לטימריה: הדג שקם לתחייה אחרי 66 מיליון שנות הכחדה
בבוקר ה-22 בדצמבר 1938 נכנסה ספינת הדיג Nerine לנמל איסט לונדון, בחוף הדרום-מזרחי של דרום אפריקה, לאחר שגררה את רשתותיה סמוך לשפך נהר צָ'לוּמנָה. רב החובל שלה, הנדריק גוסן, טלפן לידידה לשאול אם תרצה לחטט בשלל, כמנהגו לעתים. מרג'ורי קורטני-לטימר, אוצרת המוזיאון הקטן בעיר, בת שלושים, כמעט לא הלכה; היו אלה שלושה ימים לפני חג המולד והיה עליה להשלים תצוגה. היא הלכה בכל זאת. מתחת לערמה של כרישים ותריסנים תפסה את עינה הבזקה כחולה - הדג היפה ביותר, כפי שתאמר לימים, שראתה מימיה.
מה ששלפה בעמל היה דג כבד וכחול-פלדה, באורך כמטר וחצי ובמשקל כחמישים קילוגרם, עטוי קשקשים קשים כשריון ונשען על סנפירים עבים ובשרניים שנעו יותר כמו גפיים מכל דבר שייחסה לדג. היא מעולם לא ראתה כמותו, ובכל זאת הוא נראה לה עתיק באופן כלשהו, כאילו שחה החוצה מן הזמן העמוק. היא רצתה אותו למוזיאון, והמאבק להביאו לשם הפך לחלק מן האגדה: נהג מונית ממאן, שסירב להכניס למכוניתו דג גדול ומצחין והולך, שוכנע לשאת אותו בתא המטען, עטוף בשק.
משלא הצליחה לזהותו, ובלי חוקר טבע בעיר, שרטטה קורטני-לטימר את הדג ושלחה את הרישום בדואר אל ג'יי-אל-בי סמית, מרצה לכימיה וחוקר דגים אוטודידקט ברובו מאוניברסיטת רודוס. ימים חלפו ללא מענה בעוד הדגימה מתחילה להירקב בחום הקיץ; פחלץ פיחלץ את העור, אבל האיברים הפנימיים הושלכו. אז הגיע מברקו של סמית, והוא היה מחשמל: חשוב ביותר לשמר שלד וזימים. הוא זיהה את קו המתאר הבלתי-ניתן-לטעות של לטימריה, שושלת המוכרת אך ורק ממאובנים ושנחשבה כמי שנכחדה לפני כ-66 מיליון שנה, בשלהי עידן הדינוזאורים. כשהגיע לאיסט לונדון בפברואר 1939 אישר סמית את התגלית וקרא לחיה Latimeria chalumnae - הסוג על שם מגלת הדג, והמין על שם הנהר הסמוך.
כדי להבין מדוע בכה סמית, ומדוע יצאה העיתונות העולמית מדעתה, צריך לדעת מהי לטימריה. זה אינו סתם דג. היא משתייכת לדגי הסנפיר-האונתי, הסרקופטריגיים, שסנפיריהם העבים, השריריים ודמויי-הגפיים מבדילים אותם מכל דג רגיל ומסמנים אותם כקרובי משפחה של היצורים שראשונים גררו עצמם מן המים והפכו לדו-חיים, זוחלים, עופות ויונקים - כלומר, אבותינו הקדומים שלנו. חוקר הטבע השווייצרי לואי אגסי נתן שם ללטימריות עוד בשנות ה-30 של המאה ה-19 אך ורק על סמך מאובנים, טביעות אבן בסלע עתיק, וכל שריד שלהן בתיעוד נעצר בבת אחת בשלהי הקרטיקון, לצד הדינוזאורים. אז לשלוף אחת חיה ונוטפת מסיפון ספינת דיג דרום-אפריקאית ב-1938 היה, כפי שכולם ניסחו זאת, כמו לפגוש דינוזאור מפסע במורד דרך כפרית: ענף שלם של עץ המשפחה שהמדע ניסר בביטחון, מתגלה עודנו ירוק ונושם. סמית יקדיש את שארית חייו לדג ויכתוב תיאור נודע של כל הפרשה, "ארבע-רגליים הזקן", הכינוי שלכד בבת אחת את סנפיריו המשונים והפוסעים ואת עתיקותו הבלתי-אפשרית.
