הסרט המצויר ששלח 700 ילדים לבית החולים
בשש וחצי בערב, ב-16 בדצמבר 1997, ברחבי יפן, כארבעה מיליון בתי אב עשו את הדבר הרגיל ביותר שאפשר לדמיין. הם הדליקו את הטלוויזיה כדי לצפות בפוקימון. הסדרה היתה תופעה וכך גם המשחקים, וזה היה פרק שלושים ושמונה, סיפור בשם דנו סנשי פוריגון, שתרגומו בערך לוחם המחשב פוריגון. בו מתכווצים אש, מיסטי וברוק ונוסעים אל תוך רשת מחשבים כדי לעצור את צוות רוקט. במשך כעשרים דקות זה היה בדיוק הבידור הבהיר, הקדחתני וחסר הפגיעה שמיליוני ילדים התיישבו מולו אחרי בית הספר והארוחה.
ואז, כעשרים דקות פנימה, בסביבות 6:51 בערב, פיקאצ'ו השתמש בהתקפת הרעם שלו כדי להשמיד גל של מה שהיו, בסיפור, טילי חיסון וירטואליים. המאיירים תיארו את הפיצוץ בעזרת טכניקה שהתעשייה מכנה פאקה-פאקה, הבזקים מתחלפים של אדום וכחול הממלאים את כל הפריים, החותכים מצבע לצבע בכל פריים בקצב של כשנים עשר הבזקים בשנייה. במשך כארבע שניות ספגו עשרות מיליוני רשתיות צעירות אור אדום וכחול עז, רווי ומהבהב שמילא את כל המסך.
בסלונים בכל רחבי הארץ החלו ילדים לקרוס. חלקם התלוננו על טשטוש ראייה, כאבי ראש, סחרחורת ובחילה. אחרים עוויתו מיד, גופם התפתל, וחלקם איבדו את ההכרה. הורים שהיו במטבח שמעו את חבטת נפילתו של ילד. אמבולנסים נקראו במספרים שיפן מעולם לא ראתה לגורם אחד בלילה אחד.
עד שנאסף המניין, 685 ילדים פונו לבתי חולים, 375 בנות ו-310 בנים. יותר ממאתיים אושפזו. אחדים הגיעו מחוסרי הכרה. שניים נשארו מאושפזים יותר משבועיים. מעבר למקרי בית החולים, כשנים עשר אלף ילדים נוספים דיווחו על תסמינים קלים יותר, כאבי הראש, הבחילה והאימה המוזרה, שלא חייבו נסיעה לחדר מיון.
צורת האירוע לא דמתה לשום מקרה חירום רגיל בבריאות הציבור. הוא לא התפתח על פני שבועות. הוא הגיע ברגע אחד, בעת ובעונה אחת, במיליוני בתים, באותה שנייה של אותו שידור. אם באוסקה ואב בהוקאידו, מאות קילומטרים זה מזה, שמעו את אותה החבטה באותו הרגע. מרכזיות הטלפון נדלקו. בתי חולים שלא היתה להם שום התרעה למה שמגיע התמלאו בתוך שעה בילדים חיוורים, מבועתים ומקיאים, שכולם עשו את אותו הדבר חסר הפגיעה.
יש פרט אחד שהפך מקרה חירום רפואי למשהו מוזר יותר. באותו ערב, כשהחדשות התפרסמו, תחנות טלוויזיה ברחבי יפן דיווחו על האירוע, ובכך חלקן שידרו מחדש את אותם הצילומים שגרמו לנזק. גל שני של ילדים, שצפו בכיסוי החדשותי על ילדים שנפגעו מסרט מצויר, נפגעו בעצמם מאותן כמה שניות של אדום וכחול. אחרי זה למדו השדרנים להקפיא את התמונה ולתאר את הצילומים במקום להראותם.
