הצ'ופקברה: מפלצת שנולדה ב-1995 ונפתרה בתוך חמש עשרה שנה
הדיווח שממנו הכול התחיל נקרא כמו פתיחה של סרט אימה. במרץ 1995, בחוות שמסביב לעיירה קָנוֹבָנָס שבפורטו ריקו, נמצאו שמונה כבשים מתות בבוקר אחד, כל אחת מסומנת בשלושה פצעי דקירה קטנים בחזה, וכך עבר הסיפור מחווה לחווה, ריקה מכל טיפת דם. משהו הרג בלי לאכול. כבשים, עזים ותרנגולות הוסיפו להתגלות בשדות באותו אופן לאורך האביב, ובתוך שבועות העניק האי לרוצח שם שלא עזב אותו עוד: אל צ'ופקברה, שותה העזים, כינוי המיוחס לרוב לקומיקאי ואיש הרדיו הפורטוריקני סילבריו פרס, שהשתמש בו בשידור בעוד הבהלה מתפשטת.
הבהלה הייתה אמיתית והייתה גדולה. עד תום 1995 תועדו למעלה ממאתיים דיווחי ראייה נפרדים ברחבי פורטו ריקו, ומאות בעלי חיים מתים יוחסו ליצור, עד 150 מהם בקָנוֹבָנָס לבדה. ראש העיר, חוסה רמון "צֶ'מוֹ" סוטו, החליט שהרגעה רשמית אינה מספיקה, והוביל משלחות חמושות שבועיות אל השיחים שסביב העיירה, לעיתים עם עז בכלוב כפיתיון, בציד יצור שאיש לא יכול היה לתאר בלי ששתי עדויות יסכימו. בעלי החיים המתים של חקלאי הפכו לכותרת ראשית, ומפלצת הפכה למיזם ציבורי.
היצור קיבל פרצוף באוגוסט. בקָנוֹבָנָס, אישה בשם מדליין טולנטינו תיארה כיצד צפתה בחיה חולפת מעבר לחלון אמה: זקופה, בגובה מטר בערך, עם עיניים כהות ענקיות, זרועות דקות בעלות טפרים ושורת קוצים לאורך גבה. תיאורה היה חי, מפורט וחזר שוב ושוב, שוכפל בעיתונים ובטלוויזיה עד שהתקשה לכדי הדיוקן הסטנדרטי, והפך לתבנית כמעט לכל דיווח צ'ופקברה שבא אחריו. מאוגוסט 1995 נראה הצ'ופקברה כמו הדבר שראתה מדליין טולנטינו.
צירוף מקרים מתועד אופף את הדיוקן הראשון הזה. סרט האימה המדע-בדיוני Species ("מין") עלה בבתי הקולנוע בפורטו ריקו ב-7 ביולי 1995, ארבעה שבועות לפני שראתה טולנטינו את היצור. החייזרית שבו, סיל, שעיצב האמן השווייצרי ה.ר. גייגר, היא יצור צנום ודו-רגלי עם עיניים ענקיות וקוצים לאורך הגב. טולנטינו ראתה את הסרט, והיא עצמה הודתה בדמיון, ואמרה בהמשך שהיצור ב"מין" נראה כמו הצ'ופקברה, "עם קוצים על הגב והכול".
האי נשא גם זיכרון ישן יותר של אותו פשע. עשרים שנה קודם לכן, ב-1975, נתקף אותו אי בבהלה סביב אל וַמפירו דה מוֹקָה, "ערפד מוקה", כשבקר, עזים ועופות נמצאו מנוקבים, וכך נאמר, מוקזים מדמם דרך חתכים עגולים זעירים, בעוד המשטרה מצביעה בעייפות על להקות כלבים משוטטים. דפוס הפגרים המרוקנים מדם לא היה חדש ב-1995; זה היה פחד שהאי כבר חש בעבר.
יהא מקורו אשר יהא, הרעיון נסע במהירות מדהימה. במהלך שלהי שנות ה-90 ושנות ה-2000 התפשטו הדיווחים ברפובליקה הדומיניקנית, במקסיקו, בצ'ילה, בארגנטינה, בברזיל, בקולומביה ואל דרום ארצות הברית, נישאים בעיתונים, אחר כך בטלוויזיה, אחר כך באינטרנט המוקדם, וכל גלגול מוסיף וגורע פרטים. וככל שנדד היצור צפונה, הוא החליף עור לחלוטין. הצ'ופקברה הטקסני לא היה חייזר זקוף אלא חיה על ארבע: חסרת שיער, אפורה, מקומטת, שכונתה חיש "הכלב הכחול". חוואים צילמו את היצורים האלה, ואחדים ירו בהם. הפעם השאירה המפלצת ראיה שאפשר להניח תחת מיקרוסקופ.
וכך היה. ב-2007 מצאה חוואית בשם פיליס קניון, ליד קוּאֶרוֹ שבטקסס, כמה מן הפגרים חסרי השיער בקרקעותיה ושמרה ראש במקפיא, משוכנעת שבידה הדבר האמיתי. כשבדקו ביולוגים מאוניברסיטת מדינת טקסס את ה-DNA, התוצאה הייתה קויוט; ניתוח מאוחר יותר ייחס את החיה לקויוט שהוכלא עם משהו כמו זאב מקסיקני. מקרה נפרד מ-2010 במחוז הוד שבטקסס, שנבדק באוניברסיטת טקסס A&M, הניב הכלאה של קויוט וכלב מלאה גרדת וטפילים פנימיים. הכלבים הכחולים היו חיות אמיתיות. הם פשוט לא היו חיות חדשות.