דגימה אחת לא הספיקה, וסמית בילה ארבע-עשרה שנים אחוז אובססיה למצוא שנייה, שלמה, על איבריה. הוא הדפיס עלוני פרס באנגלית, בצרפתית ובפורטוגזית ופיזר אותם לאורך חופי מזרח אפריקה, והציע מאה לירות - הון עתק לדייג מקומי. בדצמבר 1952 הגיעה בשורה מאיי קומורו, אלפי קילומטרים צפונה: דייג בשם אחמד חוסיין העלה לטימריה סמוך לאי אנז'ואן. סמית, מבועת שהדגימה תירקב, שכנע את ראש ממשלת דרום אפריקה להשאיל מטוס צבאי, טס להביאה, ולפי עדותו בכה מעל הדג. איי קומורו, כך התברר, היו ביתו האמיתי של הדג - ותושבי האיים ידעו זאת מאז ומתמיד. דייגים מקומיים קראו לו גוֹמְבֶּסָה, העלו מדי פעם את הדג השמנוני והבלתי-אכיל, בלי שמץ מושג שהמדע חושב אותו למת זה כבר.
ובמשך עשורים, באורח יוצא דופן, אף מדען לא ראה מעולם לטימריה חיה בעולמה שלה. כל דגימה הייתה גופה, שהועלתה גוססת מן המעמקים, גופה שהתרסקה מהשינוי בלחץ. זה השתנה רק ב-1987, כשהזואולוג הגרמני הנס פריקה ירד בצוללת מחקר זעירה במורד מדרונות הוולקן התלולים של האי גרנד קומור, וסוף סוף צילם את הדג במקום שבו הוא באמת חי - בעומק של כמאה עד מאתיים מטרים, שט בפיות השחורים של מערות לבה. מה שראה היה מוזר מכל השערה. הלטימריה כמעט אינה שוחה; היא תלויה כמעט ללא ניע בזרם וחותרת בסנפיריה האונתיים בתנועה איטית, מכוונת ומצולבת-גפיים, ממש כמו חיה בעלת ארבע רגליים המהלכת מתחת למים, ומדי פעם היא נוטה קדימה ועומדת על ראשה דקות ארוכות, ככל הנראה קוראת את סביבתה דרך חוש חשמלי בחרטומה.
ואז הסיפור נפתח מחדש לגמרי. בספטמבר 1997 הבחינו הביולוג הימי מרק ארדמן ורעייתו ארנז מהטה בלטימריה על עגלה בשוק בעיר מנאדו, באי האינדונזי סולאווסי - אלפי קילומטרים מכל אוכלוסייה מוכרת, באוקיינוס אחר. דגימה אינדונזית שנייה הושגה ב-1998, וב-1999 תואר הדג כמין נפרד, Latimeria menadoensis, שונה גנטית מבן דודו האפריקאי. אחר כך, באוקטובר 2000, נתקלו צוללני גז-מעורב בלטימריות משלהם במפרץ סודוואנה בדרום אפריקה, בעומק של יותר ממאה מטרים בקניון תת-ימי - הוכחה שהדג מעולם לא היה כלוא בקבוצת איים בודדת אחת, אלא פזור, דליל וחשאי, לאורך החוף האפריקאי העמוק.
היצור החי רק העמיק את התמיהה. מחקר מ-2021 בהובלת קֶליג מָאֶה מהמכון הימי הצרפתי IFREMER, שפורסם ב-Current Biology, קרא מחדש את טבעות הגידול בקשקשי הלטימריה באור מקוטב והפך את הכול. עבודות קודמות שיערו שהדג חי כעשרים שנה; הספירה החדשה, שאומתה מול טבעות שנתיות עמומות שהשיטות הישנות פספסו, העמידה את המקסימום סמוך למאה שנה. אותו מחקר הסיק שהנקבות אינן מגיעות לבגרות מינית עד גיל ארבעים עד שישים ותשע, ונושאות את צאצאיהן כחמש שנים - ההיריון הארוך ביותר הידוע אצל בעל חיים כלשהו. זהו דג החי בקצב האטי ביותר שהביולוגיה מתירה, מה שהופך אותו לשביר להפליא: מין המתרבה כה מאוחר וכה לאט עלול להיות מדוגג עד כליה לפני שמישהו יבחין בירידתו. ואולם סקריו הממושכים של פריקה רמזו שכלל אוכלוסיית הקומורו עשויה למנות רק כמה מאות פרטים, והמין רשום כיום כבסכנת הכחדה חמורה - תפנית אפלה יותר באגדה, שכן דג שהתגלה מחדש בניצחון עלול עדיין, הפעם, לאבוד באמת.
