מחלת הזיעה: המגפה הטיודורית שהרגה תוך שעות ואז נעלמה
יש שהיו עליזים בסעודת הצהריים ומתים עד ארוחת הערב. השורה הזאת הוחלקה בחמש מאות שנות סיפור מחדש, והיא נותרה התיאור הקצר המדויק ביותר של המחלה שהטיודורים כינו הזיעה. היא לא זחלה. אדם היה יכול לקום בריא, לעבוד בוקר שלם, להתיישב לאכול ולהיות גופה בטרם הודלקו הנרות.
מהלך המחלה תואר באופן עקבי בפי מי שצפו בה. היא החלה בחרדה חסרת שם, בתחושה שמשהו משתבש נורא, ואחריה צמרמורת קור עזה דיה כדי להרעיד את כל הגוף, כאב ראש, כאב הנוקב בצוואר, בכתפיים ובגפיים, ותשישות מוחצת. בתוך שעות ספורות פינה הקור את מקומו להיפוכו: זיעה סוחפת ומצחינה שהרוותה את מצעי המיטה והעניקה למחלה את שמה. הלב דהר, הנשימה התנשפה, ומעל לכול רבץ דחף כובש לישון. להיכנע לשינה ההיא היה לעתים קרובות מאוד למות.
מחלת הזיעה האנגלית הכתה חמש פעמים. המגפה הראשונה פרצה בקיץ 1485, באותם שבועות שבהם צעד הנרי טיודור מניצחונו בבוסוורת' לעבר לונדון וכתר חדש. היא שטפה את הבירה בעוצמה כזאת שלפי עדויות אחדות המיתה אלפים רבים מבני לונדון בתוך שבועות. היא נטלה שני ראשי עיר עוקבים ושישה מחברי המועצה בהפרש ימים זה מזה, ואילצה את המלך החדש והחרד לדחות את הכתרתו. מחלה שהגיעה עם בית טיודור תרדוף את השושלת כל עוד תמלוך.
ארבעה גלים נוספים באו אחריה, ב1508, 1517, 1528 ו-1551. כל אחד מהם בער בעיר אחר עיר במהירות מפחידה, שכך בתוך שבועות ורבץ דומם שנים לפני ששב ללא כל התראה. התבנית הייתה תמיד זהה: הופעה פתאומית, כמה חודשים אלימים, ואז דממה.
מן הראשונה ועד האחרונה, כל ההיסטוריה המתועדת של המחלה באנגליה משתרעת על שישים ושש שנים, מ-1485 ועד 1551. חמש התפרצויות, שאף אחת מהן לא נמשכה יותר מכמה חודשים, מופרדות בשתיקות ארוכות. גם ההחלמה מגל אחד לא הגנה על איש מפני הבא אחריו, שכן אותם אנשים עצמם יכלו לחלות שוב כעבור שנים, וכך אכן קרה.
מה שהפחיד את האנשים יותר מכול לא היה רק המהירות אלא הבחירה. הדבר ורוב המגפות האחרות פגעו בעיקר בעניים, בזקנים ובחלשים ממילא. הזיעה הפכה את הכלל. היא חדרה אל בתי העשירים ושבעי הכרס, הפילה גברים צעירים במלוא כוחם, ולא חסה על אנשי חצר ולא על כמרים. בני הזמן גם הבחינו, ולא ידעו להסביר, שנדמה כי היא מעדיפה את האנגלים על פני כל האחרים. היו דיווחים על אנגלים ששהו בחוץ לארץ וחלו בעוד שכניהם הזרים באותם רחובות ממש לא נדבקו, מה שהעמיק את התחושה שזוהי קללה התפורה לעם אחד.
גל 1517 היה אולי הקטלני מכולם. אומרים שרוקן את אוקספורד ואת קיימברידג', סגר בתי משפט ושווקים, ובערים שנפגעו קשה מכול המית חלק ניכר ממי שנגע בו. על הקרדינל וולסי, האיש רב העוצמה ביותר באנגליה אחרי המלך, מדווח שחלה בזיעה יותר מפעם אחת ושרד בכל פעם.
