האבנים המפליגות של עמק המוות: תעלומה בת מאה שנה שנמסה
עמדו במרכזו של רייסטרק פלאיה, והדבר הראשון שמגיע אליכם הוא הדממה. זוהי קרקעית אגם יבשה בפינה צפונית נידחת של הפארק הלאומי עמק המוות, באורך כמעט חמישה קילומטרים, שטוחה עד כדי סנטימטרים ספורים על פני כל מרחבה, מוקפת הרים כהים ומרוחקת שעות של דרך משובשת מהכביש הסלול הקרוב. הבוץ התייבש למוזאיקה של משושים סדוקים המשתרעת אל האופק. ופזורים על פניה מאות סלעים, חלקם לא גדולים מאגרוף, כמה מהם במשקל של יותר משלוש מאות קילוגרם, וכל אחד גורר אחריו חריץ ארוך הטבוע בחומר. החריצים נמתחים עשרות ולעיתים מאות מטרים. הם מתעקלים. הם מזגזגים. פה ושם כמה מהם רצים זה לצד זה, מתעקלים בתיאום כמו טייסת ספינות השומרת על מבנה. הסלעים זזו, בכך אין ספק, גררו את עצמם על פני הקרקע השטוחה ביותר עלי אדמות. ובמשך רובה של מאה שנה, איש חי מעולם לא ראה אף אחד מהם ולו נע כמלוא הנימה.
זו הייתה מלוא התעלומה, והיא הייתה מטריפה, משום שהותירה לחוקרים הכול פרט לדבר האחד שרצו. היו להם הסלעים. היו להם השבילים, שאפשר היה למדוד, למפות, לצלם. מה שלא היה בידם, לעולם, היה האירוע עצמו. הסלעים זזו, כך נדמה, רק כשאיש לא היה שם, והמדבר לא מחק שום ראיה ולא הציע שום רמז מתי. אדם היה יכול לחנות על הפלאיה עונה שלמה ולא לראות דבר מלבד דומייה; לשוב בחורף שלאחר מכן ולגלות שסלע נדד מאתיים מטר בין לבין, מותיר צלקת טרייה בבוץ ולצידה אף לא עקבה אחת. זה היה תיק החדר הנעול המושלם, פשע ובו שפע ראיות ואף לא עד אחד, והבלש שב והגיע לאחר שהאשם כבר הסתלק. גרוע מכך, האשם לא תמיד פעל. סלעים אחדים נותרו במקומם עשרות שנים בעוד שכניהם חוצים את המישור, ואיש לא ידע לומר מדוע זה זז וזה לא.
הירשמו וקבלו חודש ראשון חינם לגמרי — גישה בלתי מוגבלת לכל הארכיון, ובלי פרסומות למנויים. ביטול בכל רגע.
הרשמה — חודש ראשון חינם