בור הכסף: 230 שנות חפירה באי אוק
בקיץ 1795 חתר נער בשם דניאל מק'גיניס אל אי קטן ומיוער במפרץ מאהון, מול חופי נובה סקוטיה שבקנדה. בקרחת יער הוא מצא אלון זקן, וישר מתחת לאחד מענפיו שקע רדוד בצורת צלחת, כאילו הונח שם פעם משהו כבד והאדמה שקעה מעליו. תיאורים שנכתבו עשרות שנים מאוחר יותר מוסיפים גלגלת ספינה שנתלתה על אותו ענף. מק'גיניס חזר עם שני חברים, ג'ון סמית ואנתוני ווהן, ושלושתם החלו לחפור.
כמה רגל מתחת לפני השטח נתקלו בשכבת אבני ריצוף שלא הייתה אמורה להימצא באדמה כזאת. מתחתיה נשאו דפנות הפיר סימני מכושים ישנים, ובעומק של כעשר רגל הגיעו למשטח של בולי אלון שהוטבעו בחומר, כשקצותיהם משוקעים בדפנות הבור. בעומק עשרים רגל היה משטח שני, ובשלושים משטח שלישי. הנערים עצרו סביב שלושים רגל, כשאזלו בהם הכוח ואור היום. יהיה הפיר אשר יהיה, מישהו חפר אותו לפניהם ומילא אותו בחזרה.
בתחילת שנות ה-1800 נכנסה לתמונה קבוצת משקיעים שפעלה בשם חברת אונסלו, עם ציוד ראוי, ולפי דיווחיה שלה הנמיכה את הפיר לעבר תשעים רגל. הם תיארו שכבות של פחם עץ, של מרק אטימה לספינות, ושל סיבי קוקוס חומים וגסים - חומר שאין לו שום מקור טבעי בקרבת נובה סקוטיה. סמוך לתחתית, לפי אותם תיאורים, חילצו אבן שטוחה חרוטה בסמלים לא מוכרים. בהמשך המאה הופץ תרגום נטען: ארבעים רגל מתחת קבורים שני מיליון ליש"ט. האבן עצמה נעלמה, ואף שרטוט אמין של סימניה לא תועד מעולם, כך שהחפץ המפורסם ביותר בסיפור אינו ניתן לבדיקה כיום.
בעומק של כתשעים רגל הוצף הבור. מי ים חדרו פנימה ועלו עד לכשישים רגל מתחת לפני השטח, ושום שאיבה לא הצליחה להנמיך אותם. כל פיר שנכרה באתר מאז הוצף באותו אופן, ונצפה שמפלס המים בעבודות עולה ויורד עם הגאות והשפל. ההצפה הזאת, יותר מכל גורם אחר, היא שהביסה 230 שנות חפירה.
מחפשים מאוחרים יותר פנו למפרץ סמית, חוף במרחק של כחמש מאות רגל מן הבור, וחשפו מניפה של חמש תעלות מרופדות אבן, כל אחת באורך מדווח של כשישים ושש רגל, המתכנסות אל נקודה אחת ודחוסות בעוד סיבי קוקוס במקום חול. המתקן פועל כמסנן: הוא אוסף מים לאורך קו החוף ומוליך אותם פנימה. זהו אחד המאפיינים הבודדים באי שכמעט כולם מסכימים שנבנה בידי אדם, יהיה ייעודו אשר יהיה.
סביב 1849 ניסתה חברת טרורו, שלא הצליחה לשמור על הפיר הראשי יבש, לקדוח לתוכו במקדח חלול. בדיווח שלה נכתב שהמקדח חלף דרך שכבת מתכת פרוסה לחתיכות והעלה מה שכונה שלוש חוליות קטנות של שרשרת זהב. שום דבר נוסף לא חולץ בשיטה הזאת. החוליות, כמו האבן החרוטה, אינן ניתנות כיום להצגה לבדיקה, ושתיהן שרדו רק כעדות בכתב.
המחפשים מיפו גם מאפיינים אחרים באי. יש שם משולש הבנוי מאבני חוף, ביצה בעלת קו מתאר סדיר באופן חריג שצוותים מאוחרים ייבשו וסרקו, ופיזור של סלעי גרניט גדולים שחלק מן המודדים חיברו על הנייר לכדי צלב באורך מאות רגל. אף אחד מהם לא תוארך באופן ודאי, ואף אחד מהם לא הוכח כמצביע על משהו.
