החותך מהליפקס: התוקף שעיר שלמה ראתה, ושמעולם לא היה קיים
בערב חשוך של נובמבר 1938 הלכו 2 צעירות הביתה מהעבודה, בדרך כפרית מחוץ להליפקס.
הליפקס הייתה עיר של צמר וטקסטיל בצפון אנגליה, כ-280 ק"מ צפונית ללונדון. הרחובות שלה היו תלולים ומרוצפי אבנים, והרבה סמטאות שלה הובילו לחצרות אחוריות חשוכות.
שתי הצעירות היו בנות 21. אחר כך הן סיפרו למשטרה שגבר הגיח מולן מתוך החושך והכה בהן בפטיש עץ. פרט אחד הן זכרו היטב: לגבר היו אבזמים מבריקים על הנעליים.
זה היה ב-16 בנובמבר. תוך שבועיים הליפקס הייתה עיר במצור.
זה הסיפור של תוקף שעשרות אנשים דיווחו עליו, שמאות אנשים צדו אותו, ושסקוטלנד יארד קבעה בסוף שהוא בכלל לא היה קיים. במשפט אחד: עיר שלמה השתכנעה שאדם עם להב תוקף אנשים ברחובות, והחוקרים גילו שרוב ההתקפות, ואולי כולן, היו המצאה או פציעה עצמית.
החתכים הראשונים
בלילה של 21 בנובמבר, קצת אחרי 10, הלכה הביתה צעירה נוספת בת 21, אחרי משמרת במפעל ממתקים.
היא אמרה שגבר תקף אותה ברחוב וחתך אותה. היה לה פצע בפרק היד שהצריך 4 תפרים, והיא החסירה שבועיים עבודה.
העיתון המקומי דיווח. המשטרה התייחסה לזה כהתקפה אמיתית. הרבה אנשים בעיר קישרו את זה מיד להתקפה על 2 הצעירות כמה ימים קודם.
ב-24 בנובמבר, ברבע ל-7 בערב, אמר שמש של כנסייה שהכו אותו בראש וביד, ברחוב לא רחוק מההתקפה השנייה. הפעם היה תיאור: גבר ג'ינג'י בן 30 בערך, כפוף, בגובה של כ-1.75 מטר, במעיל גשם בצבע חום בהיר.
המשטרה עצרה גבר תוך חצי שעה. באותו ערב שחררו אותו.
בבית ספר לאמנות סמוך נעלו יותר מ-200 בנות בכיתות, בזמן שחיפשו ברחובות בחוץ. המשטרה הציעה פרס של 10 לירות למי שיביא למעצר התוקף.
לעיתונים כבר היה לו שם: "החותך מהליפקס".
עיר שאחזה בה אימה
ב-25 בנובמבר היו עוד 2 דיווחים.
מנהל חנות צרכנייה בן 38, בעיירה קטנה ליד הליפקס, אמר שגבר תקף אותו בדרך וחתך לו את היד. הוא אמר שנאבק בו, וקרע לשונית בד מהשרוול של המעיל של התוקף. ליד המקום מצאו סכין גילוח. למחרת מצאו במגרש כדורגל מעיל שחסרה בו לשונית בשרוול.
בעיני העיר, זו הייתה הוכחה.
באותו יום אמרה אישה שתקפו אותה כשיצאה לקנות חומץ. היו לה חתכים בפנים ובידיים.
ב-27 בנובמבר, ב-7 וחצי בערב, אמרה צעירה בת 18 שעברה ליד חצר חשוכה, כשפתאום יצאה יד מהצללים והיא הרגישה מכה. היד שלה נחתכה. היא רצה לתחנת הכבאות, ותריסר כבאים יצאו לחפש ברחובות.
