שני דפים בכיס של מת: הצופן שה-FBI פרסם כי לא הצליח לקרוא אותו
השדה נמצא ליד כביש 367 במחוז סנט צ'ארלס שבמיזורי, מישור חקלאי שטוח מחוץ לעיירה ווסט אלטון, במקום שבו נהר מיזורי מתקרב אל המיסיסיפי. ביום האחרון של יוני 1999, בחום שהצטבר כבר שבוע, משהו בין שורות התירס משך תשומת לב. סגני השריף שנכנסו לשדה מצאו גופה של גבר. היא שכבה שם מספיק זמן כדי שהקיץ יעשה את שלו. לא היה ארנק, לא היו מסמכים, לא היה שום דבר שיגיד מי הוא.
טביעות האצבע ענו על כך. המת היה ריקי מקורמיק, יליד 14 ביוני 1958, בן ארבעים ואחת, מסנט לואיס. בפעם האחרונה ראו אותו בחיים חמישה ימים קודם, ב-25 ביוני, בבית החולים פורסט פארק בעיר, שבו היה מטופל מוכר. הוא סבל ממחלת לב וריאות כרונית והתקיים מקצבת נכות. היו לו ארבעה ילדים ולא הייתה לו כתובת קבועה משלו. הוא עזב את בית הספר בלי לסיים. היה לו עבר פלילי, ובכללו עונש של שלוש שנים על אינוס סטטוטורי שממנו ריצה אחת עשרה חודשים.
שום דבר מזה לא הסביר את השדה. הוא נמצא כעשרים וארבעה קילומטרים מהכתובת האחרונה הידועה שלו. למקורמיק לא הייתה מכונית והוא לא נהג. שום קו אוטובוס לא עבר בקרבת המקום. זה לא מקום שאדם חולה הולך אליו ברגל, וזה לא מקום שמגיעים אליו במקרה. החוקרים הסיקו שהוא מת במקום אחר, או לכל הפחות שמישהו הביא אותו לשם. הנתיחה לא הכריעה דבר. הגופה הייתה במצב מתקדם מדי, וסיבת המוות מעולם לא נקבעה.
ואז רוקנו הסגנים את כיסיו. במכנסיים היו שני דפי נייר, מקופלים, מכוסים בכתב יד. זה לא היה מכתב. זו לא הייתה רשימה, לפחות לא כזו שמישהו יכול היה לקרוא. שורה אחר שורה נמשכו בגושים צפופים של אותיות דפוס גדולות, קטועים במספרים, מקפים, סימני חיבור וסוגריים שנפתחו ונסגרו סביב קבוצות קצרות כאילו סימנו משהו. צירופי אותיות מסוימים חזרו על עצמם. שום דבר בשני הדפים לא הרכיב מילה באנגלית או בכל שפה אחרת שמישהו זיהה.
הדפים הועברו ל-FBI, ושם הם נעצרו. יחידת הקריפטואנליזה ורישומי הסחיטה של הלשכה, הצוות הקטן שמטפל בחומר מוצפן שנתפס בתיקים פליליים, עבדה על הפתקים ולא הגיעה לשום מקום. אגודת הקריפטוגרמות האמריקאית, גוף של מפצחי צפנים חובבים ומקצוענים עם היסטוריה ארוכה של פתרון צפנים היסטוריים, קיבלה את החומר וגם היא נכשלה. החקירה קפאה. במשך שתים עשרה שנה שכבו שני הדפים בתיק ראיות והציבור לא ידע עליהם דבר.
ב-29 במרץ 2011 עשה ה-FBI משהו שהוא כמעט לא עושה. הוא פרסם אותם. סריקות ברזולוציה גבוהה של שני הפתקים עלו לאתר הלשכה, יחד עם קריאה פתוחה לעזרה מכל אדם. "פיצוח הצופן עשוי לחשוף היכן היה הקורבן לפני מותו, ועשוי להוביל לפתרון של רצח", אמר דן אולסון, ראש יחידת הקריפטואנליזה. הלשכה הצהירה במפורש שהמומחים שלה מיצו את הרעיונות.
התגובה הייתה מיידית ועצומה. תוך ימים עדכן ה-FBI את הדף כדי להודות במה שכינה שיטפון של תגובות, וביקש שההשערות יוגשו בטופס כתוב ולא בטלפון או בדואר אלקטרוני, כי הכמות הפכה בלתי נשלטת. אלפי אנשים תקפו את שני הדפים, ובהם קריפטוגרפים מקצועיים. פתרונות נטענים הגיעו במאות. אף אחד מהם מעולם לא אושר. יותר מרבע מאה אחרי שנמצאה הגופה, הפתקים עדיין מופיעים ברשימת התיקים הבלתי פתורים החשובים ביותר של היחידה.
השאלה המתבקשת היא מה הדפים עשו בכיסו מלכתחילה. כאן הרישום מתפצל, והוא מתפצל בחדות.
לפי הגרסה שמסר ה-FBI ב-2011, בני משפחה סיפרו לחוקרים שמקורמיק כתב כך מאז שהיה ילד, מילא דפים בסימון משלו, ואיש מהם מעולם לא למד לקרוא אותו. הטענה הזו היא הסיבה שהלשכה התייחסה לדפים כאל צופן ששייך לקורבן, ולא כאל משהו שיד אחרת הניחה עליו.
