הנשק שהציל אימפריה: האש היוונית, והמתכון שאף אחד כבר לא יודע לקרוא
בקיץ של 941 שט צי ענק של סירות עץ קטנות דרך הים השחור, לכיוון קונסטנטינופול.
קונסטנטינופול הייתה הבירה של האימפריה הביזנטית. זה היה החצי המזרחי של האימפריה הרומית, והוא החזיק מעמד עוד 1,000 שנה אחרי שהחצי המערבי נפל. היום העיר נקראת איסטנבול, והיא בטורקיה.
הצי היה של הנסיך של קייב, השליט של הרוּס. הרוס היו עם של לוחמים וסוחרים מהאזור שהוא היום אוקראינה ורוסיה. המקורות לא מסכימים כמה סירות היו. יש שמדברים על 1,000. יש שמדברים על 10,000.
התזמון היה חכם. הצי הביזנטי היה רחוק, ונלחם בציים ערביים בים התיכון. בנמלים של הבירה מצאו הפקידים 15 ספינות מלחמה ישנות שכבר הוצאו משירות. תיקנו אותן בחיפזון. ואז התקינו על כל אחת צינורות אש, מלפנים ומאחור.
15 הספינות יצאו לפגוש את הצי בפתח הבוספורוס, המצר הצר שמוביל אל העיר.
הנסיך של קייב ראה רק 15 ספינות. לפי הדיווח הביזנטי, הוא ציווה על הסירות שלו להקיף אותן, כדי ללכוד את הספינות ואת הצוותים.
כשהסירות שלו התקרבו, הצינורות נפתחו.
מתוכם יצאו סילונים של אש. האש נדבקה לדפנות העץ. היא המשיכה לבעור על המים.
ההתקפה על הבירה נשברה. הצי של הרוס הסתובב ונסוג.
מה זה היה, ומה חסר
לנשק שהופעל באותו יום קוראים היום האש היוונית. הביזנטים עצמם לא קראו לו כך. הם קראו לו "אש ים", "אש נוזלית" או "אש מיוצרת".
זו התעלומה בקצרה. האש היוונית היא אחד מכלי הנשק המתועדים ביותר של ימי הביניים. השתמשו בה כ-700 שנה, בקרבות רבים שעדי ראייה תיארו. אבל המתכון היה סוד מדינה. הוא לא נכתב בשום מסמך ששרד. איפשהו בדרך הוא אבד. עד היום אף אחד לא יודע בדיוק מה היה בה.
מאיפה היא באה
הסיפור מתחיל יותר מ-260 שנה לפני הקרב ההוא, בשנות ה-670.
הצבאות הערביים של הח'ליפות האסלאמית החדשה שטפו את המזרח התיכון. הם לקחו מהביזנטים את סוריה, את מצרים ואת רוב צפון אפריקה. עכשיו הם צרו על קונסטנטינופול עצמה.
לפי נזיר ביזנטי שכתב כרוניקה כ-140 שנה אחר כך, בסביבות שנת 672 הגיע לעיר פליט. הוא היה אדריכל מעיר בסוריה, שנפלה לידי הערבים. הוא הביא איתו סוג חדש של אש.
אותה כרוניקה מספרת שהביזנטים השתמשו באש נגד הציים הערביים במצור של 674 עד 678. המצור נכשל.
יש כאן סיבוך. אותו כותב מזכיר גם ספינות ביזנטיות עם צינורות אש שנה או שנתיים לפני שהאדריכל הגיע. לכן יש היסטוריונים שחושבים שהוא לא המציא את הנשק יש מאין. אולי הוא שיפר משהו שכבר היה קיים.
ב-717 וב-718 צרו הערבים על העיר בפעם השנייה, ביבשה ובים. שוב השתמשו באש נגד הצי שלהם. שוב המצור נכשל.
ב-941 היא שברה את ההתקפה של הרוס שתוארה למעלה. ב-1043, כשהרוס באו שוב, השתמשו בה שוב.
