לוך נס: מה הראיות באמת אומרות
לוך נס שוכן לאורך העמק הגדול, השבר הגאולוגי החוצה את סקוטלנד באלכסון מחוף אל חוף. האגם ארוך עשרים ושלושה מייל, רוחבו כמייל, ובמקומות מסוימים עומקו יותר ממאתיים ושלושים מטר. הוא מכיל יותר מים מתוקים מכל האגמים של אנגליה וויילס גם יחד. המים צבועים כמעט בשחור בשל כבול הנשטף מן הגבעות שסביב, כך שהראות מתחת לפני השטח נמדדת בסנטימטרים ולא במטרים. על חופו המערבי עומדות חורבות טירת אורקהארט, נקודת התצפית המצולמת ביותר באגם וזירתו של חלק גדול מן התצפיות המדווחות.
האגם עצמו צעיר. הוא נחצב בידי הקרח והתמלא רק לאחר שנסוגו קרחוני עידן הקרח האחרון, לפני כעשרת אלפים שנה. הוא קר בכל ימות השנה, עומקיו נמצאים בטמפרטורה כמעט קבועה, וביולוגים מתארים אותו מזמן כעני במזון בהשוואה לאגמים בגודל דומה. סלמון, טרוטה, דקר, זאב-מים ומספרים גדולים של צלופחים אירופיים הם החיות הידועות כמי שחיות בו.
הדיווח העתיק ביותר שנשמר על יצור במים האלה עתיק בהרבה מן האגדה המודרנית. במאה השביעית תיאר אב-מנזר אירי בשם אדומנאן, שכתב את קורות חייו של הקדוש קולומבה כמאה שנה לאחר מותו, מפגש שתוארך לסביבות שנת 565. קולומבה נתקל בפיקטים הקוברים אדם על גדות נהר נס, ולדבריהם חיית מים תפסה וטרפה אותו בעודו שוחה. כאשר נשלח אחד מנזיריו של קולומבה, לוגנה מוקומין, אל תוך הנהר להביא סירה, זינקה עליו החיה בשאגה ובפה פעור. הקדוש הרים את ידו, עשה את אות הצלב וציווה על החיה לבל תוסיף להתקדם, והיא נסוגה. התיאור מתרחש בנהר ולא באגם, והוא שייך לסוגה של כתיבת נסים שנועדה להציג את כוחו של קדוש.
הסיפור המודרני מתחיל ב-2 במאי 1933. ה"אינברנס קורייר" דיווח שאישה מקומית, אלדי מקיי, ראתה משהו גדול מתגלגל ומקציף את המים בעודה נוסעת לאורך כביש החוף. העורך שטיפל בידיעה בחר במילה מפלצת, והדיווח נאסף אל העיתונות הארצית בתוך שבועות. באותה שנה הושלם ונפתח הכביש לאורך החוף הצפוני לאחר שיפוץ נרחב. פיצוצי הסלע שנדרשו לכך קילפו את העצים ופתחו לראשונה לנהגים החולפים נופים ארוכים וברורים של המים.
ה"דיילי מייל" שיגר צייד חיות גדולות בשם מרמדיוק וות'רל לאתר את החיה. הוא חזר עם יציקות גבס של עקבות ענק שנלקחו לאורך החוף. המוזיאון לתולדות הטבע בלונדון בחן את היציקות וקבע שהעקבות נעשו ברגל מיובשת של היפופוטם, מן הסוג שהורכב באותם ימים כמעמד למטריות. וות'רל הושפל בפומבי.
באפריל 1934 פרסם ה"דיילי מייל" את התצלום שיגדיר את היצור לשני דורות, מה שמכונה "תצלום המנתח": ראש וצוואר דקיקים המתעקלים מן המים. הוא יוחס לרוברט קנת' וילסון, גינקולוג לונדוני מכובד שלא היה לו מניע גלוי להטעות, ובמשך שישים שנה נחשב לראיה החזקה ביותר בפרשה. ב-1994 הצהיר איש גוסס בשם כריסטיאן ספרלינג שהוא סייע לזייף אותו. אביו החורג היה וות'רל. לדברי ספרלינג בנו יחד את העצם מצוללת צעצוע שנקנתה ברשת וולוורת', ועליה ראש וצוואר עשויים מרק עץ.
