היא ביקשה שיניחו לה: היעלמותה של קוני קונברס
אליזבת איטון קונברס נולדה ב-3 באוגוסט 1924 בלקוניה שבניו המפשייר וגדלה בעיר קונקורד במשפחה בפטיסטית קפדנית. אביה היה כומר. מוזיקה מהסוג שהיא תכתוב בבגרותה לא זכתה לעידוד בבית. אחיה הצעיר פיליפ הפך לימים לאחד ממדעני המדינה המוערכים בארצות הברית, והוא זה שישמור בסופו של דבר על ניירותיה, על הקלטות שלה, ועל השתיקה שהותירה אחריה.
היא הייתה תלמידה יוצאת דופן. סיימה את התיכון בקונקורד כנואמת המחזור, אספה שמונה פרסים לימודיים וזכתה במלגה לקולג' מאונט הוליוק שבמסצ'וסטס. אחרי שנתיים עזבה. ב-1944, בלי לסיים תואר, עברה לניו יורק. עבור צעירה מרקע כזה באותו עשור, ויתור על מלגה היה כמעט בלתי נתפס.
בניו יורק עבדה במשרדים, בין היתר תקופה ארוכה בבית דפוס בשם אקדמי פוטו אופסט ברובע הפלטאיירון, והתגוררה בזמנים שונים בגריניץ' וילג', בהלס קיצ'ן ובהארלם. היא לימדה את עצמה גיטרה והתחילה לכתוב שירים. היא גם התחילה לקרוא לעצמה קוני. השירים לא דמו לשום דבר סביבם: גוף ראשון, יבשים, בוגרים, לפעמים מצחיקים, לא פעם על בדידות, מושרים בקול פשוט ובלי קישוטים מעל גיטרה חסכונית. היא כתבה חומר אישי בסגנון הזמר-יוצר כבר בתחילת שנות החמישים, שנים לפני שגל הפולק של גריניץ' וילג' הפך את הצורה הזאת למפורסמת.
כמעט כל מה שנשמר מהמוזיקה שלה קיים בזכות אדם אחד. ג'ין דייטש, גרפיקאי ואנימטור שאירח ערבי מוזיקה בביתו, הניח רשמקול על שולחן המטבח שלו והקליט אותה מנגנת ב-1954. לא היה אולפן, לא מפיק ולא חברת תקליטים. ההקלטות נעשו בין חברים, ודייטש שמר אותן חמישים שנה.
דייטש גם ארגן את ההופעה הפומבית היחידה שלה שיש לה תיעוד. ב-1954 הופיעה לרגע קצר בטלוויזיה של רשת CBS בתוכנית הבוקר החדשה שהנחה ולטר קרונקייט הצעיר. זה היה הרגע היחיד שבו המוזיקה שלה הגיעה לקהל ארצי בחייה. לא יצא מזה דבר.
ב-1956 הקליטה אוסף שירים עבור אחיה תחת השם Musicks, בשני כרכים. היא המשיכה לכתוב והמשיכה לא להצליח. הבעיה לא הייתה איכות העבודה אלא הצורה שלה: ספרותית מדי לפופ, אישית מדי לפולק, מוזרה מדי בשביל שתעשיית התקליטים של שנות החמישים תדע לאיזו מגירה לשייך אותה. לא היה לה מנהל, לא סוכן ולא שמץ של כישרון לשיווק עצמי. עד 1961 הבינה שהמוזיקה לא הולכת לקרות.
באותה שנה עזבה את ניו יורק ועברה לאן ארבור שבמישיגן, שם לימד אחיה פיליפ באוניברסיטת מישיגן. התזמון הוא אחת התאונות האכזריות בסיפור שלה. הסצנה של גריניץ' וילג', שבה היה מקום בדיוק לשירים כמו שלה, החלה להתגבש ממש כשעזבה את העיר.
שנות מישיגן שלה היו פוריות ועל פני השטח מוצלחות. היא עבדה כמזכירה, ומ-1963 כעורכת בפועל של כתב העת Journal of Conflict Resolution, כתב עת אקדמי שעסק בסיבות למלחמות. היא הייתה טובה בזה. היא גם הפכה פעילה פוליטית, התנדבה בתנועת Women Strike for Peace וסייעה בארגון היום הראשון של הוראת מחאה נגד מלחמת וייטנאם, שנערך באוניברסיטת מישיגן. במשך כעשור היו לה חיים שניים, מכובדים בעיני הסובבים אותה, כשהגיטרה מונחת בצד.
החיים האלה התפרקו בסוף 1972, כשכתב העת עבר לאוניברסיטת ייל והיא לא עברה איתו. מה שבא אחר כך היה מדרון ארוך: תשישות, בעיות בריאות, שתייה מרובה ודיכאון. במכתביה שלה תיארה שעברה משהו קרוב להתמוטטות עצבים. ב-1973 גייסו בני משפחתה וחבריה כסף כדי לשלוח אותה לאנגליה להפוגה. היא חזרה, והמצב לא השתפר.
ב-3 באוגוסט 1974 מלאו לה חמישים. בימים שסביב יום ההולדת ההוא ישבה וכתבה בכתב ידה סדרת מכתבים למשפחתה ולחבריה הקרובים. הם היו רגועים, מנוסחים בקפידה וללא האשמות. היא כתבה שהיא רוצה לנסות להתחיל מחדש במקום אחר, הודתה לאנשים שהיו טובים אליה, אמרה שהייתה רוצה לתת להם יותר משנתנה, וביקשה מהם, במילים הפשוטות ביותר, לתת לה ללכת.
