בסלון, ליד תנור הגז.
היא הוכתה בראש בכוח עצום, שוב ושוב. הצד השמאלי של הגולגולת שלה נופץ. הדם ניתז על כל החדר, עד גובה של כ-2 מטר על הקירות.
מתחת לגופה היה מונח מעיל גשם. הוא היה שרוף בחלקו. המעיל היה של בעלה.
במטבח, קופסת הכסף שבה וואלאס שמר את כספי הביטוח הייתה פתוחה. חסרו בה בערך 4 לירות, סכום צנוע. המכסה הוחזר למקום, והקופסה הוחזרה למדף.
בכסף אחר לא נגעו. הכסף בתיק של ג'וליה נשאר שם. גם הכסף בצנצנת בקומה העליונה.
בבית לא נמצא שום כלי רצח. אחר כך העוזרת שניקתה אצל משפחת וואלאס אמרה ש-2 דברים חסרים: מוט ברזל קטן שהיה ליד האח, ומקל ברזל של תנור הגז.
אף אחד מהם לא נמצא מעולם.
השעות הראשונות
המשטרה הגיעה מהר. בהמשך הלילה הגיע פתולוג בכיר, פרופסור לרפואה משפטית.
הוא קיבל החלטה אחת שרדפה את הפרשה לתמיד. הוא לא מדד את חום הגוף. זו הייתה אז הדרך הכי אמינה להעריך מתי אדם מת.
במקום זה הוא שפט לפי ההתקשות של הגוף. בהתחלה הוא קבע שהמוות היה בערך ב-8 בערב. אחר כך, עד המשפט, הוא הזיז את השעה לקצת אחרי 6. לא הוצגה שום ראיה חדשה שהסבירה את השינוי.
וזה היה חשוב מאוד. ב-8 בערב וואלאס היה בצד השני של העיר, ודיבר עם זרים על כתובת שלא קיימת. ב-6:30 הוא היה בבית.
הבלשים חיפשו בבית. הם לא מצאו דם על הבגדים של וואלאס. החליפה שלו הייתה נקייה. באמבטיה ובביוב לא השתמשו לאחרונה, ולא היה בהם דם.
היה יוצא דופן אחד: קריש דם זעיר אחד באסלה בקומה העליונה. מאיפה הוא הגיע, לא נקבע אף פעם. ייתכן שמישהו הביא אותו על הנעליים באותו לילה, כשהרבה שוטרים הסתובבו בבית.
למה המשטרה בחרה בבעל
תוך כמה ימים החוקרים כבר החליטו. הם האמינו שאין שום קוואלטרו. הם האמינו שוואלאס עשה את שיחת הטלפון בעצמו.
ההיגיון שלהם היה כזה.
הטלפון הציבורי היה קרוב מאוד לבית שלו. השיחה נעשתה בשעה שבה וואלאס, בדרך למועדון השחמט, היה יכול לעבור לידו. הוא הגיע לבית הקפה בערך 25 דקות אחר כך.
הכתובת לא הייתה קיימת. לקוח אמיתי עם בית אמיתי לא נותן כתובת מזויפת. אז, אמרה המשטרה, השיחה לא הייתה על עסקים. היא הייתה על בניית אליבי.
ואז הייתה הדרך שבה הוא חיפש. הוא שאל את כולם. כרטיסנים, שוטר, אדם זר, אישה בפתח הבית, חנות. בעיני הבלשים זה נראה כמו אדם שדואג שכמה שיותר אנשים יזכרו שהוא היה רחוק מהבית.
והיה מעיל הגשם. לפי התיאוריה של המשטרה, הוא התפשט, לבש את המעיל כדי להגן על עצמו מהדם, רצח את אשתו, הפיל את המעיל מתחתיה והתלבש שוב.
אבל בתיק היו גם בעיות רציניות.
ראש מועדון השחמט, שהכיר את הקול של וואלאס, אמר שהקול בטלפון לא היה שלו.
ההגנה הראתה אחר כך שוואלאס היה יכול להגיע לחשמלית שלו מכיוון אחר, רחוק מהטלפון הציבורי.
והיה השעון.
מרוץ נגד השעון
כל התיק נגד וואלאס עמד על כמה דקות.
נער החלב ראה את ג'וליה בחיים בדלת. אם זה היה ב-6:30, לוואלאס היו אולי 15 דקות. אם זה היה ב-6:45, כמעט לא היה לו זמן בכלל. ההערכות של הנער עצמו לגבי השעה זזו.