איך זה עבד
המקורות מתארים מערכת שלמה, לא רק נוזל.
הנשק העיקרי היה צינור, שנקרא "סיפון", שהותקן בחזית ספינת המלחמה. מלחים שאבו דרכו את הנוזל. בפתח הצינור הדליקו אותו, והוא פרץ החוצה כסילון של להבה.
עדי ראייה מתארים רעש כמו רעם, ועשן סמיך.
האש צפה על המים. היא המשיכה לבעור על פני הים. היא נדבקה לעץ, למפרשים ולאנשים.
היו גם גרסאות קטנות יותר. ספר הדרכה צבאי שכתב קיסר בסביבות שנת 900 מתאר צינור שמחזיקים ביד, לחיילים ביבשה. מקורות אחרים מתארים כדי חרס מלאים בנוזל שזרקו ביד, כמו רימונים, ומטענים שהועפו בבליסטראות.
מים לא כיבו אותה. לפי המקורות, רק כמה דברים עבדו: חול, חומץ חזק ושתן ישן. מלחים ערבים למדו לתלות על דפנות הספינות לבד או עורות ספוגים בחומץ.
סוד ששמרו עליו בכך שפיצלו אותו
הביזנטים התייחסו למתכון כאל הסוד החשוב ביותר של המדינה.
במאה ה-10 כתב קיסר ספר עצות לבנו, הקיסר הבא. בספר הוא מזהיר אותו לא לתת את האש לשום עם זר, יהיה המחיר אשר יהיה. הוא כותב שמלאך מסר את הסוד לקיסר הנוצרי הראשון, ושמותר לייצר אותה רק בבירה.
היסטוריונים של היום חושבים שההגנה האמיתית הייתה מעשית יותר. הידע פוצל. קבוצה אחת ידעה להכין את הנוזל. קבוצה אחרת ידעה לבנות את המשאבות ואת הצינורות. קבוצה שלישית ידעה להפעיל את האש בים. אף אדם אחד לא הכיר את כל המערכת.
ההוכחה שזה עבד באה מהאויבים.
ב-812 או ב-814 כבשו הבולגרים 2 ערי חוף ביזנטיות. בתוכן הם מצאו 36 סיפונים ומלאי של הנוזל. הם לא הצליחו להשתמש בשום דבר מזה.
ב-827 לכדו כוחות ערביים לפחות ספינת אש אחת שלמה. גם הם לא הצליחו להעתיק את הנשק.
כאן נקטע השביל
במאה ה-12 תיארה נסיכה והיסטוריונית ביזנטית שימוש באש בקרב ימי ב-1099. היא תיארה גם תערובת מבעירה שהשתמשו בה ב-1108, והיסטוריונים רבים רואים בתיאור שלה מתכון חלקי. מוזכרים בו שרף אורנים וגופרית. זה לא המתכון המלא, ואולי זו בכלל לא אש הים.
אחרי זה הדיווחים הולכים ומתמעטים.
ב-1204 כבש צבא של צלבנים ממערב אירופה את קונסטנטינופול ובזז אותה. אין שום דיווח אמין שהמגינים השתמשו נגדם באש היוונית.
במאה ה-13 כתב אביר צרפתי שצבאות ערביים השתמשו ב"אש יוונית" נגד הצלבנים במצרים. אבל באותה תקופה כבר קראו בשם הזה לסוגים רבים של נשק מבעיר. אין הוכחה שזה היה אותו דבר.
**מכאן והלאה, התיעוד שותק. שום מסמך ששרד לא אומר מתי מת האדם האחרון שידע את המתכון המלא, או אם הסוד אבד לאט, חתיכה אחרי חתיכה, בזמן שהאימפריה הצטמקה.**
האימפריה הביזנטית עצמה נפלה בידי הטורקים העות'מאנים ב-1453. אם מישהו עוד ידע אז את הסוד, הוא מת איתו.
הניסיון לבנות אותה מחדש
מאז המאה ה-19 ניסו כימאים והיסטוריונים לשחזר את האש.
