נעלמו בלהבות: ילדי סודר והשריפה שלא הותירה עקבות
ביתם של בני הזוג סודר, בפאתי פייטוויל שבמערב וירג'יניה, היה מלא אור בערב חג המולד של 1945. ג'ורג' וג'ני סודר היו מהגרים מאיטליה שהקימו עסק מכובד להובלת פחם באזור המכרות של מחוז פייט. היו להם עשרה ילדים, ותשעה מהם היו בבית באותו לילה. הקטנים התחננו להישאר ערים עד מאוחר עם הצעצועים החדשים, ג'ני הסכימה, והשאירה את המנורות ואת אורות החג דולקים כשהלכה לישון.
שלושה דברים קטנים ומוזרים נגעו בבית בשבועות ובשעות שקדמו לשריפה. זמן מה אחרי חצות, לפני שנכנסה למיטה, ענתה ג'ני לטלפון. קול אישה לא מוכר ביקש שם שלא הכירה, ברקע נשמעו צחוק ונקישות כוסות, וכשאמרה ג'ני שטעו במספר צחקה האישה צחוק מוזר וניתקה. שבועות קודם לכן הגיע זר אל הבית, שאל על עבודות הובלה, הקיף את המבנה מאחור והעיר שארונות הנתיכים יגרמו יום אחד לשריפה, אף שחברת החשמל בדקה זה לא כבר את החיווט וקבעה שהוא תקין. ואחד הבנים הבוגרים הבחין באיש שחנה לצד הכביש והתבונן בילדים הקטנים בדרכם הביתה מבית הספר.
זמן קצר אחרי אחת לפנות בוקר התעוררה ג'ני לריח עשן. כשפתחה את דלת חדר השינה כבר התקדמה האש במשרדו הקטן של ג'ורג' בקומת הקרקע וטיפסה על קירות בית העץ בן שתי הקומות. היא העירה את בעלה, ויחד הוציאו את עצמם ואת ארבעה מן הילדים אל הקור. חמישה ילדים נותרו בקומה העליונה: מוריס בן ארבע עשרה, מרתה בת שתים עשרה, לואיס בן תשע, ג'ני בת שמונה ובטי בת חמש.
ג'ורג' ניסה להגיע אליהם. גרם המדרגות הפנימי כבר בער. הוא פנה אל הסולם שנהג להשעין תמיד על הקיר החיצוני, והסולם לא היה שם. הוא ניסה להניע אחת משתי משאיות הפחם כדי להצמידה אל החלון העליון ולטפס מתא הנהג; שתיהן פעלו ללא דופי יום קודם לכן, ועתה אף מנוע לא התניע. הוא ניסה לשאוב מים מחבית מי גשם ומצא אותה קפואה לגמרי. אחת הבנות רצה אל שכן כדי להזעיק את מכבי האש ולא הצליחה להשיג מרכזנית.
תחנת הכיבוי של פייטוויל הייתה במרחק קילומטרים אחדים. מפקדה וצוותו הגיעו אל הנכס בסביבות שמונה בבוקר, כשבע שעות אחרי האזעקה הראשונה. עד אז כבר קרס הבית אל תוך מרתף מעלה עשן. כל המבנה נשרף בהרבה פחות משעה. עדים ציינו שאורות החג המשיכו לדלוק בבהירות בעוד האש מתפשטת בבית.
חיפוש באפר לא העלה שום שרידים ניתנים לזיהוי של חמשת הילדים: לא עצמות, לא שיניים, שום דבר שאפשר לאסוף ולבדוק. השריפה יוחסה רשמית לחיווט לקוי. חבר מושבעים של חוקר מקרי המוות קבע שהמוות היה תאונתי, והונפקו תעודות פטירה למוריס, מרתה, לואיס, ג'ני ובטי. מאוחר יותר מילא ג'ורג' סודר את המרתף בעפר וייעד את המקום לאנדרטה.
