המפלצת מפלטוודס: הלילה שבו 7 אנשים עלו על גבעה וברחו בחזרה
קצת אחרי 7 בערב, ב-12 בספטמבר 1952, שיחקה חבורת ילדים במגרש של בית ספר בעיירה קטנה בהרים של מערב וירג'יניה, במזרח ארצות הברית.
משהו בוהק חלף בשמיים מעליהם.
ואז נראה כאילו הוא נופל מאחורי גבעה, על חווה בקצה העיירה. כמה מהילדים אמרו שראו אותו זוהר על האדמה.
הם רצו לספר למבוגר.
תוך חצי שעה עלו 7 אנשים על הגבעה הזאת בחושך. מה שהם סיפרו שראו למעלה נקרא מאז "המפלצת מפלטוודס".
זו התעלומה במשפט אחד: 7 אנשים מקומיים, ביניהם אם וחייל צעיר, תיארו דמות זוהרת בגובה 3 מטרים בערך שריחפה לעברם על גבעה בחווה, ויותר מ-70 שנה אחר כך אף אחד לא הוכיח מה זה היה באמת.
העיירה והאנשים
פלטוודס היא כפר קטן, כ-310 ק"מ מערבית לוושינגטון, בירת ארצות הברית.
הילדים רצו לבית של 2 אחים שהיו ביניהם. אמא שלהם עבדה בעיירה כקוסמטיקאית. היא הקשיבה להם, והחליטה לעלות לגבעה בעצמה.
היא לקחה איתה בחור בן 17 ששירת במשמר הלאומי של המדינה, מעין כוח מילואים. הוא הביא פנס. גם כלב הצטרף.
המקורות לא מסכימים לגמרי מי היה בקבוצה. רוב התיאורים מונים 7 אנשים: האם, החייל הצעיר, ו-5 ילדים בני 10 עד 14 בערך. השמות של ילד או שניים משתנים מתיאור לתיאור. על האם ועל החייל כל התיאורים מסכימים.
העלייה לגבעה
המדרון היה תלול ומכוסה עשב גבוה, ולמעלה עמדה שורת עצים.
בזמן שטיפסו, התחיל ערפל לזחול על העשב. העדים סיפרו אחר כך שהיה לו ריח חריף, כמו של מתכת, ושהוא צרב להם בעיניים ובאף.
הכלב רץ לפני כולם ונעלם מעבר לראש הגבעה. הם שמעו אותו מתחיל לנבוח. כעבור רגע הוא חזר בריצה, עבר על פניהם, והזנב שלו בין הרגליים.
קרוב לפסגה אמר אחד הילדים שהוא רואה אור אדום מהבהב, מימין. כמה מהקבוצה סיפרו אחר כך שבכיוון ההוא היה על האדמה גוף עגול וגדול, וזהר.
ואז החייל הפנה את הפנס אל 2 נקודות מבריקות מתחת לעץ.
מה שהם סיפרו שראו
האור של הפנס נפל על דמות.
הדמות הייתה גבוהה מאוד, בין 3 ל-3.7 מטרים. היו לה פנים עגולות ואדומות. מסביב לפנים היה צל כהה, מחודד למעלה, כמו ברדס, או כמו סימן העלה בקלפים. במקום העיניים זהרו 2 נקודות אור, ירקרקות או כתומות.
מתחת לפנים הגוף היה כהה. חלק אמרו שהוא ירוק. חלק אמרו שהוא נפל בקפלים, כמו חצאית ארוכה. כמה דיברו על ידיים קטנות ודקות עם טפרים. אחרים לא ראו ידיים בכלל.
היא השמיעה קול שריקה, כמו לחישה. היא לא הלכה. לפי העדים, היא החליקה לעברם באוויר.
החייל נפל אחורה והפנס נשמט לו מהיד. כולם ברחו במורד הגבעה.
