דורותי ארנולד: היורשת שהלכה ברחוב החמישי בניו יורק ב-1910 ולא חזרה הביתה
ביום שני, 12 בדצמבר 1910, בערך ב-11 בבוקר, יצאה אישה צעירה מבית ההורים שלה בצד המזרחי של מנהטן, בניו יורק, ארצות הברית.
קראו לה דורותי ארנולד. היא הייתה בת 25.
היא לבשה חליפה כחולה וכובע קטיפה שחור, והחזיקה מחמם ידיים מפרווה. בארנק היו לה בערך 25 עד 30 דולר.
אמא שלה הציעה לבוא איתה. היא סירבה. היא אמרה שהיא הולכת לקנות שמלה לנשף הבכורה של אחותה הצעירה.
מי היא הייתה
דורותי ארנולד באה ממשפחה עשירה. אבא שלה היה יבואן עשיר של בשמים ומוצרי מותרות. הדוד שלה, בעלה של אחות אביה, היה שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית.
היא סיימה מכללה יוקרתית לנשים ב-1905. מאז היא גרה בבית, עם ההורים, וניסתה להיות סופרת.
זה לא הלך טוב. באביב 1910 מגזין גדול דחה סיפור שלה. בנובמבר 1910 אותו מגזין דחה סיפור נוסף.
חודשיים לפני שנעלמה, היא ביקשה מאבא שלה לשכור לעצמה דירה קטנה במרכז העיר, כדי לכתוב. הוא סירב.
אז זה הסיפור: אישה צעירה ממשפחה עשירה וזהירה יצאה מהבית לקניות רגילות, באמצע עיר הומה, באור יום. היא לא נמצאה אף פעם, לא חיה ולא מתה, ואף אחד לא הוכיח מה קרה לה.
ההליכה האחרונה
את המסלול שלה באותו יום אפשר לשחזר כמעט צעד אחרי צעד, כי היא שילמה על דברים.
בסביבות הצהריים היא נכנסה לחנות ממתקים מפורסמת ברחוב החמישי, בפינת רחוב 59. היא קנתה קופסת שוקולדים של בערך 230 גרם, ורשמה אותה על החשבון של המשפחה. את הקופסה היא שמה בתוך מחמם הידיים. מקור אחד אומר שהקנייה הייתה מאוחר יותר, ב-1:45 בצהריים. המקורות לא מסכימים על השעה.
משם היא הלכה דרומה ברחוב החמישי 32 בלוקים. זה בערך 2.5 קילומטרים.
ברחוב 27 היא נכנסה לחנות ספרים ידועה. היא קנתה ספר של סיפורים קצרים על החיים של בחורה צעירה מאורסת. גם אותו היא רשמה על החשבון.
אין שום רישום שהיא קנתה שמלה.
בערך ב-2 בצהריים, ממש מחוץ לחנות הספרים, היא פגשה במקרה חברה. החברה בדיוק קיבלה הזמנה לנשף של האחות.
דורותי ארנולד אמרה לחברה שהיא מתכוונת ללכת הביתה ברגל דרך סנטרל פארק.
ואז החברה הלכה. מהפינה הרחוקה של רחוב 27 היא הסתובבה ונופפה לשלום.
**זו הפעם האחרונה שמישהו ראה אותה בוודאות. מהרגע הזה אף אחד לא יכול להגיד בביטחון לאן היא הלכה.**
מקור אחד מוסיף פרט משלו: שבאותו יום היא הייתה אמורה לפגוש את אמא שלה לארוחת צהריים במלון מפואר, ולא הגיעה. תיאורים אחרים של המקרה לא מזכירים את זה.
משפחה ששתקה
היא לא חזרה הביתה לארוחת הערב. לפי אחד התיאורים, היא אף פעם לא פספסה ארוחת ערב בלי להודיע.
המשפחה לא התקשרה למשטרה.
במקום זה הם התקשרו בשקט לחברים קרובים, וביקשו מכל אחד מהם לא לספר לאף אחד על השיחה.
קצת אחרי חצות התקשרה חברה כדי לדבר עם דורותי. אמא שלה ענתה. היא אמרה שדורותי במיטה, עם כאב ראש.