מסקנות ושאלות פתוחות
העיתונות, בינתיים, הכתירה את החיה "מאובן חי", והכינוי דבק לתמיד. ביולוגים בני זמננו חולקים עליו בתוקף, והוויכוח ראוי לשקילה. מחקר גנום מ-2013, שפורסם ב-Nature, אכן מצא כמה גנים המתפתחים לאט באופן חריג - אבל לאט אינו כמו בכלל לא. הדג החי אינו זהה לקרוביו הקדומים; הוא סוג שונה מן המאובנים, גנום שלו נושא את הנדידה הרגילה של כל שושלת, וכינויו "בלתי-משתנה" מחמיא לדמיון שהוא למעשה של תבנית גוף, לא של זהות. מה ששרד הוא תכנון עתיק מאוד, לא חיה קפואה. ובכל זאת הכינוי מחזיק מעמד, משום שהאמת שהוא מעוות מוזרה באמת: הנה יצור הבנוי על תבנית בת עשרות מיליוני שנים, ועודנו שוחה.
אם דג בן שני מטרים יכול היה להתקיים, בלי שהמדע ישים לב, מול חופים מיושבים - מה משמעותה האמיתית של שתיקתו בת 66 מיליון השנים בתיעוד המאובני? האם הלטימריות אכן נעלמו מן העולם בסוף תקופת הקרטיקון ונאחזו בכיס נידח אחד? או שמא פשוט נסוגו אל בתי גידול וולקניים עמוקים וסלעיים שבהם גופות כמעט אינן מתאבנות - כך שה"הכחדה" מעולם לא הייתה הכחדה, אלא רק פער ארוך בראיות? התיעוד אינו יכול עדיין להכריע, ומדענים זהירים קוראים את השתיקה לשני הכיוונים. וצריך לתהות כמה יצורים "נכחדים" אחרים אינם באמת אבדו, אלא פשוט לא חיפשו אותם, באיזה מקום עמוק שמעולם לא טרחנו לסרוק.
כיצד שושלת נדירה כל כך ונייחת כל כך התפצלה בין שני אוקיינוסים, בלי דבר ממופה במרחבי המים העצומים שביניהם - איש לא הסביר עד תום. האם אוכלוסייה קדומה אחת התפצלה ונסחפה למרחקים, או שקיימות מושבות לטימריה בלתי-ממופות המסתתרות עוד לאורך הרי-התת-ים שביניהם, ממתינות שייתקלו בהן באיזה שוק דגים עתידי?
גם כיום נותרות עובדות היסוד של חייה נסתרות. הלטימריה אינה מטילה ביצים אלא ממליטה צאצאים חיים, ובכל זאת איש לא מצא מעולם היכן הם נולדים. נקבות הרות נדירות עד לבלי הימצא בשלל, ולד רך כמעט מעולם לא נראה בים הפתוח, ומשתלות המין - היכן שהגורים נסחפים וגדלים בשנותיהם הראשונות - מעולם לא אותרו כלל. פענחנו כבר את מלוא הגנום של החיה וספרנו את הטבעות העמומות בקשקשיה, ועדיין איננו יכולים לומר מהיכן בא תינוק לטימריה, או היכן הוא מסתתר עד שיגדל.
שחיה שנחשבה מתה עשרות מיליוני שנים יכולה לנשום בשקט מול חופים מיושבים הוא פחות סיפור על דג אחד ויותר מדד לבורות שלנו - עד כמה מעט הבטנו באמת באוקיינוס העמוק, וכמה עוד עשוי להיות שם למטה באפלה, ממתין לעלות ולהביך שוב את ספרי הלימוד.