התגובה הרשמית היתה מהירה וחריפה. NHK פרסמה את הידיעה ממש לפני עשר באותו לילה. למחרת בבוקר הוציאה טלוויזיית טוקיו התנצלות, הורידה את התוכנית ופתחה בחקירה. המשטרה חקרה את המפיקים על תוכן הפרק וכיצד נעשה. חנויות וידאו הורידו את קלטות פוקימון מהמדפים. מניית נינטנדו צנחה בכ-400 ין בבורסת טוקיו, ונשיא החברה, הירושי יאמאוצ'י, ציין במידה של התגוננות שמשחקי הגיים בוי המקוריים היו בשחור-לבן וקשה להאשים אותם. אנימת הפוקימון ירדה מהאוויר לארבעה חודשים. הפרק עצמו, דנו סנשי פוריגון, הוסר מהרוטציה ומעולם לא שודר שוב, ביפן או בשום מקום אחר, מאותו יום ועד היום. ככל הנראה הוא עדיין קיים באיזה ארכיון. אף שדרן לא היה מוכן להראותו.
ההסבר הרפואי זוהה במהירות ואינו שנוי במחלוקת בקווים כלליים. מדובר באפילפסיה רגישת אור. במוח פגיע, גירויים חזותיים מסוימים, ומעל הכל אור שמהבהב בתדרים מסוימים, יכולים להצית מפל של פעילות חשמלית חריגה ומסונכרנת בקליפת הראייה, הגולש להתקף מלא. אזור הסכנה נע בערך בין שלושה לשלושים הבזקים בשנייה, ואדום עמוק ורווי מעורר במיוחד, ככל הנראה בגלל האופן שבו הוא דוחף אוכלוסיות גדולות של נוירונים לירות בצוותא. פיצוץ הפוקימון ישב כמעט בדיוק בחלק הגרוע ביותר של הטווח: ניגודיות גבוהה, שדה מלא, אדום וכחול, בסביבות שנים עשר הרץ, למשך כמה שניות, על מסכים שבבתים יפניים נצפו לא פעם מקרוב בחדר מוחשך.
שתי עובדות נוספות נקבעו לאחר מכן ושייכות לתיעוד. אפילפסיה רגישת אור היא נדירה. ההערכה המקובלת היא שרק אדם אחד מכ-4,000, או אחד מ-5,000, רגיש אור באמת, ורובם כבר יודעים זאת כי יש להם הפרעת התקפים מאובחנת. ומחקר מעקב בן שלוש שנים על מעט יותר ממאה מהמטופלים שנפגעו מצא שרק מיעוט פיתחו התקפים חוזרים. רבים מהילדים שעוויתו באותו לילה לא היו בעלי נטייה מזוהה לפניו ולא אחריו.
המורשת היא החלק הפחות מעורפל בסיפור. האירוע אילץ תעשייה שלמה להתמודד עם מה שדימוייה עלולים לחולל למערכת עצבים. יפן אימצה הנחיות שידור נוקשות: תמונות מהבהבות אסור שיהבהבו יותר מכמה פעמים בשנייה, הבזקים אדומים כפופים למגבלה הדוקה עוד יותר, וכל רצף כזה תחום למשך קצר. בריטניה ומדינות אחרות פיתחו תקנים משלהן, ובהם מבחן הרדינג, מערכת אוטומטית הסורקת צילומים לזיהוי דפוסי הבזק מסוכנים לפני שאפשר לשדרם. כל סרט או משחק מודרני הנושא אזהרת רגישות אור לפני שהוא מתחיל מתחקה אחר אותה זהירות, לפחות בחלקה, אל פיצוץ בן ארבע שניות בסרט מצויר לילדים. הפרק מצוטט בשיאי גינס על שגרם ליותר התקפי רגישות אור מכל שידור טלוויזיה בהיסטוריה. מאוחר יותר חוקו אותו משפחת סימפסון וסאות' פארק. פוריגון, היצור ששמו היה על הפרק, לא גרם להבזק; פיקאצ'ו גרם. פוריגון והתפתחויותיו מעולם לא זכו מאז לתפקיד ראשי באנימה.
מסקנות ושאלות פתוחות
המנגנון מוסכם. קנה המידה אינו. אפילפסיה רגישת אור פוגעת אולי בילד אחד מכל ארבעת או חמשת אלפים, ורוב הנפגעים כבר נושאים אבחנה. ובכל זאת, באותו לילה בדצמבר, מאות ילדים עוויתו בלי שום עבר של אפילפסיה, ורובם לא חוו התקף נוסף לעולם. ההסבר למאות התקפים ראשונים ואחרונים מתוך אוכלוסייה שסטטיסטית היתה אמורה להניב קומץ קטן הוא המקום שבו המומחים מפסיקים להסכים.