למחרת בבוקר המשפחה קראה לעורך דין צעיר שהם סמכו עליו. הוא עבר על החדר שלה.
הכול היה שם, חוץ מהבגדים שהיא לבשה. הוא מצא גם מכתבים עם בולים מחוץ לארץ, 2 עלונים של אוניות שחוצות את האוקיינוס האטלנטי, ונייר שרוף באח. הוא האמין שאלה כתבי היד שנדחו.
עורך הדין חיפש אחר כך בשקט במשך שבועות. הוא עבר על בתי חולים, בתי כלא וחדרי מתים ב-3 ערים, ביניהן ניו יורק ובוסטון. הוא לא מצא כלום.
המשפחה שכרה סוכנות בילוש פרטית מפורסמת. הסוכנות שלחה תיאור שלה למחלקות משטרה, והוצע פרס של 1,000 דולר.
המשטרה של ניו יורק קיבלה הודעה רשמית רק ב-22 בינואר 1911. זה 6 שבועות אחרי שהיא הלכה מחנות הספרים.
למה הם חיכו? המשפחה אמרה אחר כך שהם פחדו מפרסום. לפי הדיווחים, הם חשבו על משפחה עשירה אחרת בניו יורק, שהבת שלה נעלמה שנה קודם והסיפור הפך לשערורייה בעיתונים. כשהבלשים התחילו לעבוד, כל העקבות כבר התקררו.
הנסיעה הסודית
כשהעיתונים קיבלו את הסיפור, הם מצאו את החלק שהמשפחה הסתירה.
כבר זמן מה דורותי ארנולד הייתה בקשר עם גבר מבוגר ממנה בהרבה. מקורות שונים אומרים שהוא היה בן 40 או 42. הוא בא ממשפחה עשירה במדינת פנסילבניה, וגר עם ההורים שלו. ההורים שלה לא אהבו אותו.
בספטמבר 1910 היא אמרה להורים שהיא נוסעת לבקר חברה מהמכללה, ליד בוסטון.
היא לא ביקרה את החברה. היא נסעה לבוסטון ונשארה שם בערך שבוע. הגבר התאכסן במלון אחד. היא נרשמה במלון אחר, בשם האמיתי שלה. כדי לממן את הנסיעה היא משכנה תכשיטים, שוב בשם האמיתי שלה. לפי תיאור מפורט אחד, היא קיבלה 60 דולר על תכשיטים ששווים בערך 500.
ההורים גילו. הם דרשו ממנה לגמור את הקשר. היא לא גמרה. השניים המשיכו לכתוב זה לזה.
כשהיא נעלמה בדצמבר, הגבר לא היה בניו יורק. הוא היה בחופשה בפירנצה, איטליה, עם ההורים שלו.
ב-16 בדצמבר עורך הדין של המשפחה שלח לו מברק. הוא ענה שהוא לא יודע "שום דבר בכלל".
בינואר 1911 אמא שלה והאח הגדול שלה הפליגו לאיטליה ועימתו אותו. הם חזרו עם המכתבים שהיא כתבה לו. האח אמר אחר כך שהוא השמיד אותם.
הגבר אמר שהוא יתחתן איתה אם היא תימצא ואם אמא שלה תסכים. אמא שלה אמרה שהיא לעולם לא תסכים.
בפברואר 1911 פקידי קבלה במלון באיטליה דיווחו שראו איתו אישה עם הינומה על הפנים. כמה עיתונים כתבו שאולי זו דורותי ארנולד. אבל חודש קודם, אישה עם הינומה כבדה שביקרה אותו יחד עם האח התבררה כאמא שלה. אף פעם לא התברר אם גם בפברואר זו הייתה טעות דומה.
התיאוריה של האבא
ב-25 בינואר 1911 האבא כינס מסיבת עיתונאים.
הוא אמר שהוא מאמין שהבת שלו מתה. לדעתו, שודדים תקפו אותה כשעברה בסנטרל פארק, הרגו אותה, וזרקו את הגופה למאגר המים של הפארק.
המשטרה דחתה את זה. מאגר המים היה קפוא באותה תקופה. באביב בכל זאת חיפשו בו. לא מצאו גופה.
הגיעה גלויה חתומה "דורותי", ועליה נכתב "אני בטוחה". האבא האמין שזה זיוף.
