הגבעות המגנטיות: הכבישים שבהם מכונית בניוטרל מתגלגלת בעלייה, והמעבדה באיטליה שגילתה למה
גבוה בהרים של לדאק, בצפון הרחוק של הודו, עובר כביש בעמק יבש וחשוף. לצד הכביש עומד שלט צהוב.
נהגים עוצרים ליד השלט. הם מעבירים את ההילוך לניוטרל ומורידים את הרגל מהבלם.
לאט לאט, המכונית מתחילה לזוז. והיא נראית כאילו היא נוסעת בעלייה.
הנוסעים צוחקים ומצלמים בטלפון. חלקם בטוחים שהרגישו כוח שמושך את המכונית. השלט אומר להם שהמקום הזה מתריס נגד כוח המשיכה.
לכביש הזה קוראים "הגבעה המגנטית". יש בעולם הרבה גבעות כאלה. קוראים להן הגבעות המגנטיות, גבעות כבידה או גבעות רפאים. בכולן קורה אותו דבר: מכונית, כדור או מים ששופכים על הכביש נראים כאילו הם מתגלגלים במעלה שיפוע קטן. השאלה פשוטה: האם משהו בכבישים האלה באמת מושך דברים למעלה, או שהעיניים שלנו מטעות אותנו?
היום כבר יודעים את התשובה. כדי למצוא אותה היו צריכים פלס, מכשיר מדידה של מודדים, ומעבדה לפסיכולוגיה באיטליה. זה הסיפור של איך מצאו אותה.
הגבעה בהימלאיה
הגבעה המגנטית של הודו נמצאת על הכביש הראשי שחוצה את לדאק, 26.5 ק"מ מערבית לעיר לה.
אין שם עצים. אין שם בניינים שאפשר להשוות אליהם. מכל הצדדים יש רק הרים חשופים.
סביב המקום נוצרו סיפורים. הסיפור המוכר ביותר אומר שבגבעה יש כוח מגנטי, כל כך חזק שהוא גורר מכוניות במעלה הדרך. אתרי תיירות מוסיפים עוד טענה: שמטוסים של חיל האוויר ההודי שינו פעם את המסלול שלהם, כדי לא להימשך לגבעה.
שום מקור רשמי לא מאשר את הסיפור על המטוסים. הוא מופיע רק באתרי תיירות, בלי תאריך, בלי טיסה ובלי מסמך.
האיכרים של מזרח קנדה
בצד השני של העולם, במזרח קנדה, התחיל סיפור דומה הרבה יותר מוקדם.
למרגלות רכס, בקצה הצפון-מערבי של העיר מונקטון, במחוז ניו ברנזוויק, איכרים מקומיים שמו לב כבר במאה ה-19 שמשהו מוזר שם. בדרך עפר קצרה אחת, דברים התגלגלו לכיוון הלא נכון.
במשך שנים זה נשאר סיפור מקומי. ואז, באוגוסט 1933, הגיעו לראות את המקום עורך ו-2 כתבים של עיתון מהמחוז. הכתבה והתמונות שלהם היו הדיווח הרחב הראשון על המקום.
מבקרים התחילו להגיע. אישה מקומית שגרה ליד הדרך הבינה שיש כאן הזדמנות. יחד עם בעלה היא התחילה למכור גלידה ביתית ופנקייקים מצריף קטן בקצה השביל של הבית, ולהשכיר חדרים בבית שלה, שנבנה ב-1875. המקום קיבל את השם "הגבעה המגנטית".
אחרי מלחמת העולם השנייה התיירות גדלה מהר. דרך החצץ, באורך של בערך 1 ק"מ, הפכה לאחת האטרקציות הראשיות של האזור. המרשם הרשמי של האתרים ההיסטוריים בקנדה מונה אותה היום בין 3 האתרים הטבעיים המתוירים ביותר במדינה.
מה שהמבקרים עושים שם לא השתנה. הם עוצרים במה שנראה כמו תחתית של ירידה, מעבירים לניוטרל, ומרגישים איך המכונית מתגלגלת אחורה, במעלה הגבעה שממנה הם רק ירדו.
