הכורסה, הנעל והאפר: מותה של מרי ריזר
בסביבות שמונה בבוקר ה-2 ביולי 1951 חצתה פנסי קרפנטר את החצר אל הדירה שהשכירה ברחוב צ'רי 1200 בסנט פיטרסבורג, פלורידה. בידה היה מברק עבור הדיירת שלה. כשהושיטה יד אל הדלת, ידית המתכת הייתה חמה מדי מכדי לאחוז בה.
קרפנטר הלכה לקרוא לעזרה. שני צבעים שעבדו בקרבת מקום פרצו את הדלת. מה שמצאו בפנים הפך לאחד ממקומות המוות הנחקרים ביותר של המאה העשרים, ומעולם לא הוסכם עליו במלואו.
הדיירת הייתה מרי הארדי ריזר, ילידת 8 במרץ 1884, אלמנה בת שישים ושבע. בעלה, ד"ר ריצ'רד ריזר, נפטר כמה שנים קודם לכן בפנסילבניה. בסתיו 1950 מכרה את ביתם ועברה דרומה לסנט פיטרסבורג כדי להיות ליד בנה, ד"ר ריצ'רד ריזר הבן, אשתו ושלוש בנותיהם הקטנות. היא הייתה בפלורידה פחות משנה.
בערב הקודם, ב-1 ביולי, ביקר אצלה בנה. גם בעלת הבית ביקרה. שניהם תיארו אחר כך את מצבה כפי שהיה כל הערב: יושבת בכורסה גדולה ומרופדת בכתונת לילה וחלוק בית, מעשנת סיגריה. היה ידוע שהיא נוטלת כדורי שינה. שום דבר בערב לא נראה לאף אחד מהמבקרים חריג. בנה הלך. בעלת הבית הלכה לישון.
מה שנשאר
הדירה לא נשרפה. זו העובדה שהחזיקה את הפרשה בחיים שבעים וחמש שנים.
בפינה שבה עמדה הכורסה היה מעגל מפוחם על הרצפה, ברוחב כמטר. הכורסה עצמה נעלמה מלבד קפיצי הסליל שלה. גם שולחן צד קטן וקטע מהשטיח נאכלו. בתוך האפר היו שרידיה הפיזיים של מרי ריזר: חוליה מעמוד השדרה, חלק מכף רגלה השמאלית שעדיין נעולה בנעל בית מסאטן שחור, וגולגולתה.
מחוץ לאותו מעגל, הנזק צנח בחדות. התקרה שמעל הושחרה בפיח שמנוני. חפצי פלסטיק במרחק מה מהכורסה התרככו ואיבדו את צורתם, מה שאמר לחוקרים שהאוויר בחדר הגיע בשלב כלשהו לטמפרטורה גבוהה. אבל הקירות עמדו, הריהוט שמעבר לאזור הקרוב שרד, עיתונים בחדר לא נאכלו, והמבנה עצמו היה שלם. גוף אדם הפך כמעט כולו לאפר בתוך חדר שלא נשרף.
פרט אחד מאותו בוקר הפך למפורסם והוא גם השנוי ביותר במחלוקת. דיווחי העיתונות תיארו את הגולגולת ככזו שהתכווצה לגודל של ספל תה. התיאור הזה הופרך: חוקר שריפות שנכח באותו זמן בכנס בברדנטון הסמוכה והצליח לראות את הזירה דחה אותו. המקורות מעולם לא יושבו בנקודה הזו, וזה חשוב, כי גולגולת מכווצת היא חריגה ואילו גולגולת פגועת אש איננה.
המכתב להובר
מפקד משטרת סנט פיטרסבורג, ג'יי אר רייכרט, לא ניסה לסגור את התיק מקומית. ב-7 ביולי 1951, חמישה ימים אחרי המוות, ארז ראיות פיזיות מהדירה ושלח אותן לבולשת הפדרלית בוושינגטון, לידי המנהל ג'יי אדגר הובר.
החבילה הכילה שברי זכוכית, קטעי שטיח, הנעל ששרדה, ושישה עצמים קטנים שנחשבו לשיניים. מכתב הלוואי של רייכרט הציג את הבעיה בשפה פשוטה, וביקש כל מידע או תיאוריה שיסבירו כיצד גוף אדם יכול להיהרס עד כדי כך בעוד האש נותרה מוגבלת לשטח כה קטן וגרמה נזק מועט כל כך למבנה. דווח שתיאר את המקרה כחריג ביותר שנתקל בו בכמעט עשרים וחמש שנות עבודת משטרה, ובמשפט שצוטט רבות מאז, שאמר לבולשת שהשריפה מסתורית מדי עבור כוח משטרה של עיירה קטנה.
הבולשת בדקה את החומר. מסקנתה, כפי שנרשמה בתיק, הייתה שאין כאן מוות מסתורי כלל. סביר להניח שמרי ריזר נרדמה או איבדה הכרה בזמן שעישנה, לאחר שנטלה כדורי שינה. בגדיה נתפסו באש. ברגע שגוף מתחיל לבעור, ציינה הבולשת, יש בו די שומן וחומר דליק אחר כדי לאפשר דרגות שונות של הרס. התיק גם רשם עמדה כללית בשאלה הרחבה: אין ראיה באף מקרה מתועד לכך שבעירה מסוג זה מתרחשת אלא כאשר הגוף הוצת באמצעי חיצוני כלשהו.