בתחילת 1911 המשטרה של ניו יורק הפסיקה לחקור באופן פעיל. היא אמרה שהיא מאמינה שדורותי מתה.
הטענות שהגיעו אחר כך
בשנים שאחרי זה המשיכו להגיע טענות. אף אחת מהן לא החזיקה.
ב-1916 המשטרה פשטה על מרפאה לא חוקית בפנסילבניה. התפשטה שמועה שדורותי ארנולד הייתה בהיריון ומתה שם בהפלה לא חוקית. האבא אמר שזה "מגוחך ולא נכון בעליל". שום ראיה לא קשרה אותה למרפאה הזאת.
גם ב-1916, אסיר במדינה אחרת טען ששילמו לו 250 דולר כדי לקבור גופה של אישה צעירה במרתף. השוטרים חפרו במרתפים. הם לא מצאו כלום.
ב-1921 צוטט קפטן בכיר במשטרת ניו יורק כאילו אמר שהמשטרה יודעת מה קרה לה. למחרת הוא אמר שציטטו אותו לא נכון.
לפי הדיווחים, האבא הוציא על החיפושים בערך 250,000 דולר. הוא מת ב-1922. בצוואה שלו הוא לא השאיר לה כלום. הוא כתב שהוא משוכנע שהיא לא בחיים.
האמא עוד קיוותה. היא מתה ב-1928. בצוואה שלה נכתב אותו דבר.
רק אחרי שהאמא מתה, עורך הדין של המשפחה אמר בפומבי מה הוא חושב: שדורותי ארנולד שמה קץ לחייה.
זה מה שידוע בוודאות: היא הלכה דרומה ברחוב החמישי, קנתה שוקולד וספר, נפרדה מחברה ברחוב 27 בערך ב-2 בצהריים, ופנתה לכיוון הבית. כל מה שאחרי זה הוא תיאוריה.
מסקנות ושאלות פתוחות
יש 4 הסברים עיקריים. לכל אחד יש בעיה.
**היא שמה קץ לחייה.** זו הייתה הדעה של עורך הדין של המשפחה, של הגבר שהיא אהבה, ושל חלק מהקרובים שלה. היא בדיוק נדחתה פעמיים כסופרת, אסרו עליה לגור לבד, ואסרו עליה לפגוש את הגבר. כתבי היד השרופים באח מתאימים לזה. הבעיה: גופה לא נמצאה אף פעם. ובהליכה האחרונה שלה היא קנתה שוקולד וספר, וזה לא מה שרוב האנשים מצפים ממישהו שנמצא בייאוש.
**זר רצח אותה, בסנטרל פארק או לידו.** זו הייתה הדעה של האבא. זה היה מסביר למה היא לא חזרה הביתה, ולמה היא לא יצרה קשר עם אף אחד. הבעיה: לא היה עד, לא גופה, לא בגדים, ולא שום סימן. את מאגר המים בדקו, והוא היה ריק.
**היא מתה אחרי טיפול רפואי לא חוקי, והגופה הוסתרה.** זה היה מסביר את הנסיעה הסודית, את השתיקה של המשפחה, ולמה אף אחד לא מצא אותה. זו הייתה תיאוריה פופולרית בעיתונים. הבעיה: היא נשענת על שמועה מפשיטה ב-1916. האבא הכחיש את זה בתוקף, ושום מסמך לא תמך בזה אף פעם.
**היא עזבה בכוונה והתחילה חיים חדשים.** העלונים של האוניות בחדר שלה מצביעים לכיוון הזה. גם העובדה שהיה לה גבר בחוץ לארץ, ומשפחה שחסמה אותה בכל צעד. הבעיה: היא לקחה בערך 25 דולר ובלי מזוודה. היא אף פעם לא כתבה לאנשים שהיא אהבה, ואף מראה שלה לא אומת. ההורים חיפשו שנים, עם סכומי כסף גדולים, ולא מצאו אף עקבה אמיתית אחת.
מה שנשאר פתוח פשוט להגיד ואי אפשר לענות עליו: לאן הלכה דורותי ארנולד אחרי שנפרדה מהחברה ברחוב 27? ולמה משפחה שיכלה לממן כל חיפוש חיכתה 6 שבועות לפני שהתחילה אחד?