"המדרון החשמלי" בסקוטלנד
בסקוטלנד יש לאותה תופעה שם משלה. בחוף המערבי, על כביש כפרי דרומית לעיר אייר, יש קטע דרך שנקרא "המדרון החשמלי" (Electric Brae). "ברֵיי" זו מילה סקוטית למדרון של גבעה.
השם בא מאמונה ישנה, שמשיכה חשמלית או מגנטית היא שגוררת את המכוניות.
בעין, הכביש יורד בבירור לכיוון ערוץ מיוער. מכונית שעומדת שם בלי בלם מתגלגלת לאט הרחק מהערוץ, כאילו היא עולה בגבעה.
מבקרים גנבו שוב ושוב את שלטי המתכת שליד הכביש. אז החליפו אותם באבן שהוצבה לצד הדרך. על האבן לא כתובה האגדה. כתובות עליה המדידות.
מה כתוב על האבן
לפי האבן, הקטע ארוך בערך 400 מטר. הוא מתחיל בעיקול בגובה של בערך 87 מטר מעל פני הים, ונגמר בשפת הערוץ בגובה של בערך 92 מטר.
כלומר, הקצה שנראה נמוך יותר הוא בעצם גבוה יותר, בערך ב-5 מטר. השיפוע האמיתי הוא 1 ל-86: על כל 86 מטר שנוסעים לכיוון הערוץ, עולים מטר אחד. זה שיפוע של קצת יותר מ-1%.
המכוניות לא מתגלגלות בעלייה. הן מתגלגלות בירידה, בדיוק כמו שכוח המשיכה אומר. הכביש פשוט נוטה לצד ההפוך ממה שהעין רואה.
**כאן נגמרת התעלומה: בכל פעם שמישהו הניח פלס על כביש כזה, השיפוע האמיתי היה הפוך לשיפוע שאנשים רואים.**
מודד בהרים של איטליה
למאמינים נשארה עוד תשובה אחת. אולי, הם אמרו, במקומות האלה כוח המשיכה עצמו עקום. ואם כוח המשיכה עקום, גם הפלס עקום, והוא משקר יחד עם העיניים.
בהרים של צפון איטליה יש גבעה מוכרת מהסוג הזה. חוקרים נסעו לשם כדי לסגור גם את הדלת האחרונה. הם לא מדדו על הקטע המוזר עצמו. הם הציבו תאודוליט, מכשיר מדידה מקצועי של מודדים, במרחק ממנו.
קודם הם תלו חוט עם משקולת בתוך האזור המוזר, וחוט נוסף מחוץ לו, ובדקו ש-2 החוטים מקבילים. הם היו מקבילים. כוח המשיכה הצביע לאותו כיוון בשני המקומות. אחר כך הם מדדו גבהים מול מוטות מסומנים.
התוצאה: לכביש היה שיפוע אמיתי של בערך 1%. והוא היה הפוך לשיפוע שכולם ראו.
הגבעה על השולחן
הצעד האחרון הגיע ב-2003. פסיכולוגית מאוניברסיטת פדובה, יחד עם עמיתים מהאוניברסיטאות של פדובה ופביה שבאיטליה, פרסמה מחקר בכתב העת Psychological Science. הכותרת אמרה את זה בפשטות: גבעות נגד כבידה הן אשליה של הראייה.
הצוות בנה את הגבעות בתוך המעבדה. הדגמים היו לוחות עץ בגודל של בערך מטר על 1.2 מטר, מחוברים בצירים ומוטים בעזרת מגבהים. מתנדבים הסתכלו עליהם דרך חור קטן, ואמרו אם כל קטע של "כביש" עולה, יורד או ישר.
הם ערכו 4 ניסויים.
בניסוי הראשון הסתכלו 20 מתנדבים על קטע שיורד קצת, שהיה תקוע בין 2 קטעים שיורדים הרבה יותר בחדות. 16 מתוך ה-20 ראו את הקטע האמצעי עולה. 4 האחרים ראו אותו ישר. אף אחד לא ראה אותו כמו שהוא באמת. החוקרים כותבים שהמבנה הזה מעתיק גבעת כבידה מוכרת בארצות הברית.