ב-10 באוגוסט 1974 העמיסה על החיפושית שלה את הגיטרה וכמה חפצים. אחיינה ראה אותה מניחה את התיק על מושב הנוסע, מתניעה ומנופפת לשלום בעודה יוצאת מאן ארבור. זו התצפית המאושרת האחרונה בקוני קונברס. לא היא ולא המכונית נמצאו מעולם.
משפחתה לא פנתה למשטרה באותו שבוע. המכתבים היו מפורשים, והם בחרו לכבד אותם. כעשור לאחר מכן פנה פיליפ קונברס לחוקר מקצועי לאיתור נעדרים ונאמר לו מה שכנראה כבר ניחש: לאדם בוגר בארצות הברית יש זכות חוקית להיעלם, וגם חיפוש מוצלח עלול להוביל לשום דבר שניתן לעשות בו משהו. הוא הרפה. התיק שלה מעולם לא היה יותר מזה.
המוזיקה שלה חזרה בלעדיה. בינואר 2004 התארח ג'ין דייטש בתוכנית הרדיו Spinning on Air של תחנת WNYC, בהנחיית דיוויד גרלנד, והשמיע את הקלטות המטבח באוויר. שני מאזינים, דן דזולה ודיוויד הרמן, יצאו לחפש את השאר. הם מצאו הקלטות נוספות באוסף של דייטש, שהיה כבר בפראג, ובארון תיוק באן ארבור. במרץ 2009 יצאו שבעה עשר מהשירים באלבום How Sad, How Lovely בהוצאת Lau Derette, ואחריו מהדורת ויניל ב-2015. מוזיקאים החלו לבצע את שיריה. ב-2023 פרסם הסופר הווארד פישמן ביוגרפיה מלאה בשם To Anyone Who Ever Asks. הזמרת הקלאסית ג'וליה בולוק הקליטה את שירה One by One באלבום זוכה גראמי ב-2024. חמישים שנה אחרי שנסעה משם, יש לקוני קונברס הקהל שלא היה לה כשהייתה כאן.
מסקנות ושאלות פתוחות
התיעוד ברור באופן חריג עד לרגע העזיבה, וריק לחלוטין מכל מה שאחריו. אנחנו יודעים מתי יצאה, במה נסעה, מה לקחה ומה כתבה. אנחנו יודעים שהייתה בת חמישים, במצב בריאותי ירוד, שותה, ומחוץ לעבודה שהחזיקה אותה במשך עשור. מבוקר ה-10 באוגוסט 1974 ואילך אין כלום: לא תצפית מאומתת, לא עסקה, לא רכב, לא ממצא.
הקריאה שבה מחזיקים רבים מבני משפחתה ורוב מי שקראו את המכתבים היא שהיא התכוונה לשים קץ לחייה, ושהמכתבים היו פרידה. היא נשענת על מצבה הנפשי, על הסופיות שבניסוח ועל היעדר כל קשר מאוחר יותר עם אנשים שאהבה. החולשה שלה פיזית. בחמישים שנה לא נמצאו לא גופה ולא מכונית, וחיפושית פולקסווגן היא חפץ שקשה להעלים.
הקריאה המתחרה, זו שהיא עצמה העלתה על הנייר, היא שהתכוונה בדיוק למה שאמרה: התחלה חדשה בשם אחר, במקום שבו איש אינו מכיר אותה. זה לא בלתי אפשרי. ב-1974 אדם נחוש עוד יכול היה לצאת מרישומי הנייר. החולשה היא שהייתה בת חמישים, בבריאות שברירית, עם מעט מאוד כסף ובלי יעד ברור, ושבחצי מאה לא צף שום סימן לחיים שניים כאלה בשום מקום.
אפשרות שלישית, שנדונה פחות, היא שקרה משהו רגיל ולא קשור בדרך: תאונה, תקלה במקום מבודד, פשע נגד אישה שנוסעת לבדה. היא מסבירה את היעלמות המכונית טוב יותר משתי האחרות. החולשה שלה היא שאף גרוטאה, אף גופה בלתי מזוהה ואף רכב נטוש לא הותאמו לה מעולם, במדינה שמנהלת רישומים כאלה.
המכונית היא לב העניין. אדם יכול להיעלם, אבל רכב בדרך כלל צף בסופו של דבר, באגם, במגרש גרוטאות, ברישום בעלות או בבדיקת לוחית. שדבר לא חזר מעולם משלה הוא הטיעון החזק ביותר לכך שהתשובה נמצאת במקום שלא חיפשו בו, ולא במקום שפספסו בו.
מה שנשאר פתוח הוא עובדתי ואנושי כאחד. לאן נסעה, וכמה רחוק הגיעה. האם המכתבים היו פרידה מחיים מסוימים או פרידה מהחיים היא שאלה שהמילים שלה עצמה אינן מכריעות, ומשפחתה החליטה במודע לא לכפות עליה תשובה. מדוע גוף עבודה מקורי כל כך לא מצא בית בשנות החמישים, ומדוע נדרש שידור רדיו ב-2004 כדי להציל אותו, הוא כישלון נפרד עם לקחים משלו. הדבר היחיד שאינו שנוי במחלוקת הוא שהיא ביקשה שיניחו לה, ושהעולם עושה בדיוק את ההפך כבר שני עשורים, מתוך הערכה, ומאוחר מדי מכדי שתדע.