עובדות נוספות צפו בימים ובחודשים שלאחר מכן. קו הטלפון אל הבית לא נשרף: הוא נחתך בחיתוך נקי בנקודה גבוהה על עמוד. גבר נתפס מאוחר יותר והודה שחתך אותו, בטענה שסבר כי מדובר בקו חשמל בעודו מנסה לגנוב גלגלת מן הנכס. הסולם הנעדר נמצא במרחק מה מן הבית, מושלך במורד מדרון. נהג אוטובוס שחלף באותו לילה מסר שראה מישהו משליך אל המבנה מה שנראה ככדורי אש. והמשפחה סיפרה שחודשים קודם לכן אמר לג'ורג' סוכן ביטוח חיים, שנדחה בכעס, כי ביתו יעלה בעשן וילדיו יאבדו בשל בוזו הגלוי למוסוליני. אותו סוכן ישב אחר כך בחבר המושבעים שקבע כי השריפה הייתה תאונה.
ואז החלו לזרום דיווחי תצפיות. אישה שצפתה בשריפה מן הכביש אמרה שראתה ילדים מציצים ממכונית חולפת בעוד הבית בוער. אישה בתחנת עצירה בין פייטוויל לצ'רלסטון אמרה שהגישה למחרת בבוקר ארוחה לילדים התואמים את התיאורים, והבחינה במכונית סמוכה עם לוחיות רישוי של פלורידה. איידה קראצ'פילד, שניהלה מלון בצ'רלסטון, מסרה שכשבוע לאחר השריפה הובאו למלון בשעת לילה מאוחרת ארבעה ילדים הדומים לילדי סודר, בלוויית שני גברים ושתי נשים שדיברו איטלקית ולא נתנו לילדים לדבר עם איש. אף אחת מן העדויות האלה לא אומתה מעולם.
בני הזוג סודר דרשו חקירה נוספת ונדחו בכל דרג. ב-1947 כתבו לבולשת הפדרלית. המנהל ג'יי אדגר הובר השיב שהעניין נראה בעל אופי מקומי ומחוץ לסמכות הבולשת, וסוכניו הוסיפו שיסייעו אם הרשויות המקומיות יבקשו זאת. משטרת פייטוויל ומכבי האש לא ביקשו. המשפחה שכרה חוקרים פרטיים, הדפיסה כרוזים והגדילה את הפרס.
ב-1949 מימן ג'ורג' חפירה באתר השריפה. הפועלים העלו כמה חוליות של עמוד שדרה אנושי. מכון הסמיתסוניאן בדק אותן ודיווח שהעצמות אינן נושאות שום סימן של חשיפה לאש, שקרוב לוודאי הגיעו עם משאית העפר שנשפכה על ההריסות, ושהן שייכות ככל הנראה לאדם מבוגר יותר מן הילד הבכור שנעדר.
ההורים הציבו שלט חוצות לצד כביש 16 ובו תצלומי חמשת הילדים, תמצית הפרשה והצעת פרס, והוא עמד עשרות שנים. ב-1968 הגיעה לג'ני מעטפה בחותמת דואר של קנטקי, בלי כתובת שולח. בתוכה תצלום של גבר כהה שיער בשנות העשרים לחייו. על גב התצלום כתב מישהו לואיס סודר, אני אוהב את אחי פרנקי, ולצדו שם. המשפחה שכרה חוקר פרטי שיתחקה אחר מקורו. הוא נסע לקנטקי, חדל לכתוב, ולא נשמע ממנו עוד. ג'ני הגדילה את התצלום והציבה אותו על השלט.
ג'ורג' סודר נפטר ב-1969 וג'ני ב-1989; היא לבשה שחורים כל שארית חייה. סילביה, הצעירה בעשרת הילדים ותינוקת בליל השריפה, נפטרה ב-2021. השלט הוסר מזמן, והאתר הוא היום אנדרטה שקטה. שמונים שנה אחרי השריפה אין שרידים, אין הודאה ואין תצפית מאומתת.
