התכריך מטורינו: הבד שמסרב לגלות את גילו
הקפלה שמורה בעמעום מכוון. מאחורי זכוכית חסינת ירי, בתא אטום המוצף בגז אינרטי כדי לבלום את מרוצת המאות, מונחת רצועת פשתן שאורכה קצת יותר מארבעה מטרים. עליה, חיוורת כל כך עד שמבקר הרוכן קרוב מדי עלול לאבד אותה כליל, מרחפת דמותו הכפולה, מלפנים ומאחור, של גבר עירום. הוא מזוקן, ידיו שלובות על חלציו, ולרוחב מצחו, במורד צלעו, דרך פרקי כפות ידיו ורגליו נמתחים כתמים כהים בגון חלודה ישנה, המשרטטים פצעים ההולמים צליבה רומית בדייקנות מטרידה. במרבית חייו המתועדים היה הבד פשוט חפץ של יראה שקטה. ואז, בערב ה-28 במאי 1898, הורשה עורך דין וצלם חובב איטלקי בשם סקונדו פיה לצלם אותו, וכשהרים את לוח הזכוכית מאמבט הפיתוח כמעט שמט אותו מידיו. בתשליל, שבו האור והצל הפוכים, התגבש הכתם החום המעורפל לפנים אנושיות שלמות, זוהרות, כמעט פיסוליות. הכתם על הבד מתנהג כמו תשליל צילומי מאות שנים לפני שהצילום הומצא. העובדה האחת הזאת היא הנקודה שבה מתחילה החידה המודרנית, והיא מעולם לא חלפה בשקט.
החפץ הפיזי הולך ומוזר ככל שמתבוננים בו יותר. הדמות שטחית, רוכבת רק על הסיבים העליונים ביותר של החוט, בלי משיכות מכחול, בלי קו מתאר, בלי הצטברות של חומר כלשהו במקום שבו ידו של צייר הייתה עוצרת. כתמי הדם, בכל מקום שהם, יושבים מתחת לדמות ולא מעליה, כאילו הדם נגע בבד תחילה והדמות הופיעה אחר כך. מאמינים גורסים שזהו תכריך הקבורה של ישוע מנצרת, שנכרך סביב גוף שהותיר איכשהו את דמותו שלו. ספקנים משיבים שזו יצירת מופת של אומנות ימי הביניים, ושכישלוננו להסביר אותה מעיד יותר על גבולות הידע שלנו מאשר על נס כלשהו. שש מאות שנה איש משני המחנות לא הצליח לסגור את התיק.
הירשמו וקבלו חודש ראשון חינם לגמרי — גישה בלתי מוגבלת לכל הארכיון, ובלי פרסומות למנויים. ביטול בכל רגע.
הרשמה — חודש ראשון חינם