הכתב שאפשר לבטא אבל אי אפשר להבין: לינארית A
באביב 1900 עמד אנגלי קצר רואי עם מקל הליכה על גבעה מדרום להרקליון, והביט בפועליו מקלפים את האדמה מעל מבנה שהיה קבור שלושת אלפים וחמש מאות שנה. ארתור אוונס קנה חלק מהקרקע בכספו שלו. הוא הגיע לכרתים כדי לחפש דבר אחד יותר מכל דבר אחר: כתב. הוא היה משוכנע שהעולם האגאי ידע קרוא וכתוב הרבה לפני יוון הקלאסית, וכעבור ימים ספורים מתחילת החפירה החלו הפועלים להביא לו בדיוק את מה שרצה. לוחות קטנים של חומר מיובש בשמש, משורטטים בקווים, ומכוסים בשורות מסודרות של סימנים.
אלה לא היו אותיות יווניות. אלה לא היו הירוגליפים מצריים. זה היה משהו שאיש מן החיים לא ראה מעולם.
אוונס קרא לארמון קנוסוס, קרא לתרבות מינואית על שם המלך מינוס האגדי, ומיין את הכתב לשלוש מערכות. את העתיקה והציורית ביותר כינה הירוגליפים כרתיים. את שתי המערכות המאוחרות יותר, הבנויות מקווים פשוטים, כינה לינארית A ולינארית B. ואז ניגש לקרוא אותן. הוא עסק בכך עד סוף ימיו, פרסם את הלוחות באיטיות ובקנאות, ומת ב-1941 בלי שקרא ולו משפט אחד.
לינארית A היתה כתב הארמונות המינואיים, בשימוש בערך מ-1800 לפנה"ס ועד 1450 לפנה"ס, השנה שבה עלו הארמונות באש. זה היה כתב עבודה, לא כתב מונומנטלי. הלבלרים הטביעו אותו בחומר רטוב במחט, שרטו אותו סביב שפתם של שולחנות נסך מאבן, ציירו אותו בתוך גביעים וחרטו אותו על סיכות זהב וכסף. שרדו בערך 1,400 כתובות קריאות, ובהן כ-7,400 מופעי סימנים. כמחצית מכל מה שיש בידינו הגיע מאתר אחד בלבד: חגיה טריאדה שבדרום כרתים, שממנה יצאו יותר מ-1,200 פריטים בלינארית A. מזאקרוס הגיעו קרוב ל-600, מחניה קצת יותר מ-300. פריטים בודדים נמצאו הרחק מהאי: במיקנה ובארגוס שביבשת יוון, ובמילטוס שבחוף אנטוליה. מכאן שהכתב נסע עם המסחר המינואי.
המערכת משתמשת ביותר מ-300 סימנים שונים. כתשעים מהם מופיעים מספיק פעמים, במספיק אתרים ולאורך מספיק מאות שנים, כדי ליצור גרעין יציב. הצורה הזאת, קבוצה מצומצמת של סימנים תכופים ועוד זנב ארוך של סימנים נדירים, היא חתימתו של כתב לוגו הברתי: סימני הברה שמאייתים מילים, מעורבים בסימני מילה שמייצגים סחורה שלמה, ולצדם ספרות.
ואז, בסביבות 1450 לפנה"ס, נפלו ארמונות כרתים והיוונים המיקנים השתלטו על האי. הם לא המציאו כתב משלהם. הם לקחו את זה שכבר היה שם, התאימו אותו, וכתבו בו את שפתם. הגרסה המותאמת הזאת היא לינארית B.
לינארית B היא בדיוק הסיבה לכך שלינארית A היא תעלומה כל כך מוזרה.
חמישים שנה עמדה לינארית B בפני כולם, כולל אוונס עצמו, שהתעקש עד יומו האחרון שזו לא יכולה להיות יוונית. היא נפלה ב-1952 בידי מייקל ונטריס, אדריכל מלונדון שהיה אחוז אובססיה לבעיה מאז ששמע הרצאה של אוונס כשהיה תלמיד בית ספר. ונטריס לא ניחש משמעויות. הוא בנה טבלאות, ומיין את הסימנים לפי אילו מהם מתחלפים באילו באותו מקום בתוך מילים מוטות, עד שהטבלה החלה להתנהג כמו מערכת הברות עם שורות של עיצורים וטורים של תנועות. כשאילץ עליה לבסוף ערכי צליל, המילים שיצאו היו יווניות: ko-wo לבנים, ko-wa לבנות, pa-te לאב. אוונס טעה. ונטריס, בשיתוף הפילולוג ג'ון צ'דוויק, פרסם את הפענוח ונהרג בתאונת דרכים ארבע שנים אחר כך, בגיל שלושים וארבע.