בניסוי אחר הם בנו צלע גבעה מבד ירוק, עם 2 כבישים שיוצאים מאותה נקודה, וחתיכת קרטון שאפשר להזיז, ששיחקה את קו האופק הרחוק. כביש יורד שעמד ליד כביש שיורד בחדות יותר נראה עולה ל-7 מתוך 8 צופים.
הניסוי האחרון עסק ב"מדרון החשמלי". הצוות הראה ל-24 צופים חדשים 3 גרסאות של תמונה של הכביש בסקוטלנד. בכל גרסה הזיזו את קו הגבעות הרחוקות למעלה או למטה. כשהאופק היה גבוה, הכביש נראה יורד. כשהאופק היה נמוך, אותו כביש בדיוק נראה עולה. השתנה רק האופק.
למה העין טועה
כדי להחליט אם כביש עולה או יורד, המוח משווה אותו לקו ישר דמיוני בגובה העיניים. בשטח פתוח ושטוח, או מול הים, הקו הזה הוא האופק האמיתי, ואנחנו לא טועים.
בגבעת כבידה האופק האמיתי מוסתר. גבעות, רכסים והשיפוע של השטח תופסים את מקומו. המוח בוחר קו לא נכון בתור ה"ישר". ואז כביש שיורד בעדינות, ליד ירידה תלולה הרבה יותר, נראה כאילו הוא עולה.
לכבישים האלה יש גם צורה משותפת. המחקר מ-2003 כותב שהקטע המוזר בדרך כלל קצר, 50 עד 90 מטר, ברוחב של מטרים ספורים, ומוקף גבעות טבעיות בלי בניינים בקרבת מקום. לבניינים יש קירות זקופים, וקיר זקוף היה נותן לעין קו אנכי אמיתי להשוות אליו.
אותו מחקר מונה יותר מ-20 גבעות מוכרות בארצות הברית, בקנדה, באירופה, באוסטרליה, בברבדוס ובדרום קוריאה. בכל כביש שנמדד, הסיפור זהה.
מסקנות ושאלות פתוחות
**כוח מגנטי מושך את המכוניות.** זו האגדה בלדאק, וממנה בא השם "המדרון החשמלי". הבעיה: כדורי פלסטיק ומים מתגלגלים באותו כיוון, ומגנט לא משפיע על אף אחד מהם. השיפוע שנמדד מסביר את התנועה עד הסוף, בלי צורך בשום כוח נוסף.
**כוח המשיכה עצמו עקום במקומות האלה.** זו הייתה ההגנה האחרונה של התעלומה שנשמעה מדעית. הבעיה: באתר באיטליה המודדים השוו חוטים עם משקולת בתוך הקטע המוזר ומחוצה לו, ומדדו מרחוק. כוח המשיכה הצביע לאותו כיוון בכל מקום. הכביש פשוט נטה לצד השני.
**קללה.** בגבעת כבידה בפלורידה מספרים למבקרים שזו קללה של ראש שבט אינדיאני. הבעיה: זה סיפור, לא ראיה. את אותה תופעה בנו על שולחן במעבדה של אוניברסיטה.
**אשליה של הראייה, כי האופק האמיתי מוסתר.** הראיות: מדידות בפלס ובמכשירי מודדים על כבישים אמיתיים, ו-4 ניסויי מעבדה ששחזרו כל סוג מוכר של גבעות כאלה. הבעיה: אין בעיה רצינית. זה ההסבר המקובל.
נשארו כמה שאלות. הסיפור על המטוסים של חיל האוויר ההודי עדיין מסתובב בלי שום מקור, ואף אחד לא הראה שזה קרה אי פעם. המחקר מ-2003 גילה גם שהטריק עובד הרבה יותר בקלות לכיוון אחד: היה הרבה יותר קל לגרום לירידה להיראות כמו עלייה, מאשר לגרום לעלייה להיראות כמו ירידה. החוקרים כותבים שזה מתאים למדידות שפורסמו כבר ב-1903, שבהן אנשים טעו בהערכת ירידות יותר מאשר בהערכת עליות.
ובכל גבעה מגנטית, דבר אחד לא השתנה. השלטים עדיין מבטיחים כוח שמתריס נגד כוח המשיכה. המכוניות עדיין מתגלגלות. והרבה מבקרים עדיין נוסעים משם משוכנעים, כי העיניים שלהם אמרו להם את זה.