לא כל פרק נחשף כמתיחה. ב-1960 צילם מהנדס אווירונאוטיקה בשם טים דינסדייל גבשושית כהה חוצה את האגם ומותירה אחריה שובל רחב. מנתחים ביחידה לפענוח תצלומים של חיל האוויר המלכותי העריכו מאוחר יותר שהעצם הוא ככל הנראה חי ולא סירה. הסרט הביא דור שלם של משלחות חובבים אל החוף.
ב-1972 הוריד עורך הפטנטים והממציא האמריקאי רוברט ריינס מצלמות וסונאר אל מפרץ אורקהארט ותיעד תמונה שנראה בה סנפיר גדול בצורת מעוין נע מתחת למים. ב-1975 העניק חוקר הטבע סר פיטר סקוט לחיה שם מדעי רשמי, Nessiteras rhombopteryx, בין השאר כדי שאם תימצא אי פעם יוכל החוק להגן עליה כמין מוגן. חבר פרלמנט הצביע עד מהרה על כך שהשם הוא אנגרמה של Monster hoax by Sir Peter S. בשנות ה-80 השיגו ספקנים את הפריימים המקוריים של תמונת הסנפיר והראו שהגרסאות שפורסמו עברו ריטוש כבד, וכתם מים מטושטש יושר לצורת משוט נקייה.
גם החיפושים נעשו גדולים ושיטתיים יותר. ב-1987 ארגן אדריאן שיין את מבצע דיפסקאן, סריקת הסונאר הגדולה ביותר שנעשתה באגם: טור של עשרים וארבע סירות הנעות במערך וגוררות סונאר לרוחב המלא ולעומק המלא של המים. הסריקה תיעדה שלושה מגעים במים עמוקים שלא זוהו ולא ניתן היה לאתר אותם שוב במעבר נוסף. שום דבר נוסף לא הופק מהם.
המבחן המכריע ביותר לא השתמש לא במצלמות ולא בסונאר. ב-2018 אסף ניל גמל, גנטיקאי מאוניברסיטת אוטגו שבניו זילנד, 250 דגימות מים מפני השטח ועד המעמקים של לוך נס, ורצף את ה-DNA הסביבתי שנשאו: עקבות מיקרוסקופיים של עור, קשקש ופסולת שיצורים חיים משירים. התוצאות פורסמו ב-2019. לא היה שום DNA של זוחל, לא פלזיוזאורוס ולא חיה גדולה לא מוכרת. מה שכן מצא הסקר, בכמויות גדולות וכמעט בכל נקודת דגימה, היה ה-DNA של צלופחים אירופיים. גמל ציין את מגבלות השיטה בפירוש: היא לא יכלה להבחין בין צלופח קטן לצלופח גדול מאוד, וכחמישית מן ה-DNA שנאסף לא התאים לשום רצף במאגרי הייחוס. הוא סירב לומר שאין שם דבר, ותיאר צלופח גדול מאוד כאפשרות סבירה.
לצד המדע, גם רשימת הדברים שמעולם לא הופקו מתועדת היטב. שום פגר לא נסחף אל החוף. שום עצם או רקמה לא הועלו מן הקרקעית. שום תצלום או סרט ברור ומאומת לא הופיע בעשורים שמאז החל כל מבקר לשאת מצלמה. סטיב פלת'אם צופה באגם ממכונית על החוף יותר משלושים שנה, ומחזיק בשיא לתצפית הרצופה הארוכה ביותר, ולא השיג תצלום כזה. האגם מושך מאות אלפי מבקרים בשנה בזכות יצור שמעולם לא נדגם, לא נלכד ולא צולם מטווח קרוב.
