אורות רעידת האדמה: הזוהר בשמיים שהמדע סירב להאמין בו
בערבו של 12 בנובמבר 1988 צפו אנשים לאורך נהר סנט לורנס, סמוך לעיר קוויבק, בכדור בוהק של אור ורוד-סגול נסחף בשמיים, נמוך ושקט, כאילו הוא סוקר את העמק שתחתיו. הוא לא ריצד ונעלם כדרך שברק עושה. עדים תיארו אותו נע בקצב יציב ומכוון צפונה-צפון-מזרחה, בעקבות קו הנהר, במשך שתיים-שלוש דקות תמימות לפני שכבה מעצמו. אחד-עשר יום לאחר מכן, ב-25 בנובמבר, היכתה רעידת אדמה בעוצמה 5.9 באזור סגני, כ-150 קילומטרים צפונה משם - החזקה ביותר שחשה מזרח קנדה זה עשרות שנים. חוקרת בשם פראנס סן-לורן יצאה לאסוף את הדיווחים, וקיבצה בסופו של דבר 46 עדויות מפורטות דיין לניתוח, שפורסמו בכתב העת Seismological Research Letters. הכרונולוגיה היא החלק שמסרב לשבת במקומו: השמיים נדלקו אחד-עשר יום לפני שהאדמה זזה.
דיווחים כאלה הם עתיקים, ועקביים באופן מוזר בין תרבויות שמעולם לא דיברו זו עם זו. הרבה לפני שהיה לרעידות אדמה מדע, כרוניקאים באירופה, באסיה וביבשת אמריקה תיארו שמיים שמתנהגים באופן משונה בזמן שהקרקע רועדת: להבות כחלחלות שעולות מן האדמה, כדורים זוהרים שמרחפים מעל עמקים, יריעות של אור חיוור שעומדות באופק בליל ללא עננים. ב-1948 הרחיק לכת החוקר השווייצרי פרדריק מונטנדון וריכז וסיווג את "תופעות האור הגיאו-אטמוספריות" האלה לקטגוריות - ניסיון מוקדם להתייחס אל הפולקלור כאל נתונים. אבל במשך רוב ההיסטוריה המודרנית תייקו הסייסמולוגים את העדויות האלה על אותו מדף שבו שכנו נחשי הים: פולקלור, פאניקה, או ברק רגיל שאנשים מבוהלים זכרו לא נכון.
הירשמו וקבלו חודש ראשון חינם לגמרי — גישה בלתי מוגבלת לכל הארכיון, ובלי פרסומות למנויים. ביטול בכל רגע.
הרשמה — חודש ראשון חינם