אסכולה אחת גורסת שהחשבון פשוט ממה שנדמה. ארבעה מיליון צופים הם מספר עצום, המפעיל היה חזק במיוחד, ואפילו שיעור בסיס נמוך מאוד של רגישות אור סמויה, פרוש על פני מיליוני ילדים הצופים בגירוי כמעט אופטימלי מטווח קצר, יכול באופן סביר להפיק מאות התקפים. לפי קריאה זו אין חידה עמוקה, רק פגיעות נדירה שנחשפה בקנה מידה חסר תקדים בילדים שבמקרה לא פגשו שוב מפעיל חזק כל כך. חולשתו של הסבר זה היא שהוא נאלץ להתייחס לכל מקרה מדווח כאל נוירולוגי, ורבים מהמקרים המדווחים אינם נראים נוירולוגיים.
חוקרים אחרים לא השתכנעו שרגישות אור לבדה יכולה לשאת את כל המשקל. חלק מהמקרים המדווחים, בבחינה מקרוב, לא דמו להתקפים אפילפטיים קלאסיים. היו ילדים עם כאבי ראש, בחילה, סחרחורת והתעלפות, תסמינים החופפים הרבה יותר לפאניקה, לנשימת יתר ולבהלה פשוטה מאשר לעווית. ויש את הגל השני, הילדים שחלו בצפייה בדיווחי חדשות על ילדים שחלו. לפי גישה זו כל מרכיבי המחלה הסוציוגנית ההמונית היו נוכחים: אירוע מפחיד, סיקור רווי בכל ערוץ, וילדים הצופים בילדים אחרים נפגעים. חולשתה ברורה באותה מידה. היא אינה יכולה להסביר את המקרים החמורים, הילדים שהגיעו מחוסרי הכרה והשניים שנשארו בבית החולים שבועיים, ובהחלה רחבה מדי היא מסתכנת בביטול פגיעה נוירולוגית אמיתית בילדים שסבלו ממנה באמת.
יש הטוענים לקריאה משולבת, ש-16 בדצמבר 1997 היה שני אירועים חופפים תחת שם אחד: התקף רגישות אור המוני, אמיתי וחסר תקדים, במספר הקטן יותר של ילדים פגיעים באמת, עטוף בתוך גל גדול הרבה יותר של תסמינים מונעי פחד והשפעה בילדים שנבהלו, התרגשו יתר על המידה וצפו זה בתגובתו של זה. זה מתאים לראיות טוב יותר מכל אחד מההסברים לבדו, אך זו מסגרת ולא ממצא, ושום מחקר לא הפריד בין שתי הקבוצות מקרה אחר מקרה.
מה שנותר בלתי מוסבר הוא רשימה קצרה. מדוע לא קרה דבר בקנה מידה כזה קודם לכן, כשאפקטים מהבהבים בקושי היו ייחודיים לפרק הזה? הצירוף הספציפי של אדום, ניגודיות, תדר ומשך הוא חלק מהתשובה, אך ייתכן שגם העובדה הפשוטה שמעולם לא הגיע גירוי בודד לארבעה מיליון ילדים באותו רגע בעוצמה כזו. האם המקרים הקלים היו אותה מחלה כמו החמורים, או ליבה קטנה של אירועים נוירולוגיים אמיתיים המוקפת בתגובה אנושית גדולה בהרבה? כמה הגדיל הסיקור עצמו את האירוע? ומה עלה בגורלם של 685 הילדים בעשורים שלאחר מכן, בהתחשב בכך שמחקר המעקב שפורסם כיסה בקושי מאה מהם?
אף אחד מהפערים האלה אינו מערער על המדע. הם מסמנים את המקום שבו ביולוגיה נקייה פוגשת בני אדם מבוהלים, והתערובת מעולם לא התיישבה לכדי קו נקי אחד.