ב-28 בנובמבר היו עוד 3 דיווחים ביום אחד. אורגת צעירה אמרה שהפילו אותה ליד הבית שלה. אישה בת 35 אמרה שתקפו אותה מאחור במדרגות, ושהיא נאבקה בגבר 2 או 3 דקות. והצעירה ממפעל הממתקים אמרה שתקפו אותה בפעם השנייה, הפעם בחצר האחורית של הבית שלה. המשטרה העלתה את הפרס ל-25 לירות.
האספסוף
בשלב הזה הפחד כבר הפך למשהו גרוע יותר.
גברים הקימו סיורים והסתובבו בלילות ברחובות עם מקלות. נשים הפסיקו לצאת אחרי החשכה. חנויות סגרו מוקדם. המסחר במרכז העיר כמעט נעצר.
כל מי שנראה כמו התיאור היה בסכנה. כל גבר במעיל גשם עלול היה למצוא את עצמו נרדף.
בלילה של 27 בנובמבר התנפלה על נער בן 15 חבורה של 5 או 6 אנשים, עם מוטות ברזל של אח. אחד מהם נקנס אחר כך בבית המשפט.
אדם מקומי שניסה לעזור לאחת הקורבנות הואשם בעצמו שהוא החותך. קהל התאסף סביבו והתחיל לקרוא למותו. המשטרה נאלצה ללוות אותו הביתה.
בפעם אחרת לכד קהל של כ-200 איש גבר אחד מול קיר.
הבהלה לא נשארה בהליפקס. דיווחים על חותכים התחילו להגיע מערים אחרות בצפון אנגליה, ואחר כך גם ממקומות רחוקים יותר.
סקוטלנד יארד מגיעה
מפקד המשטרה של הליפקס ביקש עזרה מסקוטלנד יארד בלונדון. בלשים הגיעו בסוף נובמבר.
הם עשו דבר פשוט. הם עברו שוב על כל דיווח, אחד אחד, וחקרו מחדש כל קורבן, בזהירות.
עוד לפני שהגיעו, המשטרה המקומית כבר התחילה לפקפק. אף פעם לא היו עדים. אף אחד חוץ מהקורבן לא ראה את התוקף. הפצעים היו כמעט תמיד חתכים קטנים בידיים, בזרועות או בפנים, במקומות שאדם יכול להגיע אליהם בעצמו. ב-28 בנובמבר אמר מפקד המשטרה בפומבי שחלק מהמקרים "נוצרו שלא לצורך".
ב-29 בנובמבר הודה מנהל החנות, זה שקרע את הלשונית מהמעיל של התוקף.
לא היה שום תוקף. הוא חתך את היד של עצמו. המעיל במגרש הכדורגל היה שלו. את הלשונית הוא קרע ממנו בעצמו.
ההודאות
מכאן התיק התמוטט מהר.
האישה שיצאה לקנות חומץ הודתה ששרטה את עצמה בזכוכית מבקבוק חומץ שבור. היא אמרה למשטרה שהיא לא יודעת מה גרם לה לעשות את זה.
הצעירה בת ה-18 מהחצר החשוכה הודתה שקנתה סכין גילוח וחתכה את עצמה. לפי מקורות מקומיים, היא רצתה תשומת לב מהחבר שלה.
אחרים הודו שהמציאו את הסיפורים שלהם, או שהפכו תאונה רגילה להתקפה. הרופאים מצאו שהפציעות של האורגת נגרמו מנפילה.
בסוף הואשמו 5 אנשים מקומיים בהטרדת הציבור, העבירה של בזבוז זמן המשטרה בדיווחי שקר. 4 מהם נשלחו לכלא. מנהל החנות חויב בהתחייבות לשמור על השקט.
ב-2 בדצמבר כתב העיתון המקומי לקוראים שמעולם לא הייתה שום סכנה אמיתית לציבור.
המסקנה של סקוטלנד יארד הייתה שלא היה שום חותך מהליפקס.
