נעלמו בלהבות: ילדי סודר והשריפה שלא הותירה עקבות
בערב חג המולד 1945 היה ביתה של משפחת סודר, בפאתי פייטוויל שבמערב וירג'יניה, מלא ומואר. ג'ורג' וג'ני סודר, מהגרים מאיטליה שהקימו עסק מצליח להובלת פחם, אירחו בבית תשעה מעשרת ילדיהם. בסביבות אחת בלילה התעוררה ג'ני לריח עשן. אש השתוללה במשרדו של ג'ורג', ובתוך דקות אחזו הלהבות בבית העץ בן שתי הקומות.
ג'ורג', ג'ני וארבעה מהילדים נמלטו אל הלילה המקפיא. חמישה לא יצאו: מוריס בן ה-14, מרתה בת ה-12, לואיס בן ה-9, ג'ני בת ה-8 ובטי בת ה-5. ניסיונות ההצלה הנואשים של ג'ורג' נכשלו בדרכים שהמשפחה תפקפק בהן כל חייה. הסולם שנשען תמיד על קיר הבית — נעלם. שתי משאיות הפחם שלו, שפעלו יום קודם לכן, סירבו להניע. חבית מי הגשם שקיווה להיעזר בה הייתה קפואה לחלוטין.
מכבי האש, שתחנתם שכנה במרחק כארבעה קילומטרים בלבד, הגיעו רק בסביבות שמונה בבוקר — זמן רב אחרי שהבית קרס אל תוך מרתף עשן. עד אז כבר התבררה העובדה המוזרה מכולן: חיפוש קצר באפר לא העלה שום שרידי אדם. השריפה יוחסה רשמית לחיווט לקוי והונפקו תעודות פטירה. אלא שהמשפחה ציינה כי אורות חג המולד המשיכו לדלוק בזמן שהאש התפשטה — עובדה שקשה ליישב עם תקלה חשמלית.
הפרטים החשודים הלכו והצטברו. קו הטלפון נחתך; גבר הודה מאוחר יותר במעשה וטען שחשב שמדובר בקו חשמל בזמן שניסה לגנוב גלגלת. הסולם הנעדר נמצא בתחתית מדרון. שבועות קודם לכן, סוכן ביטוח שג'ורג' דחה איים לכאורה שהבית “יעלה בעשן” בגלל ביקורתו הגלויה של ג'ורג' על מוסוליני — פרט שמקורו בעדות המשפחה עצמה. מומחים אמרו לבני הזוג סודר ששריפה שנמשכה הרבה פחות משעה הייתה אמורה להותיר עצמות ניתנות לזיהוי. חפירה שנערכה ב-1949 העלתה כמה חוליות עמוד שדרה, אך בדיקת מכון הסמיתסוניאן קבעה שהן לא נחשפו לאש כלל, וככל הנראה הגיעו עם העפר שבו כיסה ג'ורג' את המקום.
משוכנעים שילדיהם נחטפו, הציבו בני הזוג סודר שלט חוצות לצד כביש 16 שעמד על תילו עשרות שנים, ודיווחים על תצפיות המשיכו להגיע. ואז, ב-1968, הגיעה מעטפה ובה תצלום של גבר בשנות העשרים לחייו, ועל גבו השם לואיס סודר והמילים “אני אוהב את אחי פרנקי”. חוקר פרטי שנשכר להתחקות אחר התמונה לקח את שכרו ונעלם אף הוא.
ג'ורג' נפטר ב-1969 וג'ני ב-1989, שניהם בטוחים עד יומם האחרון שילדיהם שרדו. סילביה, הצעירה שבהם, פעוטה בליל השריפה, הלכה לעולמה ב-2021 כשהיא עדיין מאמינה שאחיה ואחיותיה לא מתו באותו מרתף.
מה קרה בין חצות לשחר ב-25 בדצמבר 1945? האם חמישה ילדים הוברחו מבית בוער, או שהאש כילתה אותם באופן מוחלט יותר משהמומחים סברו שאפשרי? שמונים שנה חלפו — ואף שריד, אף הודאה ואף תצפית מאומתת לא הכריעו את השאלה.