מכיוון שלינארית B צמחה ישירות מתוך לינארית A, שני הכתבים חולקים את רוב הסימנים. לכן המהלך המתבקש, שנעשה כמעט מיד, היה להריץ את ערכי הצליל של ונטריס אחורה אל תוך הכתב הישן ולראות מה יוצא.
וזה עובד. זה עובד בצורה מדאיגה.
כשקוראים כך, לינארית A מפסיקה לשתוק. הספרות מתגלות כמערכת עשרונית נקייה: קווים אנכיים ליחידות, קווים אופקיים לעשרות, עיגולים למאות, עיגולים עם קרניים לאלפים, ולצדם סימני שברים שערכם המדויק עדיין שנוי במחלוקת. המסמכים מתגלים כמה שהם באמת: הנהלת חשבונות. רשימות של סחורות, כמויות, אנשים ומקומות. בתחתית לוחות רבים מופיעה המילה ku-ro, ואחריה מספר שמתברר כסכום המספרים שנכתבו מעליה. מילה אחרת, ki-ro, מסמנת מה שנראה כמו גירעון, סכום שעדיין חייבים. עשרות שמות מקומות שמופיעים בלוחות חוזרים, מאויתים כמעט זהה, במסמכי לינארית B שנכתבו מאות שנים אחר כך בידי יוונים שירשו את אותו נוף.
יש אפילו נוסח קבוע. כארבעים ואחת כתובות מעשרים ושבעה אתרים שונים בכרתים, רובן חרוטות בשולחנות נסך מאבן ממקדשי הרים ומערות, נושאות משפט דתי חוזר שהחוקרים פשוט מכנים נוסח הנסך. אותו רצף פתיחה, אחריו מקום משתנה שהוא ככל הנראה שם של מקום או של אל, ואחריו עוד מילים קבועות. זה בבירור טקסט פולחני. אנחנו יכולים לבטא כל הברה בו.
וזאת בדיוק הבעיה כולה. אנחנו יכולים לבטא לינארית A. אנחנו לא מבינים בה מילה.
איש מעולם לא הצליח להתאים את השפה שמתחת לכתב לשום שפה שתועדה במקום אחר בעולם. לא יוונית. לא חיתית ולא לווית. לא פיניקית ולא אף שפה שמית אחרת. לא מצרית, לא אטרוסקית, ולא שום דבר במשפחה האוראלית. המינואים ניהלו את פנקסיהם בשפה שנראית, על פי הראיות הקיימות, כשפה שאינה קרובה לכלום.
מסקנות ושאלות פתוחות
את המכשולים קל במיוחד לנסח, וזה חלק ממה שהופך את המקרה למתסכל כל כך.
המאגר קטן. כ-1,400 כתובות מול קרוב ל-6,000 בלינארית B, בעוד שכתב היתדות מגיע למאות אלפי לוחות. גרוע מכך, רוב טקסטי לינארית A קצרים, שבורים ומנהליים. אין ספרות, אין מכתב, אין הסכם, אין סיפור, אין שום דבר עם מספיק דקדוק רץ שיחשוף איך השפה מטה מילים.
ואין דו לשוני. ההירוגליפים המצריים נפלו משום שאבן רוזטה נשאה את אותה הכרזה גם ביוונית. שום דבר כזה לא יצא מעולם מאדמת כרתים, ואחרי 126 שנות חפירה הסיכוי שיצא רק הולך ופוחת.
התיאוריות נחלקות בערך לשלושה מחנות, וכל אחד מהם חזק במקום אחר.