באותו לילה, ולמחרת בבוקר
כשחזרו לעיירה, האם התקשרה לשריף של המחוז. היא התקשרה גם לאחד הבעלים של העיתון השבועי המקומי.
השריף וסגנו כבר היו בחוץ באותו לילה. הם בדקו דיווחים שמטוס קטן התרסק איפשהו באזור. בשעת לילה מאוחרת הם עלו לגבעה יחד עם איש העיתון והחייל.
כאן המקורות סותרים זה את זה. לפי תיאור אחד הם לא מצאו כלום: לא ראו, לא שמעו, ולא הריחו. לפי תיאור אחר לא היה מה לראות, אבל ריח חריף עדיין עמד באוויר.
מוקדם בבוקר שאחרי עלה איש העיתון לגבעה לבד. הוא דיווח על 2 סימנים ארוכים באדמה, כמו סימני החלקה, ועל עשב רמוס בשטח רחב. הוא תיאר גם משקע שמנוני ודביק על הקרקע.
הוא אמר שהגרון שלו כואב, ושהערפל גרם לו בחילה בלילה הקודם. כמה מהילדים סיפרו על הקאות ועל גרון נפוח בימים שאחרי. האם אמרה שראתה שכבה שמנונית על הפנים שלהם. רופא מקומי בדק חלק מהם. לפי הדיווחים, הוא לא מצא סיבה שהוא יכול היה לקרוא לה בשם.
הסיפור מגיע לכל המדינה
תוך כמה ימים זה היה סיפור ארצי. עורך חדשות מהאזור סיפר אחר כך שרשתות רדיו שידרו אותו, ושהגיעו מאות שיחות טלפון מכל רחבי המדינה. סוכנויות הידיעות הארציות דירגו אותו אחר כך בין הסיפורים הגדולים של השנה.
האם ואיש העיתון נלקחו לניו יורק, להופיע בתוכנית טלוויזיה ארצית. בזמן שהיו שם, צייר צייר את היצור לפי התיאור שלה. הציור הזה, עם הברדס המחודד והעיניים הזוהרות, הוא התמונה שכמעט כולם מכירים היום.
כדאי לזכור שהצייר לא ראה שום דבר על הגבעה. התמונה המפורסמת היא תיאור של אישה אחת, כפי שאדם זר דמיין אותו.
2 חוקרים פרטיים של תופעות מוזרות הגיעו גם הם לעיירה וראיינו את העדים. שניהם כתבו על המקרה, ושניהם התייחסו אליו כאל ביקור אמיתי של משהו לא מוכר.
כאן נגמר מה שיודעים
**מה שמתועד הוא דברי העדים, הסימנים בעשב והריח שדווח עליו. כל השאר הוא פרשנות.**
7 אנשים תיארו משהו על הגבעה. התיאורים שלהם מסכימים על הפנים האדומות, על צורת הברדס, על העיניים הזוהרות ועל הריח. הם לא מסכימים על הידיים, על צבע הגוף ועל הגובה.
אף אחד לא צילם. שום חפץ לא נמצא. ולפי מה שידוע, אף אחד לא בדק במעבדה את המשקע הדביק.
כדור האש שגם אחרים ראו
חלק אחד מהסיפור קיבל אישור מחוץ לעיירה.
באותו ערב בדיוק דיווחו אנשים ב-3 מדינות שכנות על מטאור בוהק. איש צוות של אקדמיה למדעים במדינה השכנה מרילנד אישר שמטאור חצה את השמיים זמן קצר לפני המקרה בפלטוודס.
ויש גם את הסימנים באדמה. שנים אחר כך הודה אדם מקומי שאחרי המקרה הוא נסע עם הטנדר שלו מסביב לשדה ההוא, בתקווה לראות משהו. ייתכן שסימני ההחלקה והכתמים השמנוניים באו מהטנדר שלו. החוקרים הראשונים ייחסו אותם לחללית שנחתה.
