הלילה שבו האגם נשף החוצה: 1,746 הרוגים בתוך שעה
הכול התחיל בקול.
בערב ה-21 באוגוסט 1986 שמעו התושבים שגרו סביב אגם קטן בצפון-מערב קמרון, במערב אפריקה, רעש שעולה מהמים. יש שאמרו שזאת הייתה נהמה. יש שאמרו שזאת הייתה התפוצצות מרחוק. כמה מהם יצאו החוצה להסתכל.
היה ריח באוויר. יש שתיארו אבק שרפה. יש שתיארו ביצים סרוחות.
ואז, בעמקים שמתחת לאגם, אנשים התחילו ליפול במקום שבו עמדו.
בתוך כשעה מתו 1,746 בני אדם. איתם מתו 3,500 ראשי בקר, וגם העזים, הכלבים, התרנגולות, הציפורים שעל העצים והחרקים שבעשב. לא הייתה שריפה. שום מים לא הגיעו לבתים. לא היה סימן אחד על הגופות.
הנה כל העניין במילים פשוטות. האגם יושב בתוך לוע של הר געש ישן, ועומקו כ-200 מטר. במשך שנים רבות פחמן דו-חמצני חילחל מלמטה והצטבר במים העמוקים, ומשקל המים שמעליו החזיק אותו שם. באותו ערב הוא יצא בבת אחת, כמו הבועות שיוצאות מבקבוק שניערו אותו. פחמן דו-חמצני כבד מאוויר, ולכן הענן לא עלה למעלה ולא נסחף עם הרוח. הוא זרם במורד, מילא את העמקים שבהם ישנו אנשים, דחק החוצה את האוויר הרגיל, וכל מה שנשם שם נחנק.
עד כאן כולם מסכימים. מה שעדיין מתווכחים עליו זה מה הפעיל את זה.
הבוקר שאחרי
האנשים הראשונים מבחוץ הגיעו לאזור ב-22 באוגוסט 1986, יום אחרי.
הם מצאו ארבעה כפרים בשפלה שאיש לא זז בהם. פרות שכבו בשדות בקבוצות, כאילו נפלו יחד. כלבים שכבו בפתחי הבתים. בחלק מהבתים משפחות שלמות היו מתות במיטות.
ואז הניצולים התחילו להתעורר.
כ-5,000 בני אדם באזור הרחב יותר נתפסו בקצה הענן ונשארו בחיים. כמעט כולם היו מחוסרי הכרה. אובדן ההכרה הקצר ביותר נמשך כ-6 שעות. הארוך ביותר נמשך 36 שעות. אנשים התעוררו על רצפת הבית שלהם, חלשים מכדי לעמוד, בלי יכולת לדבר בהתחלה, עם צריבה בגרון ובלי לדעת איזה יום היום.
חקלאי מאחד הכפרים סיפר אחר כך שהתעורר, גילה שאינו מסוגל לדבר, ואז גילה שבתו מתה לידו.
לניצולים רבים היו פצעים פתוחים על העור. הרופאים הראשונים במקום חשבו שאלה כוויות כימיות, והניחו שהשתחרר גז חומצי. בדיקה מאוחרת יותר של 845 אנשים שטופלו בבית חולים הצביעה על משהו אחר: הפצעים התאימו למה שקורה לגוף ששוכב בלי לזוז על קרקע קשה יום וחצי. אלה היו פצעי לחץ, לא כוויות. זה היה אחד הסימנים הראשונים לכך שההורג לא היה חומצה ולא רעל, אלא חנק פשוט.
כ-4,000 בני אדם עזבו את האזור בימים שאחרי ולא חזרו.
האגם החליף צבע
כל מי שראה את האגם קודם הכיר אותו כחול.
עכשיו הוא היה אדום חלוד עמוק. הסיבה התבררה כפשוטה: מים מקרקעית האגם, שעשירים בברזל מומס, הועפו אל פני השטח, והברזל הגיב עם האוויר.
היו עוד שני סימנים בנוף, ושניהם היו חשובים.
הצמחייה לאורך החוף נקרחה לגובה של כ-25 מטר מעל קו המים הרגיל. משהו סחף את קו החוף. והאגם עצמו עמד נמוך בכמטר אחד מקודם.
יחד, הסימנים האלה אמרו שנפח עצום של מים וגז עלה מהקרקעית בבת אחת, העיף עמוד קצף לאוויר ודחף גל על פני החוף.
זה כבר קרה פעם אחת, ואף אחד לא הקשיב
ב-15 באוגוסט 1984, שנתיים קודם לכן, מתו 37 בני אדם בלילה אחד ליד אגם לוע אחר, כ-100 קילומטר דרומית-מזרחית משם.
אז לא הייתה הסכמה מה הרג אותם. אחד הרעיונות שהסתובבו היה שמישהו הרעיל את המים, או שנוסה שם נשק כימי. מדען שבדק את האגם הקטן ב-1985 הגיע למסקנה שהמוות נגרם מפחמן דו-חמצני שיצא מהמים עצמם.
המסקנה הזאת פורסמה. לא בנו כלום, לא ניקזו כלום ולא פינו אף אחד. שנתיים אחר כך עשה האגם הגדול בדיוק את אותו הדבר, והרג פי 47 יותר אנשים.
למה אגם מתמלא בגז
המנגנון נמדד היטב היום, ואין בו שום דבר אקזוטי.
מתחת ללוע, הר הגעש הישן עדיין מדליף פחמן דו-חמצני. הגז מחלחל למעלה אל המים שבקרקעית. בארצות קרות האגמים מתהפכים כל שנה: מי פני השטח מתקררים, נעשים כבדים, שוקעים, ומי הקרקעית עולים ומשחררים את מה שהם נושאים. באזור הטרופי זה לא קורה. המים העמוקים נשארים למטה, שנה אחר שנה, והלחץ של 200 מטר מים מעליהם מחזיק את הגז מומס.