מסקנות ושאלות פתוחות
הראיות תומכות בשלילה נחרצת אחת ובמעט מאוד מלבדה. סקר ה-DNA הסביבתי מ-2019 שולל כל זוחל באגם, ובכך מסלק את ההסבר שעליו נבנתה האגדה. מעבר לזה, הרישום מורכב ממתיחה אחת שהוכחה בהודאה, מתיחה אחת שהוכחה באנגרמה ובריטוש, קומץ סרטים ועקבות סונאר שלא הוכרעו לשום כיוון, ומספר רב של דיווחים כנים של אנשים שהביטו במים שחורים.
הפלזיוזאורוס, התיאוריה שאימצו החובבים המוקדמים ורוב העיתונות הפופולרית מ-1933 והלאה, מתאים כמעט במושלם לצללית ארוכת הצוואר של התצפית הקלאסית, וזה עיקר כוח המשיכה שלו. חולשתו מכריעה. הפלזיוזאורוס היה זוחל נושם אוויר שהיה נאלץ לעלות אל פני השטח ללא הרף, במים קרים בהרבה ממה שחיה כזאת נחשבת מסוגלת לשאת, ולכן הוא היה החיה המצולמת ביותר בבריטניה ולא הפחות. סקר ה-DNA לא מצא שום DNA של זוחל.
לצלופח הענק, שאותו מעדיף גמל לאחר הסקר שלו והרבה לפניו הביולוג רוי מקאל, יש את הראיה החיובית החזקה ביותר: צלופחים אכן שורצים באגם וה-DNA שלהם נמצא כמעט בכל מקום. חולשתו היא שאף צלופח מתועד אינו מתקרב לגודל מפלצתי, וצלופחים אינם מזקרים צוואר ארוך מעל המים, כך שהתיאוריה מסבירה את העקבות בלי להסביר את התצפית הקלאסית.
שפמנון הוולס, שאותו מקדם סטיב פלת'אם, הוא גדול, הובא לבריטניה במסגרת אכלוס ויקטוריאני, והיה יכול להיות דייר סביר של אגם עמוק. סקר גמל לא מצא שום DNA של שפמנון. חדקן אטלנטי נודד, דג ענק ומשוריין שעשוי לתעות במעלה הנהר, הוצע כמבקר נדיר שיכול להסביר גב קוצני והופעות פתאומיות, אך חדקנים נדירים מאוד במימי סקוטלנד ואף אחד מעולם לא נלכד באגם.
תיאוריית הזיהוי המוטעה, שטוענים לה בסבלנות אדריאן שיין והסופר רונלד בינס, מסבירה את רוב התצפיות: אייל שוחה שרק ראשו נראה, לוטרות הנעות בטור, קורמורנים צוללים, גזעי עץ צפים, והתנהגות האגם עצמו, ובכללה הגבשושיות העומדות הנוצרות במקום שבו מצטלבים שובלי סירות והתנודות האיטיות של פני המים הקרויות סישים. חולשתה אינה מדעית אלא אנושית. היא אינה יכולה לספק את העד הכן הבטוח שמה שראה היה חי.
מה שנותר באמת בלא הסבר צר יותר מן האגדה אך אינו ריק. כחמישית מן ה-DNA שאסף גמל לא התאים לשום דבר במאגרים, וזהו פער אמיתי ולא רמז למפלצת, אך פער בכל זאת. שלושת המגעים העמוקים של דיפסקאן ב-1987 מעולם לא זוהו. סרטו של דינסדייל מעולם לא הוכרע באופן סופי. ואת השאלות הפתוחות ראוי לומר בלי קישוט. מדוע התחילו התצפיות המודרניות בדיוק בשנה שבה פתח כביש החוף את הנוף? אם התצפיות פרושות על אלף וחמש מאות שנה, מה גודלה של אוכלוסייה מתרבה שתידרש לכך, וכיצד תיזון באגם קר ועני במזון? מדוע, בעידן של מצלמות תמידיות, נעשו הראיות הצילומיות גרועות יותר ולא טובות יותר? יש הטוענים שהנושא האמיתי כאן אינו חיה אלא האגם עצמו, שילוב נדיר של עומק, מים שחורים, דממה פתאומית ואור מטעה, המראה באופן אמין לצופה משתוקק את הצורה שבא למצוא. גם זו תיאוריה, וכמו האחרות אין דרך להוכיח אותה.