אז לאור בשמיים יש הסבר סביר, וגם לסימנים באדמה. מה שהפנס האיר מתחת לעץ, זה החלק שנשאר.
מסקנות ושאלות פתוחות
יש 3 הסברים עיקריים. כל אחד מהם עונה על חלק מהסיפור, ואף אחד לא עונה על כולו.
**זו הייתה תנשמת, שנראתה ברגע של בהלה.** את זה הציע חוקר ספקן אמריקאי שביקר במקום ב-2000 ושוחח עם עדים שעוד היו בחיים. לתנשמת, סוג של ינשוף, יש פנים עגולות, שטוחות ובהירות, שיכולות להיראות אדומות באור אדום. כשהיא מאוימת היא משמיעה שריקה. כשהיא יושבת על ענף ועלים משתלשלים מתחתיה, היא יכולה להיראות כמו דמות בחצאית ארוכה. הטפרים שלה, שאוחזים בענף, יכולים להסביר למה חלק ראו טפרים וחלק לא ראו ידיים בכלל. את האור האדום המהבהב, לדבריו, יצרו 3 פנסי אזהרה אדומים על תרני תעופה, שנראו מראש הגבעה. הבעיה: תנשמת היא בגובה 35 עד 40 ס"מ בערך. העדים תיארו משהו גבוה מאדם. כדי שינשוף ייראה כל כך גדול, הוא צריך להיות קרוב מאוד, להיתפס פתאום באור פנס, מול אנשים מבוהלים בחושך. הספקן טען שזה בדיוק מה שקרה. רבים מאלה שהיו שם לא קיבלו את זה אף פעם.
**זה היה פחד משותף, שהחדשות של אותה שנה הזינו.** 1952 הייתה שנת שיא בדיווחים על צלחות מעופפות בארצות הברית. ביולי של אותה שנה דווח על עצמים במכ"ם מעל וושינגטון עצמה. קבוצת ילדים ואם, שכבר חצי ציפו למטוס שהתרסק או לחללית, טיפסו על גבעה חשוכה. ריח מוזר וכלב מבוהל יכלו להכניס את כולם לאותה בהלה באותו רגע. סופר ספקן תיאר אחר כך את ההקאות ואת כאבי הגרון כתוצאה רגילה של פחד ומאמץ. הבעיה: זה מסביר למה הקבוצה נבהלה. זה לא מסביר מה האיר הפנס. כמה עדים תיארו צורה מסוימת, במילים דומות, כבר מהלילה הראשון.
**זה היה מה שהעדים האמינו: משהו לא מוכר.** זו הייתה הדעה של 2 החוקרים שהגיעו ב-1952, וזו עדיין הדעה של הרבה אנשים באזור. הם מצביעים על הריח, על המחלות, ועל כך שהעדים לא שינו את הסיפור שלהם במשך עשרות שנים. הבעיה: אין שום ראיה מוחשית. אין חפץ, אין דגימה שנבדקה, אין תמונה. והפרטים הכי מוכרים, הטפרים וצורת הגוף, באים בעיקר מהציור שנעשה בניו יורק ומתיאורים שנכתבו אחרי שהסיפור כבר התפרסם.
מה שנשאר פתוח:
מה היה הריח? מטאור לא משאיר ערפל על ראש גבעה.
למה העדים כל כך חלוקים על הידיים ועל הגוף, אבל מסכימים כל כך על הפנים?
והאם מישהו עוד יכול לבדוק? העדים כבר אינם. הגבעה עדיין שם.
היום יש בעיירה שלט שמברך את הבאים ל"בית של המפלצת הירוקה". בעיירת המחוז הסמוכה יש מוזיאון קטן שמוקדש לה, ופעם בשנה נערך כנס. הדמות שמתחת לעץ לא קיבלה אף פעם הסבר שסיפק את כולם. במקום זה, היא נהייתה חלק מהמקום.