מסקנות ושאלות פתוחות
שלושה הסברים מתחרים ביניהם שמונים שנה, וכל אחד מהם נשבר על עובדה אחרת.
הממצא הרשמי, שקבע חבר המושבעים ב-1945, הוא שהשריפה הייתה תאונה ושחמשת הילדים מתו בה, גופותיהם כלו בבית העץ הבוער והשרידים אבדו כשההריסות צנחו אל המרתף והשטח פונה. הסבר זה אינו דורש שום קשירת קשר, רק ליל תוהו וזירה שנסרקה ברישול. חולשתו היא ההשגה שהעלתה המשפחה לאחר מכן: חוקרי שריפות אמרו להם ששריפה בת פחות משעה אינה מוחקת חמישה שלדים אנושיים, ושמשרפות בוערות בחום גבוה בהרבה ולאורך זמן רב בהרבה ובכל זאת מותירות עצם ניתנת לזיהוי.
תאוריית החטיפה הועלתה תחילה בידי ג'ורג' וג'ני סודר עצמם, ואחריהם בידי חוקרים פרטיים וכותבים שנטלו על עצמם את הפרשה. יש הטוענים שהילדים הוצאו חיים ושהשריפה הוצתה ככיסוי, ושהמניע נעוץ בפשע מאורגן או בנקמה על עוינותו הגלויה של ג'ורג' למוסוליני בתוך קהילת המהגרים האיטלקים המקומית. היא מסבירה את קו הטלפון החתוך, את הסולם שהוסר, את שני המנועים המתים, את האיום המדווח, ומעל הכול את היעדר השרידים ואת התצפיות המאוחרות. חולשתה היא השתיקה: מעולם לא נדרש כופר, שום חוטף לא צף, ואף ילד לא זוהה.
קריאה שלישית גורסת שהפרשה היא כישלון של מחוז קטן ודל אמצעים ולא מזימה: צוות לא מיומן, עיכוב של שבע שעות, חיפוש שטחי, חקירה שנסגרה במהירות וחבר מושבעים שכלל אדם עוין למשפחה. תאוריה אחת גורסת שגורמים שידעו כי הטיפול נכשל העדיפו לסגור את התיק ולא לפתוח אותו מחדש. זה מסביר את הקריסה הפרוצדורלית, אך עדיין אינו יכול לומר לאן הלכו ילדים חיים או להציג את המתים.
כמה עובדות נותרות בלא הסבר תחת כל קריאה. קו הטלפון נחתך באותו לילה עצמו שבו עלה הבית באש, והסולם הוזז. שתי המשאיות כשלו באותו בוקר. אורות החג המשיכו לדלוק בזמן שהאש התפשטה, דבר שאינו מתיישב בנקל עם תקלת חשמל כגורם. חוליות עמוד השדרה שנמצאו ב-1949 לא הגיעו מן השריפה. ותצלום 1968, על הכיתוב שבגבו, לא הוסבר מעולם, וכך גם היעלמותו של החוקר שנשלח להתחקות אחריו.
השאלות הפתוחות הן אלה שבני הזוג סודר שאלו כל חייהם. מדוע נדרשו למכבי האש כשבע שעות כדי לעבור כמה קילומטרים? כיצד יכלה חקירה רשמית לאשר חמישה מקרי מוות בלי עקבה פיזית אחת של גופה? מי חתך את הקו ומי הזיז את הסולם, והאם ייתכן שזה צירוף מקרים שהתרחש בדיוק בלילה שבו נשרף הבית? מי שלח את התצלום, ומי היה האיש שבו? אין דרך להשיב על אלה במה ששרד. הראיות בפרשה הזאת הן מערכת חללים בצורת הדבר החסר, ושמונים שנות חיפוש לא מילאו אף אחד מהם.