ב-2012 אמרו בני משפחתו בדיוק את ההפך, בפומבי. אמו, פרנקי ספארקס, אמרה לעיתונאים: "הדבר היחיד שהוא ידע לכתוב היה השם שלו. הוא לא כתב בשום צופן". בן דוד, צ'ארלס מקורמיק, תיאר אדם ש"לא ידע לאיית שום דבר, רק לשרבט". המשפחה גם אמרה שאף גורם רשמי מעולם לא סיפר להם שהפתקים קיימים, ושהם למדו על קיומם ממהדורת חדשות בטלוויזיה שתים עשרה שנה אחרי המוות. שתי הגרסאות אינן יכולות להיות נכונות, ולא פורסם שום מסמך שמכריע איזו מהן נכונה.
סתירה שנייה עוברת דרך התיק, והיא נוגעת למוות עצמו. ה-FBI הציג את החומר בפומבי תחת הכותרת של תיק רצח פתוח. ואולם הפתולוג מעולם לא קבע סיבת מוות, ולחוקרים באותה עת לא הייתה שום ראיה פיזית לאלימות. רצח שאי אפשר להוכיח רפואית וגופה בשדה עשרים וארבעה קילומטרים מהבית אינם עובדות מאותו סוג, והתיק הזה נרשם כשניהם בו זמנית.
מה שוודאי הוא מעט ועקשן. אדם שלא ידע לנהוג נמצא במקום שלא יכול היה להגיע אליו לבדו. הוא היה מת כבר ימים. שני דפי כתיבה שאיש לא הצליח לקרוא היו מקופלים בכיסו, ומה שלא יהיה כתוב בהם, אם בכלל כתוב בהם משהו, הם היו הדבר האחרון שנשא עליו.
מסקנות ושאלות פתוחות
התאוריה הראשונה והמקובלת ביותר היא זו שממנה יצא ה-FBI: שהדפים הם צופן אמיתי, שהם מקודדים מידע רגיל, ושהמידע נוגע לתנועותיו ולקשריו של מקורמיק בימיו האחרונים. החוזק של הקריאה הזו הוא מבני. הפתקים אינם שפך אקראי של תווים. קבוצות אותיות חוזרות, הסוגריים משמשים באופן עקבי, והפריסה מרמזת על כותב שפעל לפי כלל שהיה לו בראש. החולשה היא הזמן. שיטה ביתית שהמציא אדם עם השכלה מוגבלת לא אמורה לשרוד חמש עשרה שנות מתקפה של מפצחי צפנים מקצועיים ושל אלפי חובבים עם מחשבים. שיטות פשוטות כאלה נופלות בדרך כלל בתוך אחר צהריים.
תאוריה שנייה, שכמה קריפטוגרפים שבחנו את הסריקות נוטים אליה, גורסת שהדפים אינם מוצפנים כלל במובן הטכני, אלא הם קיצור אישי: ראשי תיבות, שמות רחובות מקוצרים, שברי מספרי טלפון, שנדחסו מרוב הרגל למשהו שרק הכותב יכול היה לפרוש בחזרה. זה מתיישב עם הגרסה על הכתיבה מילדות, וזה מסביר בדיוק את כישלון הקריפטואנליזה, כי פשוט אין אלגוריתם למצוא. המפתח היה זיכרון, והזיכרון מת בשדה. החולשה היא שאי אפשר לבחון את הרעיון. הוא לא חוזה דבר ואי אפשר להפריך אותו, ולכן בפועל הוא תיאור של הכישלון ולא פתרון שלו.
אפשרות שלישית, שכמעט לא נכתבה במפורש אך משתמעת מדברי המשפחה, היא שבכתיבה אין כל משמעות. אם רמת האוריינות של מקורמיק הייתה מוגבלת כפי שאמו תיארה, ייתכן שהדפים הם המראה של כתיבה ולא כתיבה עצמה. זה יסביר את ההתנגדות המוחלטת של הטקסט לניתוח טוב יותר מכל תאוריית צופן. מנגד עומדת העובדה הפשוטה שהדפים היו מקופלים ונישאו על גופו, וזה מה שאנשים עושים עם מסמכים שחשובים להם, ועומדת גם קביעת ה-FBI, המבוססת על חומר שמעולם לא שוחרר, שהפתקים היו שלו ונועדו להיקרא.
קו רביעי, שנפוץ מאוד ברשת, גורס שהפתקים הם סוג של פנקס חשבונות הקשור לפעילות פלילית, ושהם הסיבה שנרצח. צריך לומר בבירור שמעולם לא פורסמה שום ראיה לכך. איש לא הואשם בקשר למותו של מקורמיק, החוקרים לא נקבו בשם של חשוד, והתאוריה נשענת רק על עצם קיומו של דף מוצפן על גופה. מי שלא הואשם ולא נוקב בשמו זכאי לחזקת החפות, ובמקרה הזה אין אפילו האשמה רשומה שאפשר לשקול.
מה שנותר בלתי מוסבר הוא כמעט כל מה שחשוב. איש אינו יודע איך הגיע ריקי מקורמיק לאותו שדה. איש אינו יודע ממה מת. איש אינו יודע אם שני הדפים בכיסו הם מסר, עזר זיכרון, או כלום. ה-FBI השאיר את התיק פתוח ואת הסריקות ברשת, וההזמנה שפרסם ב-2011 עדיין עומדת. זו עמדה יוצאת דופן עבור משטרה לאומית: הראיות מפורסמות, הבעיה מנוסחת במדויק, והתשובה, אם ישנה, מונחת אי שם בכתב ידו של אדם שמת לפני עשרים ושבע שנים.