האחד גורס שהמינואית היא שפה שמית. את הטענה הזאת העלה בעוצמה רבה, מאז שנות החמישים, סיירוס גורדון, חוקר מזרח קדום מרשים שהחיל את ערכי לינארית B על לינארית A וקרא בתוצאות מילים שמיות, בין השאר בהצביעו על כך ש-ku-ro קרובה לשורש שמי במשמעות "כל". חוזקה של הטענה הוא ההקשר: כרתים סחרה ללא הרף עם הלבנט, ומילים שאולות שמיות באגאי הן דבר צפוי לגמרי. חולשתה היא שהיא מעולם לא הכלילה. מבקרים, ובהם חוקרים שהעריכו מאוד את רוחב היריעה של גורדון, קבעו שהקריאות עובדות רק על מילים נבחרות, ושאותה שיטה בהפעלה על קטע טקסט ארוך יותר אינה מייצרת שום דבר קוהרנטי. גורדון נשאר בטוח בשלו עד הסוף. הוא שכנע מעטים מאוד מעמיתיו.
מחנה שני גורס שהמינואית היא הודו אירופית. גארת' אוונס, החוקר בכרתים, טוען שהמינואית היא בת דודה רחוקה של היוונית והארמנית, שהתפצלה מן ההודו אירופית הקדומה אחרי הענף החיתי אך לפני האחרים, והציע על בסיס זה קריאות לחלקים מנוסח הנסך. חוזק הטענה הוא שחלק מהמילים שיוצאות ממנה אכן נשמעות סבירות. חולשתה חשבונאית: עם כמה אלפי מופעי סימנים בלבד, ועם השערה גמישה מספיק כדי להתיר שינויי הגייה נרחבים, קומץ התאמות סבירות הוא בערך מה שהמקרה לבדו היה מייצר. מחקר האגאי המרכזי לא קיבל את הטענה.
עמדה שלישית, וזו ברירת המחדל כיום, היא שהמינואית היא שפה בודדה, יתומה אמיתית כמו הבסקית, בלי קרובי משפחה שרדו להשוות אליהם. חוזקה הוא שהיא מסבירה את כישלונן של כל ההשוואות שנוסו עד כה. חולשתה היא שהיא בעצם אינה תיאוריה. היא לא חוזה דבר, ולעולם לא ניתן ממש להוכיח אותה.
בינתיים, חלק מן העבודה הרצינית ביותר בשנים האחרונות ויתרה במכוון על הניסיון לקרוא את הכתב. פרויקט SigLA של אסתר סלגרלה העתיק ביד כ-300 צורות סימן מתוך כ-400 כתובות ובנה מסד נתונים פליאוגרפי, מתוך הנחה שלפני שאפשר לפענח את לינארית A על החוקרים להסכים תחילה אילו צורות שרוטות הן אותו סימן ואילו אינן. מתקפות ממוחשבות ולמידת מכונה מופיעות כל כמה שנים, לאחרונה ב-2026, ונתקלות באותה השגה בכל פעם: שיטה סטטיסטית שמאכילים אותה ב-7,400 מופעים תדווח תמיד על משפחת שפות מתאימה ביותר, והתאמה טובה ביותר אינה פענוח.
מתחת לכל זה מונחות שתי שאלות שכמעט לא נשאלות בקול. הראשונה היא האם ערכי הצליל השאולים נכונים בכלל. הם נשענים על ההנחה שסימן בלינארית B שמר על הערך שהיה לו בלינארית A. זו הנחה סבירה, שכן היוונים התאימו את הכתב במקום להמציא אותו, אבל שום ראיה עצמאית לא אישרה אותה מעולם. אם היא שגויה ולו בחלקה, כל קריאה שנבנתה עליה שגויה יחד איתה. השנייה היא האם לינארית A מתעדת בכלל שפה אחת. הכתב היה בשימוש שלוש מאות וחמישים שנה, באי שהיו בו מרכזי ארמון נפרדים, ואין שום ערובה שלבלרי חגיה טריאדה ולבלרי זאקרוס כתבו באותה לשון.
מה שנותר, אם כן, הוא שתיקה מוזרה ומאוד מסוימת. אנחנו יודעים מה המינואים ספרו, כמה מזה היה להם, ובערך איפה החזיקו את זה. אנחנו יכולים לעמוד במוזיאון ולהגות בקול את ההברות של תפילה שנחרטה בקערת אבן על פסגת הר בכרתים לפני שלושים וחמש מאות שנים. פשוט אין לנו מושג מה אנחנו אומרים.