ב-7:06 ראו את וואלאס עולה לחשמלית, כ-3 ק"מ מהבית.
ב-26 וב-27 בינואר 1931 הבלשים עשו ניסויי זמנים. זוגות של שוטרים הלכו מהדלת של הבית לתחנה בדרכים שונות, ועלו לחשמליות שונות. הדרך לקחה להם בין 15 ל-20 דקות.
מזה המשטרה הסיקה שוואלאס יכול היה לצאת מהבית אפילו ב-6:49. על סמך השעה הכי מוקדמת של נער החלב, הם טענו שהיה לו מספיק זמן.
מספיק זמן כדי לעשות את כל זה: להכות את אשתו למוות בכוח עצום, לנקות מעצמו כל טיפת דם, לשרוף חלק ממעיל, לרוקן את קופסת הכסף ולהחזיר אותה, להסתיר את כלי הרצח או להיפטר ממנו, להתלבש, ולצאת מהבית ברוגע.
המשטרה גם בדקה אם בלש צעיר וכשיר יכול לעשות את כל זה ועדיין להגיע לתחנה בזמן. המסקנה שלה עצמה הייתה שוואלאס, בן 52 ובריאות רופפת, כנראה לא היה יכול.
הם עצרו אותו בכל זאת.
ב-2 בפברואר 1931, 13 יום אחרי הרצח, ויליאם הרברט וואלאס הואשם ברצח אשתו.
המשפט
המשפט נפתח ב-22 באפריל 1931, בבית המשפט הגדול שבמרכז ליברפול.
איגוד סוכני הביטוח שלו מימן את ההגנה. לפני שהסכים, האיגוד ערך בלונדון משפט מבוים פרטי. במשפט הזה הוא יצא זכאי.
וואלאס כפר באשמה.
התביעה הציגה את התיאוריה שלה: השיחה המזויפת, הכתובת שלא קיימת, האליבי שנבנה צעד אחרי צעד, המעיל, והדקות הספורות, שלדבריה הספיקו בדיוק.
ההגנה ענתה: אין עליו דם, אין כלי רצח, אין שום מניע בנישואים שקטים, הקול בטלפון לא היה הקול שלו לפי ראש המועדון, ולוח זמנים שכמעט לא השאיר זמן.
על דוכן הנאשמים וואלאס היה רגוע. הוא ענה בקול מדויק, בלי רגש. הוא תיאר את עצמו כאדם סטואי, שלא מראה רגשות. אנשים שצפו במשפט האמינו שזה עלה לו ביוקר. לדעתם, המושבעים ציפו לבעל אבל, וראו בעל קר.
בסוף, השופט סיכם את הראיות למושבעים. הסיכום שלו נטה בבירור לטובת וואלאס. הוא הבהיר שהראיות נסיבתיות, ושחשד הוא לא הוכחה.
המושבעים יצאו לדיון של בערך שעה.
הם הרשיעו את וואלאס. השופט, כפי שהחוק חייב אז, גזר עליו מוות בתלייה.
תקדים בחוק הבריטי
וואלאס ערער. הערעור נשמע בלונדון ב-18 וב-19 במאי 1931, לפני 3 שופטים, ובראשם נשיא בית המשפט העליון של אנגליה.
באותה תקופה, בית משפט לערעורים כמעט אף פעם לא ביטל פסק דין של מושבעים בגלל העובדות. המושבעים קבעו את העובדות. בית המשפט לערעורים חיפש טעויות משפטיות.
הפעם השופטים יצאו להתייעצות של 47 דקות. כשחזרו, הם עשו משהו שלא נעשה אף פעם בתיק רצח.
הם ביטלו את ההרשעה. פסק הדין, הם קבעו, "אינו יכול לעמוד, בהתחשב בראיות".
במילים פשוטות: המושבעים הרשיעו אדם על סמך חשד, וחשד זה לא מספיק.
זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של בריטניה שהרשעה ברצח בוטלה מהסיבה הזאת. סטודנטים למשפטים לומדים את התיק עד היום.
וואלאס יצא מהכלא אדם חופשי.
אחרי זה
החופש לא הביא לו שקט.
הרבה אנשים בליברפול עדיין האמינו שהוא התחמק מעונש על רצח. השכנים הפנו לו גב. הוא חזר לחברת הביטוח, אבל לעבודה במשרד, לא לסיבוב הישן.
ביומן שלו הוא כתב על הצער שלו על ג'וליה. הוא גם כתב שהוא חושב שהוא יודע מי רצח אותה: גבר צעיר ממנו שעבד איתו פעם בחברת הביטוח.