ב-2010 קשר הביולוג בארי או'קונור מאוניברסיטת מישיגן את הקצוות יחד. הצ'ופקברות הטקסניים, הסביר, היו קויוטים וכלבים שהוכו בגרדת סרקופטית חמורה, נגיעוּת בקרדית Sarcoptes scabiei, המפשיטה את פרוות החיה, מעבה ומקמטת את עורה לקמטים אפורים ומותירה אותה כחושה, מסריחה ובלתי ניתנת לזיהוי. קויוט במצב כזה בקושי נראה כמו קויוט בכלל; הוא נראה כמו דבר שלעין אין לו שם. הסברו נשא בונוס: הוא הסביר את הערפד עצמו. טורף חולה כל כך בקושי מסוגל לצוד. חלש מכדי לרדוף אחר טרף בריא, קויוט נגוע גרדת פונה אל בעלי חיים כלואים שאינם יכולים לברוח, הורג במגושמות, ולעיתים קרובות מותיר את הפגר כמעט לא נאכל. לחקלאי שמוצא עז מתה עם סימני דקירה ובשׂרה ללא נגיעה, זה עשוי להיראות כאילו הדם, ולא הבשׂר, היה המטרה. אין צורך בניבים כדי לייצר פגר "מרוקן", די בחיה רעבה וגוססת ובעינו של בעלים אבל הקוראת כוונה לתוך בלגן.
הדם עצמו כמעט לא נבדק. פצעי הדקירה והדיווחים על גופות חסרות דם באמת כמעט לא נבדקו בידי איש בזמן אמת; הם עברו מפה לאוזן כעובדה, ונרשמו כעובדה, בלי שווטרינר אי-פעם שקל את הדם באחת החיות או בדק אם אכן נעלם. עז מתה עם שני חורים ודמה שנקווה בלי-נראה בחלל הגוף, או פשוט נספג באדמה, נראית בדיוק כמו עז "מרוקנת" בעיני מי שכבר מוכן לראות ערפד. בתוך כחמש עשרה שנה מן הדיווחים הראשונים התגבש ליבו המתועד של המקרה לכדי תמונה פשוטה: קויוטים חולים בטקסס, דיוקן עדות חי בפורטו ריקו, ואף פגר אחד, בשום מקום, שהתגלה כשייך למין לא-ידוע.
מסקנות ושאלות פתוחות
כמה הסברים מתחרים על המקור הפורטוריקני, ואף אחד אינו חף מפגם. החוקר בנג'מין רדפורד הקדיש לשאלה חמש שנים, ובספרו מ-2011 Tracking the Chupacabra טען שהסרט Species הוא המקור האמיתי: ההתאמה כמעט-מדויקת בין סיל ליצור של טולנטינו, והפער של ארבעה שבועות בין הבכורה לעדותה, הם ראייתו החזקה ביותר. רדפורד נזהר מלכנותה שקרנית; טענתו עדינה יותר, שחוויה אמיתית ומפחידה עוצבה מחדש שלא במודע סביב דימוי חד שקלטה זה לא כבר. חולשת התיאוריה היא 1975, כשאותו אי חשש מאותו פשע בלי סרט להאשים.
יש הטוענים שהפולקלור של האי קדם, ושהסרט, לכל היותר, העניק לפחד ישן פנים חדשות. השקפה זו עונה יפה על ערפד מוקה של 1975, אך מתקשה להסביר מדוע לבשה מפלצת 1995 דווקא את הצורה הזקופה והקוצנית המסוימת ההיא ולא אחרת.
הסבר הגרדת-והקויוט הוא הנתמך ביותר מכולם, נשען על DNA ממשי ועל טפיל ידוע. מגבלתו גיאוגרפית: הוא שייך לטקסס ולכלב הכחול ההולך על ארבע, ואינו יכול לבדו להסביר את הדו-רגלי הזקוף שפורטו ריקו תיארה ב-1995.
תיאוריה אפלה יותר חגה באי עצמו. קָנוֹבָנָס יושבת בשולי אֶל יוּנְקֶה, יער גשם שבאותן שנים הוקף בחלקו במתקנים צבאיים וממשלתיים של ארצות הברית, ויש שטענו שהצ'ופקברה היה תוצר שנמלט של ניסויים גנטיים אמריקניים חשאיים שנערכו שם. לרעיון היה היגיון פוליטי מסוים באי שחשש זה מכבר ממה שממשלתו הרחוקה עושה על אדמתו, אך מעולם לא היה לו שמץ תימוכין תיעודי: אף מסמך שהודלף, אף טכנאי שערק, אף מעבדה שנמצאה.
התיאוריה האחרונה, שחיה לא-ידועה אמיתית עדיין מסתובבת אי-שם, נופצת על העובדה הפשוטה ביותר במקרה: כל פגר שנבדק אי-פעם התגלה כחיה שלמדע כבר היה שם עבורה.
מה שנותר בלתי מוסבר קטן ומוזר מכל מפלצת. פרט הפגר המרוקן, הטענה שעליה נשענת כל האגדה, כמעט לא אומת בזמן אמת. תיאוריה אחת גורסת שהיו באמת שני צ'ופקברות מלכתחילה, חולקים שם וכמעט דבר לא מעבר לכך: פורטוריקני אחד, שנולד מפולקלור ערפדים ומסרט אימה ומעולם לא נלכד משום שמעולם לא היה בשׂר, וטקסני אחד, כולו בשׂר, קויוט חולה שעליו הושלכה אגדה מן המוכן. השם נסע צפונה מהר יותר משכל חיה יכלה. השאלה הפתוחה אינה עוד מה היה היצור, אלא מדוע כה הרבה אנשים, בכה הרבה ארצות, נזקקו לכך שהסיפור יהיה אמיתי, וסיפרו אותו זה לזה עד שהיה.