החיפוש גבה חיי אדם. שישה גברים מתו באי אוק מאז החלה העבודה. ב-1861 נכווה פועל למוות כשדוד קיטור של משאבה התפוצץ. ב-1897 נפל מחפש בשם מיינרד קייזר אל מותו בפיר. באוגוסט 1965 נחנק רוברט רסטול בתחתית פיר, ככל הנראה מגז מימן גופרתי; בנו ירד לעזור לו וקרס, ושני גברים נוספים שירדו אחריהם מתו אף הם. ארבעה גברים מתו בצהריים אחד, לנגד עיני משפחותיהם. אמרה מקומית שלפיה שבעה חייבים למות בטרם ימסור האי את סודו עדיין חוזרת בפי מבקרים, אבל השישה הם אנשים אמיתיים עם קברים, והאתר נותר מקום עבודה מסוכן.
האי משך אליו גם שמות מוכרים. פרנקלין דלנו רוזוולט, שנים לפני הנשיאות, השקיע בחברת חיפוש והשתתף כאן בחפירה ב-1909, והמשיך לעקוב אחר הסיפור במכתבים עשרות שנים לאחר מכן.
העידן המודרני שייך לשני אחים ממישיגן, ריק ומרטי לג'ינה, שרכשו חלק באי באמצע שנות ה-2000 ומאז 2014 מנהלים את החיפוש בהיקף תעשייתי, בצילום לסדרה "קללת אי אוק" של ערוץ ההיסטוריה. הצוותים שלהם עובדים עם ארכיאולוגים, מודדים ומעבדות מסחריות, ומחוז נובה סקוטיה מסדיר כיום את החפירה ברישיון אוצרות ומורשת.
העבודה הזאת הניבה חומר אמיתי. חולץ צלב עופרת קטן שהמתכת שלו, בבדיקות שהוצגו בתוכנית, הותאמה לעפרה מאזור בדרום צרפת. סיבי קוקוס וסיבי קליפה ממפרץ סמית תוארכו בפחמן רדיואקטיבי לטווח של בערך 1200 עד 1400, מאות שנים לפני שאירופים מתועדים כמתיישבים כאן. שברי עצם אדם נמצאו בערמות העפר, ולפי הדיווח הם נושאים שושלות אירופיות ומזרח-תיכוניות כאחד. בשנות ה-70 הוריד המחפש דן בלנקנשיפ מצלמה אל חלל מוצף בפיר הידוע כקידוח 10-X והאמין שהתמונות מראות תיבות, כלים ויד אדם, אף שהצילום היה עכור ודבר מתוכו לא אושש מעולם. מבנה גדול בצורת U מבולי עץ חרוצים המסומנים בספרות רומיות נחפר במפרץ סמית ותוארך לעידן ספינות המפרש ולא לעת העתיקה.
אחרי 230 שנה האדמה נחפרה, נקדחה, נסכרה, נשאבה ונסרקה בסונאר ובמכ"ם חודר קרקע. את הפיר המקורי כבר אי אפשר לאתר בוודאות, משום שכל כך הרבה מנהרות וקידוחים מאוחרים הרסו אותו. שום תיבה, כספת, מטבע או מטיל לא חולצו מעולם מבור הכסף.
מסקנות ושאלות פתוחות
ההסבר העתיק ביותר הוא זה ששלושת הנערים הניחו מלכתחילה. המסורת המקומית גורסת שפיראטים חפרו את הבור, וקפטן קיד וזקן-השחור נזכרים בה לרוב, ושהוא מכיל שלל קבור. ההסבר מתיישב עם פעילות הפיראטים המתועדת לאורך החוף הזה ומסביר מדוע לא שרד תיעוד. חולשתו היא סדר הגודל. פיראטים קברו שלל במהירות ובעומק רדוד, במקרים הנדירים שבהם קברו אותו בכלל, ואין בשום מקום מטמון פיראטים מתועד הדומה לפיר מהונדס בעומק תשעים רגל עם מתקני שאיבה מאות רגל משם.
