חמישה ימים נעלם, ארבעה ימים גוסס: מותו של אדגר אלן פו
זה היה יום בחירות, והפונדק שבפינה שימש כקלפי.
אחר הצהריים של ה-3 באוקטובר 1849 הבחין מדפיס שעבר ליד הבניין בבולטימור שבארצות הברית באיש שיושב בחוץ במצוקה קשה. האיש כמעט לא הצליח להחזיק את עצמו זקוף. הבגדים שלו היו בלויים ולא במידתו: מעיל מוכתם ודהוי ונעליים שחוקות, כאלה שאיש ממכריו לא היה מצפה לראות עליו.
המדפיס זיהה את הפנים. הן היו של סופר שהיה באותה תקופה ידוע בכל המדינה.
הוא לא קרא לרופא מהרחוב. הוא התיישב וכתב פתק לרופא שידע שהסופר מכיר אותו. הפתק שרד, והוא אחת מהראיות המוצקות הבודדות בכל הסיפור הזה:
"יש כאן אדון, במצב לא משהו, בקלפי של הרובע הרביעי אצל ראיין, שהולך בשם אדגר א. פו, והוא נראה במצוקה גדולה, והוא אומר שהוא מכיר אותך, ואני מבטיח לך שהוא זקוק לעזרה מיידית."
ארבעה ימים אחר כך אדגר אלן פו היה מת, בגיל 40.
הנה התעלומה בפסקה אחת. הוא עלה על ספינה בעיר אמריקאית אחת במטרה להגיע לשתי ערים אחרות, ולא הגיע לאף אחת מהן. בין היום שבו ירד מהספינה לבין אחר הצהריים שבו מצא אותו המדפיס יש פער של 5 ימים שבהם אף אחד לא יודע איפה הוא היה, מה עשה ועם מי. הוא לא הצליח להסביר את זה אף פעם. הוא מת בלי לומר. והמסמכים הרפואיים שהיו אולי אומרים ממה הוא מת נעלמו כל כך לגמרי, שעד היום לא נקבעה סיבת מוות.
מה הוא היה אמור לעשות
בקיץ 1849 החיים שלו פנו למעלה, וזאת אחת הסיבות לכך שהסוף כל כך מוזר.
הוא בילה שבועות בריצ'מונד, עיר שנמצאת כ-240 קילומטר דרומית לבולטימור, נשא שם הרצאות באולמות מלאים וקיבל על כך תשלום. הוא התארס לאלמנה שהכיר בנעוריו. תכננו חתונה. באוגוסט הוא הצטרף שם לאגודת מתנזרים ונתן התחייבות להפסיק לשתות, מול עדים.
ב-27 בספטמבר 1849 הוא יצא מריצ'מונד בספינת קיטור צפונה. התוכנית הייתה פשוטה ורגילה לגמרי. הוא יעצור בדרך לעבודת עריכה בתשלום, ימשיך לניו יורק, יאסוף את דודתו הזקנה ויחזיר אותה דרומה לקראת החתונה.
מסלול הספינה הביא אותו לבולטימור. הוא הגיע לשם ב-28 בספטמבר 1849.
זאת הפעם האחרונה שראו אותו בוודאות במשך 5 ימים. מכאן והלאה אף אחד לא יודע מה קרה.
בן דודו שגר בעיר כתב אחר כך שלא הצליח לברר איפה קרובו בילה את הימים האלה, ובאילו נסיבות. שום בעל בית, שום חבר, שום נוסע אחר, שום חנווני לא הגיע עם עדות. בעיר שבה הפנים שלו היו מוכרות, 5 ימים בחייו של אדם מפורסם פשוט לא קיימים בשום תיעוד.
בית החולים
הרופא שקיבל את הפתק הגיע לפונדק והורה להעביר אותו בכרכרה לבית החולים של הקולג'.
הוא הושכב בחדר בקומה עליונה, עם סורגים בחלון. מה שקרה שם ידוע רק ממה שאותו רופא כתב מאוחר יותר, ואמינות הכתבים האלה היא בעצמה חלק מהבעיה.
לפי אותם דיווחים, החולה לא היה בהכרה במובן הרגיל. הוא הזיע מאוד. הוא דיבר ארוכות אל דברים שעל קירות החדר. היו לו פרקי זמן קצרים של משהו שדומה לצלילות, ובאחד מהם שאלו אותו איך הגיע לעיר ובאיזו דרך. התשובה, כתב הרופא, הייתה לא קוהרנטית ולא מספקת.
מבקרים לא באו. נראה שאיש בעיר לא ידע על כך עד אחרי מותו.
בלילה האחרון הוא קרא שם, שוב ושוב. השם הזה מעולם לא נקשר בוודאות לאיש מחייו. חוקרים הציעו כמה אפשרויות, ואף אחת מהן לא החזיקה מעמד.
הוא מת בשקט לפני עלות השחר של יום ראשון, 7 באוקטובר 1849. אפילו השעה אינה ודאית: יש דיווחים שאומרים 3 לפנות בוקר, ואחרים 5.
הוא נקבר למחרת. פחות מ-10 אנשים הגיעו. הטקס נמשך כ-3 דקות. הקבר נשאר בלי מצבה במשך 26 שנה.
הניירת שאינה קיימת
זה החלק שהופך מוות עצוב למוות לא פתור.
עיתון בבולטימור דיווח שסיבת המוות היא "גודש במוח". ב-1849 הביטוי הזה לא היה אבחנה. זאת הייתה נוסחה מנומסת שעיתונים השתמשו בה כשחשבו שהתשובה האמיתית היא אלכוהול, והיא שימשה גם לחצי תריסר מצבים רפואיים אמיתיים. היא לא קובעת כלום.
תעודת פטירה מעולם לא נמצאה, ואין שום עדות לכך שהוגשה.