ב-2002 בנה צוות בראשות היסטוריון בריטי שחוקר את ביזנטיון דגם עובד בגודל מלא, בשביל סרט תיעודי בטלוויזיה. הם השתמשו במכל ברונזה, במשאבה, במחתה שמחממת את הנוזל ובפייה מסתובבת.
התכנון הראשון נכשל. מכלי הברונזה המרותכים לא עמדו בלחץ. הם הזיזו את המשאבה כך שתדחוף את הנוזל ישר אל הפייה.
התכנון השני עבד. הוא הפיק סילון להבה חם מ-1,000 מעלות צלזיוס, לטווח של כ-15 מטר. הסילון לא התעקל כלפי מעלה. הוא ירד אל המים. זה חשוב, כי ספינות האויב של אותה תקופה היו ספינות משוטים נמוכות, וקשת גבוהה הייתה עוברת מעליהן.
הניסוי הוכיח שאפשר לבנות נשק כזה מחומרים שהיו לביזנטים. הוא לא הוכיח שזה היה המתכון האמיתי.
זה המצב היום: הנשק מתועד היטב, התוצאות שלו מתועדות היטב, והדבר האחד שגרם לו לעבוד, המתכון המדויק, לא מתועד בשום מקום.
מסקנות ושאלות פתוחות
יש 4 תשובות עיקריות לשאלה מה הייתה האש היוונית. אף אחת מהן לא מוכחת.
**היא הייתה מבוססת על נפט גולמי.** זו הדעה שרוב החוקרים מחזיקים בה היום. לביזנטים הייתה גישה למקומות שבהם נפט נובע מהאדמה מסביב לים השחור. נפט צף על המים, ממשיך לבעור על פני השטח ונדבק לעץ. ייתכן שהוסיפו לו שרף כדי שיהיה סמיך יותר ויבער זמן רב יותר. הבעיה: נפט גולמי היה מוכר לעמים רבים באזור. אם הבסיס היה כל כך פשוט, קשה להסביר למה הערבים והבולגרים, שלכדו גם את הנוזל וגם את הציוד, לא הצליחו לשחזר אותו.
**היה בה מלחת, כמו באבק שריפה.** זו התיאוריה הוותיקה ביותר. היא הייתה מסבירה את הרעש כמו רעם ואת העשן שעדי הראייה תיארו. הבעיה: אין שום ראיה שהשתמשו במלחת במלחמה באירופה או במזרח התיכון לפני המאה ה-13, כ-600 שנה אחרי שהאש הופיעה לראשונה. כימאים ערבים, שכתבו הרבה על חומרי בעירה, לא מזכירים אותה לפני כן.
**היה בה סיד חי, שמתחמם כשהוא נוגע במים.** זה היה מסביר את הרעיון שהאש "הדליקה את עצמה" על הים. הבעיה: את האש שפכו על סיפוני ספינות ומילאו בה רימונים, כך שהיא לא הייתה צריכה מים כדי להידלק. ניסויים הראו שהחום מסיד חי בים חלש מדי בהרבה.
**הסוד לא היה הנוזל, אלא המכונה.** יש היסטוריונים שטוענים שהחלק הקשה ביותר להעתקה היה המערכת: המשאבה המחוממת שעובדת בלחץ, הצינור והצוותים המאומנים. זה היה מסביר למה נוזל שנלכד היה חסר תועלת בלי האנשים שידעו לירות אותו. הבעיה: מה שתומך בזה הוא שהאויבים לא הצליחו להעתיק, אבל אין שום מסמך ביזנטי שמתאר את המשאבה בפירוט.
כמה שאלות נשארות פתוחות. האם האדריכל מסוריה היה הממציא, או רק מי ששיפר את הנשק? מתי ידעו את המתכון המלא בפעם האחרונה? והאם האש מהדיווחים של המאה ה-13 הייתה אותו נשק, או רק אותו שם?
במשך 700 שנה עזרה האש היוונית לשמור על שערי קונסטנטינופול סגורים. המתכון שעשה את זה עדיין חסר.