משפחה שנייה של תיאוריות, שקידמו סופרים פופולריים מאמצע המאה העשרים והוחיו בחיפוש הטלוויזיוני, גורסת שהבור נבנה בידי מסדר ההוספיטלרים או בידי הבונים החופשיים כדי להחביא שרידים, מסמכים מקודשים או אוצר שהוצא מאירופה. תומכיה מצביעים על צלב העופרת ועל מקור המתכת הצרפתי שלו, ועל תיארוכי הפחמן מימי הביניים. החולשה היא תיעודית: הטענה נשענת על קומץ חפצים דו-משמעיים ועל קריאה סמלית של הנוף, ומעולם לא הוצגו מפה, כתב זכויות או תיאור בן-זמנו הקושרים מסדר כזה למפרץ מאהון.
אחרים טוענים למקור צרפתי. תיאוריה אחת גורסת שהבור מסתיר את קופת המשכורות או את חפצי הערך של חיל המצב במבצר לואיסבורג, שהועברו לפני שהמבצר נפל לידי הבריטים; גרסה נועזת יותר טוענת שתכשיטים של מארי אנטואנט הובאו מעבר לאוקיינוס בימי המהפכה ונקברו כאן. הקשר הצרפתי מתיישב יפה עם צלב העופרת ועם מיקומו של האי סמוך ללואיסבורג, אך שום מסמך ששרד אינו נוקב בשם אי אוק, ואת גרסת מארי אנטואנט אי אפשר לייחס לשום מקור קדום מן המאה העשרים. פלג ספרותי טוען שהפיר מחביא כתבי יד מקוריים של שייקספיר שנכתבו בידי פרנסיס בייקון. שום ממצא פיזי מעולם לא תמך בכך.
מול כל אלה ניצבת הקריאה הגיאולוגית, שאותה טוענים ספקנים וגיאולוגים שבחנו את סלע האם. אי אוק יושב על גיר וגבס, סלעים הנמסים במי תהום ויוצרים חללים ובולענים, ולפי גישה זו הים מגיע אל העבודות דרך חללים טבעיים ולא דרך מנהרה מתוכננת. הבור הופך לבולען שקרס, משטחי האלון הופכים לעצים שנפלו ולפסולת, והאגדה גדלה מכוח החזרה עליה. יתרונה הגדול הוא שהיא מסבירה את העובדה שכל תיאוריה יריבה מתקשה בה: שמאתיים ורבע שנות חפירה לא הניבו אוצר. חולשתה היא שעליה להסביר את תעלות מפרץ סמית, את בולי העץ החרוצים ואת סיבי הקוקוס המיובאים כצירוף מקרים, כעבודת חילוץ רגילה, או כפעילות מאוחרת שנקראה בטעות כעתיקה.
עמדת ביניים צוברת כוח בקרב ארכיאולוגים באתר. יש הטוענים שהשקע טבעי, ושבני אדם אכן עשו שימוש באי - להטיית ספינות ותיקונן, לאחסון, אולי לקבורה - והותירו חפצים אמיתיים פזורים סביב בור שמעולם לא היה כספת. הדבר יתאים לתבנית הממצאים, המסתכמים בפעילות אנושית בלי להסתכם אף פעם בפרס.
מה שנותר בלתי מוסבר הוא ספציפי וצר. לסיבי קוקוס בכמות על חוף בנובה סקוטיה אין שום דרך טבעית להגיע לשם. תיארוכי פחמן של בערך 1200 עד 1400 על אותם סיבים, וצלב עופרת שיוחס למקור עפרה אירופי, אינם מתיישבים בנוחות עם הסבר טבעי בלבד. האבן החרוטה ושלוש חוליות הזהב דווחו שתיהן בידי אנשים ששמותיהם ידועים, ושתיהן נעלמו, וכך נותרו שתי הטענות החזקות ביותר בלתי ניתנות לבדיקה לצמיתות.
השאלות הפתוחות הן הפשוטות. האם היה כאן אי פעם פיר מכוון, או ששלושה נערים מצאו בולען וקראו לתוכו מבנה? מי חרט את האבן, ומה נכתב עליה, אם נכתב עליה דבר? האם תעלות מפרץ סמית הן מלכודת הצפה, עבודת בונה ספינות, או תצורה טבעית שמחפשים מאוחרים סידרו וריפדו מחדש? וכיצד ייתכן שאתר שנחפר 230 שנה מניב חפצים, עץ ועצמות אך לעולם לא מכל אחד? לעת עתה הבור אינו עונה על דבר מכל זה. שישה גברים מתו שם, המים עדיין עולים לקראת כל פיר, והעמדה הכנה היא שאיש עדיין אינו יודע אם אי אוק מסתיר סוד או רק את זכרו.