במשך עשרות שנים המים העמוקים נטענים הרבה מעבר למה שהיו יכולים להחזיק על פני השטח.
בנקודה הזאת האגם מתנהג כמו בקבוק סודה שניערו ולא פתחו. הוא יציב כל עוד שום דבר לא מרים את מי הקרקעית. אבל אם מנה של המים האלה מורמת מספיק גבוה, הלחץ עליה יורד, נוצרות בועות, הבועות עושות את המים קלים יותר, המים הקלים עולים מהר יותר, ועוד גז יוצא. התהליך מזין את עצמו ומתפרץ בתוך דקות.
המדידות שנעשו אחר כך נתנו את סדר הגודל. בין 100,000 ל-300,000 טונות של פחמן דו-חמצני יצאו מהאגם באותו לילה. עמוד של מים וקצף עלה כ-100 מטר באוויר. הענן שירד במורד העמקים היה בעובי של כ-50 מטר ונע במהירות של 20 עד 50 קילומטר לשעה. הוא הרג אנשים במרחק של עד 25 קילומטר מהמים.
מכאן והלאה התיעוד נגמר. אף אחד לא יודע מה הרים את מנת המים העמוקים הראשונה באותו ערב מסוים.
מה עשו עם זה אחר כך
הפתרון שנבחר פשוט עד כדי מבוכה.
אם מורידים צינור מפני המים עד לקרקעית האגם ומתחילים להזרים את המים למעלה, המים מתחילים לתסוס בתוך הצינור. הבועות עושות את העמוד קל יותר, והעמוד ממשיך לעלות לבד בלי משאבה, כמו מזרקה שאי אפשר לכבות. הגז משתחרר לאט ובלי נזק בחלק העליון, במקום לצאת בבת אחת.
הניסויים התחילו ב-1995. הצינור הקבוע הראשון הותקן ב-2001. עוד שניים נוספו ב-2011. עד 2019 ההערכה הייתה שהצינורות מסוגלים להחזיק את רמת הגז למטה בכוחות עצמם, בלי חשמל מבחוץ.
הניצולים הועברו למחנות אחרי האסון, ועברו שנים עד שהרשו לאנשים להתיישב שוב ליד האגם.
דאגה אחת לא נעלמה. האגם מוחזק במקומו בקצה אחד על ידי חומה טבעית של סלע געשי מתפורר, ומהנדסים הזהירו שוב ושוב שהיא חלשה. אם החומה הזאת תיפול, המים יישפכו במורד לכיוון ניגריה השכנה, ובמסלול שהם יעברו בו חיים אלפי אנשים.
מסקנות ושאלות פתוחות
אף אחד כבר לא חולק על מה שהרג את 1,746 האנשים. הוויכוח הוא על הרגע שבו האגם התהפך, ועל העתיד.
יש טענה שמפולת סלעים עשתה את זה. המדרונות שמעל האגם תלולים ולא יציבים, והאסון קרה בעונת הגשמים, כשהקרקע כבדה ממים. גוש סלע שנופל לתוך מים עמוקים דוחף מים מהקרקעית כלפי מעלה. הבעיה: לא מצאו שום צלקת מפולת ברורה שאפשר לקשור לאותו לילה.
יש טענה שהייתה התפרצות קטנה בקרקעית האגם. זה לוע של הר געש, ההר לא מת, וכמה ניצולים תיארו ריח של גופרית שפחמן דו-חמצני נקי לא מייצר. הבעיה: בדקו את המים ואת המשקע ולא מצאו שום חומר געשי טרי.
יש טענה שמי גשם קרים קיררו את פני האגם והתחילו התהפכות. מים קרים על פני השטח נעשים כבדים ושוקעים, ומשהו חייב לעלות במקומם. הבעיה: עונת הגשמים מגיעה כל שנה מחדש, והאגם לא התפרץ כל שנה.
יש טענה שכלום לא הפעיל את זה. המדידות הראו שהמים העמוקים היו טעונים כל כך עד שהיו קרובים לחוסר יציבות בכוחות עצמם. לפי הקריאה הזאת האגם לא היה צריך דחיפה. הבעיה: אי אפשר לבדוק את זה, ותיאוריה שאי אפשר לבדוק אי אפשר להעמיד מול האירוע הבא.
שתי שאלות גדולות יותר נשארות פתוחות.
הראשונה היא קצב ההתמלאות מחדש. הצינורות תוכננו מול הערכה של המהירות שבה הר הגעש מחזיר גז חדש פנימה. אם ההערכה הזאת שגויה, גם שולי הביטחון שגויים.
השנייה היא כמה אגמים נוספים נמצאים באותו מצב. אגם גדול בהרבה במרכז אפריקה מחזיק כמות עצומה של גז מומס, וסביבו חיים מיליוני בני אדם. מחקר מ-2005 הזהיר שרמות הגז בו עולות באופן מסוכן. בחינה מחודשת מ-2020 מצאה טעויות באופן שבו המדידות הקודמות הומרו וכוילו, והגיעה למסקנה שהסיכון בעצם אינו עולה. שני המאמרים עדיין עומדים זה לצד זה בספרות.
כבר 40 שנה שהמקום הזה נושא משפט שמתאים למעט מאוד אסונות: המים לא הטביעו אף אחד, והאוויר לא שרף אף אחד. האגם פשוט נשף החוצה, וכל מה שנשם בעמק שמתחת הפסיק.