הבריאות שלו, שאף פעם לא הייתה טובה, קרסה. שנים קודם לכן הוציאו לו כליה. הוא עזב את ליברפול ועבר לגור בצד השני של הנהר.
ב-26 בפברואר 1933, קצת יותר משנתיים אחרי הרצח, ויליאם הרברט וואלאס מת בבית חולים ממחלת כליות. הוא היה בן 54.
הוא נקבר ליד ג'וליה, בבית הקברות של השכונה, לא רחוק מהבית שבו היא מתה.
איפה זה עומד
הרצח של ג'וליה וואלאס לא פוענח אף פעם. אף אחד אחר לא הואשם.
**כאן נגמר מה שיודעים. כל מה שבא מכאן והלאה הוא תיאוריה.**
הסיבות שהתיק נשאר פתוח פשוטות.
כלי הרצח לא נמצא. לא מוט הברזל ולא מקל התנור.
שעת המוות לא נקבעה אף פעם, כי באותו לילה לא מדדו חום. כל מה שבא אחר כך היה ויכוח על כמה דקות.
המשטרה התקבעה על חשוד אחד תוך כמה ימים, והבדיקה של כל אחד אחר הייתה דלה.
והאדם שאולי היה יכול לענות על הכי הרבה שאלות, הבעל, מת שנתיים אחר כך, ועד הסוף אמר שהוא חף מפשע.
ב-1977 שופט בכיר ניהל משפט חוזר מבוים, עם הראיות המקוריות. גם הפעם פסק הדין היה: זכאי.
החשודים והתיאוריות
כל המעורבים מתים כבר עשרות שנים. אלה התיאוריות שמופיעות ברשומות.
**הבעל עשה את זה.** זה היה התיק של המשטרה ושל התביעה. סופרת בלשים בריטית מפורסמת הגיעה לאותה מסקנה במחקר שפורסם ב-2013. היא הציעה שהשיחה אולי הייתה מתיחה של מישהו אחר, והבעל ניצל אותה כמסווה. הראיות: הטלפון הציבורי ליד הבית, הכתובת שלא קיימת, החיפוש הארוך מול עדים, מעיל הגשם. הבעיה: אין עליו דם, אין כלי רצח, חלון של דקות, ראש מועדון שאמר שהקול לא שלו, ובית משפט לערעורים שקבע שהראיות לא יכולות להחזיק הרשעה.
**העמית לשעבר.** וואלאס עצמו מסר את שמו למשטרה כבר בהודעות הראשונות שלו. גבר צעיר שעבד באותה חברת ביטוח, הכיר את הבית, הכיר את ג'וליה, וידע איפה שומרים את קופסת הכסף. הוא עזב את החברה אחרי שהתגלו חוסרים בכסף שהוא אסף. סופר פשע חשף אותו בפומבי בשנות ה-60. ב-1981, שנה אחרי מותו, עיתונאי רדיו שידר עדות של עובד במוסך: בליל הרצח הצעיר הגיע מאוחר, נסער, ביקש לשטוף את המכונית, ובתוכה נראתה כפפה מגואלת בדם. ארוסתו דאז נתנה לו אליבי. ב-1933 היא אמרה לאחד מעורכי הדין של וואלאס שהאליבי היה שקר. הבעיה: הסיפור מהמוסך סופר 50 שנה אחר כך, אחרי שהאיש כבר מת. הודעות משטרה שפורסמו ב-2001 מראות שעדה אחרת אמרה שהוא היה אצלה בבית בין 5:30 ל-8:30 באותו ערב. האליבי הזה לא היה תלוי בארוסה. הוא מעולם לא הואשם, לא נשפט ולא הורשע, והכחיש כל מעורבות עד מותו. על פי החוק, יש לראות בו חף מפשע.
**שוד שהשתבש.** תיאוריה שהוצעה ב-2008, ופותחה בספר ב-2018, טוענת שהעמית סידר את שיחת הטלפון רק כדי להוציא את וואלאס מהבית, ומישהו אחר נכנס לגנוב את הכסף מהקופסה. לפי התיאוריה, ג'וליה תפסה אותו על חם. הבעיה: שום שותף לא זוהה אף פעם. התיאוריה מתאימה לעובדות, אבל אין לה שום ראיה מעבר להתאמה.
סופר בלשים אמריקאי מפורסם אמר פעם על הפרשה: "את תיק וואלאס אי אפשר לנצח, ולעולם לא יהיה אפשר".
כמעט מאה שנה אחר כך, אף אחד עוד לא ניצח אותו.