**כאן נגמר התיעוד: ההתקפות שנחקרו התבררו כשקריות, ואף אחד מעולם לא מצא תוקף. אם גם הדיווחים הראשונים ממש היו שקריים, את זה אף אחד לא הכריע בבירור.**
המקורות שפורסמו חלוקים בנקודה הזאת. חלק מהם אומרים שסקוטלנד יארד קבעה שאף התקפה אחת לא הייתה אמיתית. לפחות היסטוריון מקומי אחד מציין שהפצע הראשון, 4 התפרים מהדרך ממפעל הממתקים, קרה ברחוב מואר ומלא אנשים, ובזמנו התייחסו אליו כאמיתי. הדיווח השני של אותה צעירה, מהחצר של הבית שלה, כשאמא שלה והשכנים קרובים ואף אחד לא נראה, הוא שגרם למשטרה לפקפק בה. ובמקורות שיכולנו לבדוק, לא מתועד ששתי הצעירות הראשונות, עם פטיש העץ והאבזמים המבריקים, הודו אי פעם.
מסקנות ושאלות פתוחות
החותך מהליפקס הוא היום אחת הדוגמאות המוכרות ביותר למה שסוציולוגים קוראים לו היסטריה המונית, או בהלה מוסרית: פחד שמתפשט בקהילה מהר יותר מהעובדות, עד שאנשים מתחילים לראות, ואפילו לייצר, את הדבר שממנו הם מפחדים.
השאלה איננה אם רוב ההתקפות היו שקריות. ההודאות הכריעו את זה. השאלה היא איך זה התחיל, ולמה כל כך הרבה אנשים הצטרפו.
**זו הייתה היסטריה המונית כבר מההתחלה.** הראיות: סקוטלנד יארד לא מצאה שום תוקף, הרבה קורבנות הודו, והפצעים היו מהסוג שאדם יכול לגרום לעצמו. להליפקס גם היה זיכרון שהפחד יכול היה להיאחז בו. ב-1927 הורשע שם אדם מקומי בכך שחתך את הבגדים של 6 נשים. ובהלות דומות של "חותך רפאים" תועדו גם במקומות אחרים, למשל בטייוואן ב-1956, שם חקרו סוציולוגים גל של דיווחים על חיתוכים, שגם בו לא נמצא שום תוקף. הבעיה: זה לא מסביר את הדיווחים הראשונים ממש, שבשום רישום שבידינו לא נסוגו מהם.
**תוקף אמיתי התחיל את זה, והעיר עשתה את השאר.** הראיות: ההתקפות הראשונות היו לפני שהבהלה בכלל התחילה, ואחת מהן, לפי לפחות מקור אחד, נראתה אמיתית. הבעיה: אף תוקף לא נמצא מעולם, ושום דבר בתיעוד לא קושר את הדיווחים הראשונים לאדם אמיתי כלשהו.
**לכל דיווח שקרי הייתה סיבה פרטית משלו.** הראיות: ההודאות נותנות סיבות קטנות ואנושיות: לקבל תשומת לב, שיתייחסו ברצינות, או סיבות שהאדם עצמו לא הצליח להסביר. הבעיה: סיבה פרטית מסבירה אדם אחד. היא לא מסבירה למה עיר שלמה האמינה, למה נוצר אספסוף, ולמה ערים אחרות דיווחו על חותכים משלהן.
צריך לזכור גם את העיתוי. הבהלה הגיעה בנובמבר 1938, שבועות ספורים אחרי שאירופה עמדה על סף מלחמה בגלל צ'כוסלובקיה. אנשים באנגליה קיבלו אז מסכות גז. ייתכן שזה הפך עיר מפוחדת לנכונה יותר להאמין באויב נסתר. זו השערה, לא משהו שאפשר להוכיח.
מה שנשאר פתוח הוא קטן, אבל אמיתי. מי, אם בכלל מישהו, תקף את 2 הצעירות הראשונות בדרך החשוכה ב-16 בנובמבר 1938? ואיך עיר של אנשים רגילים ושפויים מגיעה לראות אדם שלא קיים, ואז יוצאת בהמונים לחפש אותו?