רישומי בית החולים מאותם ימים נעלמו.
והעד היחיד, הרופא המטפל, אינו מספר אמין. הדיווח הכתוב הראשון שלו, במכתב מנובמבר 1849, קצר ומעורפל ואומר שהחולה מת מ"המחלה" בלי לנקוב בשמה. עד 1875, 26 שנה אחר כך, הוא כבר סיפר סיפור ארוך בהרבה. עד 1885 הוא פרסם על כך ספר, ובו החולה נושא נאומים, שיחות שלמות מצוטטות מילה במילה, וחלק מהתאריכים סותרים את מכתבו המוקדם של הרופא עצמו ואת לוח הזמנים הידוע. דוגמה מתועדת אחת: הוא טען שיצר קשר עם המשפחה מיד, בעוד שבפועל כתב לדודתו של הסופר רק אחרי שהיא ביקשה ממנו, יותר מחודש אחר כך.
כלומר, האדם היחיד שראה אותו מת הפיק שלוש גרסאות שונות של האירוע, כל אחת מלאה יותר מקודמתה, בהפרש של עשרות שנים.
ההספד שכתב אויב
יומיים אחרי המוות פרסם עיתון בניו יורק הספד חתום בשם בדוי. נכתב בו שמעטים יתאבלו על הידיעה, והוא הציג את המת כשיכור, לא יציב וחסר חברים.
הכותב היה יריב ספרותי. הוא הפך אחר כך למוציא לאור של עיזבונו הספרותי, ובתפקיד הזה פרסם עליו ספר זיכרונות שכלל מכתבים שהוכח מאוחר יותר ששונו, ובחלקם הומצאו.
זה חשוב מסיבה מעשית, לא רגשית. הדיווח הפומבי הראשון על איך האיש הזה חי ומת נכתב בידי מישהו שרצה לפגוע בו, והוא חזר על עצמו במשך דורות. כל ניסיון מאוחר יותר להבין ממה הוא באמת מת נאלץ לחפור מתחת לזה.
מסקנות ושאלות פתוחות
יש כאן יותר הצעות לסיבת מוות מאשר כמעט בכל מקרה דומה. וזה עצמו אומר משהו: מחסור בראיות מאפשר לכל הסבר להתאים.
יש טענה שזה היה אלכוהול. היה לו עבר מתועד בנושא, נוסחת העיתון רמזה לכיוון הזה, וזאת הייתה ההנחה המיידית של רוב האנשים אז. הבעיה: זה לא מסביר את הבגדים השאולים, את 5 הימים החסרים ואת ארבעת הימים בבית החולים. הרופא טען שלא הריח אלכוהול, אבל הרופא הזה הוא אותו עד לא אמין.
יש טענה שהוא היה קורבן של זיוף בחירות. הנוהג שנקרא "קופינג" מתועד בעיתוני בולטימור של התקופה: כנופיות חטפו גברים מהרחוב, החזיקו אותם בחדר אחורי, דחפו לתוכם אלכוהול או סמים, החליפו להם בגדים והובילו אותם מקלפי לקלפי כדי להצביע שוב ושוב. את מי שסירב הכו. הוא נמצא בקלפי, ביום בחירות, בבגדים שלא היו שלו. הבעיה: אף עד, אף משתתף ואף קורבן לא קשר אותו לזה מעולם. הנוהג מתועד; המעורבות שלו בו לא.
יש טענה שזאת הייתה כלבת. ב-1996 סקר מומחה לב אמריקאי את התסמינים המתועדים בכנס קליני וטען שהם מתאימים לכלבת: הזיות עם הפוגות של צלילות, קושי עם מים ומוות בתוך 4 ימים. הבעיה: לא תועדה שום נשיכה, איש לא תיאר אז את הפחד הקלאסי ממים, והאבחנה נשענת כולה על תיאורים ממקור שני שנכתבו בידי עד לא אמין.
יש טענה שגידול או נגע במוח הרגו אותו. כשהעבירו את העצמות ב-1875 לקבורה מחדש, תיאור אחד מדבר על גוף מוצק בתוך הגולגולת, ויש שהציעו גידול מסויד. הבעיה: מוח לא שורד 26 שנה באדמה, שום דבר לא נשמר לבדיקה, ותיאור בודד איננו אבחנה.
יש טענה שהוא הוכה למוות. סופר אמריקאי טען ב-1998 שאחיה של האישה שעמד להתחתן איתה שלחו אנשים לתקוף אותו כדי למנוע את החתונה. הבעיה: אין שום ראיה בת הזמן לתקיפה, ואין תיעוד של איום. הטענה בנויה על נסיבות בלבד.
דבר אחד כן נשלל. דגימת שיער נבדקה ב-2006, והכספית שנמצאה בה הייתה הרבה מתחת לרמה שיכולה להרוג. השאריות מתאימות לעובדה המתועדת שהוא טופל בזמן התפרצות כולרה ביולי 1849, כאשר תרכובות כספית היו תרופה מקובלת. הרעלת מתכות איטית יורדת מהפרק.
שלוש שאלות נשארות פתוחות, והן בדיוק אותן שלוש שהיו פתוחות ב-1849.
איפה הוא היה בין ה-28 בספטמבר ל-3 באוקטובר? של מי היו הבגדים שלבש? ולאן נעלמו תיק בית החולים ותעודת הפטירה של הסופר האמריקאי המפורסם ביותר של דורו, בעיר שבה נהגו לשמור מסמכים כאלה?
הוא כתב את סיפורי הבלש המודרניים הראשונים. הוא בנה אותם סביב אדם שיכול לשחזר פשע שלם מתוך קומץ פרטים פיזיים. המוות שלו עצמו לא השאיר כמעט שום פרט.