זה היה אמור לסיים את העניין. זה לא סיים.
האנתרופולוג
רייכרט התייעץ גם עם וילטון מ' קרוגמן, אנתרופולוג פיזי מאוניברסיטת פנסילבניה ואחד המומחים הפורנזיים הנחשבים של דורו. לקרוגמן היה ניסיון רב בשרידי אדם שרופים, כולל עבודה על טמפרטורות שריפת גופות.
תגובתו, כפי שהגיעה אלינו, הייתה ספקנות. דווח שאמר שלפי ניסיונו נדרש חום מתמשך מסוג שאינו קיים בשריפה ביתית רגילה כדי להרוס גוף עד לרמה כזו, ושאפילו במשרפה העצמות אינן פשוט נעלמות. הוא גם תהה כיצד החדר סביב יכול היה לשרוד.
כאן התיעוד הופך למאכזב. רשימותיו של קרוגמן על המקרה לא אותרו. הדיווחים על מסקנותיו נשענים על דיווח משני, וצוין שבשנים מאוחרות יותר ריכך את העמדה שנקט קודם לכן. כל מי שכותב על המקרה נשען אפוא על פרפרזה של פרפרזה, וזה בסיס גרוע לטיעון שנבנה עליו שבעה עשורים.
העיתונים כינו אותה גברת האפר. הפרשה הפכה, ונותרה, לדוגמה המצוטטת ביותר בספרות על בעירה אנושית ספונטנית, הטענה שגוף אדם יכול להתלקח מבפנים בלי מקור אש חיצוני.
מסקנות ושאלות פתוחות
ההסבר המקובל למה שקרה ברחוב צ'רי 1200 הוא אפקט הפתילה, והוא באמת טוב.
המנגנון פועל כמו נר שהופך מבפנים החוצה. גוף שנתפס באש כשהוא לבוש אינו בוער כמו דלק. חום נמוך ומתמשך מבקע את העור, ושומן תת-עורי נמס ונוזל החוצה אל תוך אריג הבגד או הריפוד. האריג פועל אז כפתילה, מושך שומן מומס אל תוך להבה שיושבת ממש על הגוף ובוערת לאט מאוד, שעות, בטמפרטורה גבוהה ובשטח קטן מאוד. חוקרי שריפות ובהם החוקר האמריקאי ג'ון דה האן הדגימו את האפקט בניסויים עבור צוותי תיעוד של ה-BBC, בעזרת פגר חזיר לבוש בחדר משוחזר. בניסויים האלה בער הפגר שעות; הטמפרטורה בלהבה הגיעה לערכים דומים למשרפה, בעוד האוויר בחדר נשאר קר בהרבה.
זה מסביר את רוב מה שהביך את המשטרה ב-1951. זה מסביר את ההרס הכמעט מוחלט של הגוף. זה מסביר מדוע ההרס נשאר בתוך מעגל ברוחב מטר בקושי. זה מסביר את הפיח השמנוני על התקרה, שהוא חתימה של שומן גוף בוער. זה מסביר מדוע פלסטיק במרחק התרכך בעוד נייר שרד, מפני שחום קרינה עולה ומתפזר. וזה מסביר את הבעירה הארוכה והשקטה במהלך הלילה שאיש לא שמע ולא הריח.
זה גם מספק את מקור ההצתה שבעירה ספונטנית אינה דורשת ואינה יכולה לייצר: אישה שנטלה כדורי שינה, יושבת לבדה בכורסה, מחזיקה סיגריה דולקת.
חולשות הסבר הפתילה צרות ממה שתומכיו מודים לפעמים, אבל הן אמיתיות. האפקט משאיר בדרך כלל יותר ממה שנמצא כאן; אכילה מוחלטת של עמוד השדרה והגולגולת נמצאת בקצה הקיצוני של מה שתועד. קפיצי הכורסה שרדו, ויש שטענו שזה מציב תקרה עליונה לטמפרטורה שהושגה. מצבה השנוי במחלוקת של הגולגולת נותר בלתי מיושב שבעים וחמש שנים לאחר מכן, ואין תצלום שמכריע. וגם ציר הזמן אינו מבוסס היטב: איש אינו יודע מתי בדיוק פרצה האש, ולכן אי אפשר לומר אם משך הזמן תואם את מה שאפקט הפתילה דורש.
הטיעון נגד בעירה אנושית ספונטנית כהסבר חזק הרבה יותר. אין לה מנגנון מוצע. שום דבר בביוכימיה האנושית אינו יכול להעלות רקמה לטמפרטורת הצתה. כל מקרה מתועד, כולל זה, התרחש היכן שהיה מקור הצתה חיצוני סביר והיכן שהקורבן היה קשיש, לבד, חסר תנועה או מורדם. עמדת הבולשת ב-1951 הייתה שלשריפות כאלה תמיד יש סיבה חיצונית, ואף מקרה מאז לא שינה זאת.
מה שנשאר מהתעלומה אינו הפיזיקה. הוא התיעוד. מותה של מרי ריזר הוא מקרה שבו הזירה הופרעה לפני שניתן היה לצלם אותה כראוי, שבו פריט הראיות המצוטט ביותר בעניין הגולגולת נסתר בידי המומחה היחיד שראה אותה, שבו רשימותיו של המומחה שנועצו בו חסרות, ושבו פרפרזה של דעתו הפכה ליסוד של אגדה. לשריפה כנראה יש תשובה. לתיעוד אין.