המחלה נגעה בחצר הטיודורית שוב ושוב, ומעולם לא בדרמטיות רבה יותר מאשר ב-1528. בהתפרצות של אותו קיץ חלתה אן בוליין, אז מושא חיזוריו הנלהבים של הנרי השמיני, בזיעה ושרדה אותה, וכך גם אביה תומאס. אחרים היו פחות ברי מזל: ויליאם קארי, בעלה של מרי אחות אן, מת ממנה. הנרי, שחשש ממעט דברים אך חשש מזה, פירק את חצרו, שלח את אן אל אחוזת המשפחה בהוור שבקנט, ונע מבית לבית ברחבי הכפר, עוקר בכל פעם שהמחלה התקרבה ומטפל בעצמו בתרופות מתוצרתו שלו.
מול אויב כזה הרפואה הטיודורית הייתה כמעט חסרת אונים. הרופאים התווכחו אם לחמם את החולה או לקררו, ואם להניח לו לישון או לאלצו להישאר ער. תרופותיהם, משקאות עשבים, אש עמומה וחדרים אטומים, לא היו הרבה יותר מניחוש משכיל. לפשוטי העם לא הייתה הגנה מלבד מנוסה, והמנוסה עצמה נשאה את המחלה בכל דרך שעברה בה.
ואז, לאחר התפרצות 1551, היא פשוט חדלה. אותה מגפה אחרונה החלה, ככל שהרשומות מראות, בשרוזברי באביב, המיתה שם אולי אלף איש, וגלגלה עצמה ברחבי אנגליה לאורך הקיץ בטרם דעכה עם בוא הסתיו. הרופא ג'ון קייוס, שצפה בה מקרוב, הוא שהותיר את התיאור המלא ביותר שבידינו, בספר קצר בעל כותרת טיודורית ארוכה, ספר עצה נגד המחלה המכונה בפי כול הזיעה. הוא נועד להיות מדריך להתפרצות הבאה. לא הייתה התפרצות באה. מעולם לא הייתה מגפה אנגלית שישית. מחלה שהטילה אימה על ממלכה שני דורות נסוגה בפתאומיות שבה באה.
כמעט מאתיים שנה אחר כך החלה להופיע בצרפת מחלה שהמתבוננים כינו זיעת פיקרדי. כמו קודמתה הטיודורית סימנו אותה חום פתאומי וזיעות סוחפות, אף שהיא גם הולידה פריחה, והיא שבה בעשרות התפרצויות מקומיות עד המאה התשע-עשרה. השאלה אם השתיים היו קשורות שנויה במחלוקת, אך ההתפרצויות הצרפתיות הן המקבילה המתועדת הקרובה ביותר למה שאירע באנגליה.
זהו כמעט כל מאגר הראיות. הזיעה נעלמה מאות שנים לפני שמישהו הבין שמחלות נגרמות על ידי חיידקים, לפני שאפשר היה לגדל חיידק בצלחת או לקרוא גנום מעצם. כל שיש בידינו הוא עדות: קייוס וקומץ כרוניקנים המתארים את שראו, מסוננת דרך הנחות הרפואה של תקופתם, מונה את התסמינים שסברו כי הם חשובים. קברו של אף קורבן מאושר לא הסגיר עד כה דנ"א של גורם מחלה. בלי חומר ביולוגי אי אפשר לקשור שום תיאור טיודורי, חי ככל שיהיה, לאורגניזם.
מסקנות ושאלות פתוחות
מכיוון שאין גורם מחלה שאפשר לבדוק, כל זיהוי מודרני של הזיעה הוא טיעון מתוך תיאור, ולכל אחד מהם יש חולשה ברורה.
המועמד המודרני הידוע ביותר הוא הנטה-וירוס, אחד ממשפחת נגיפים הנישאים על ידי מכרסמים. צורתו הריאתית עלולה להמית מבוגר בריא בתוך יום או יומיים בהצפת הריאות, וזה מתאים גם למהירות הזיעה וגם לנטייתה אל הבריאים. חולשתו היא ההדבקה: הנטה-וירוסים עוברים ממכרסמים לבני אדם ורק לעתים רחוקות מאוד מאדם לאדם, ואילו הזיעה נעה בבירור מאדם לאדם דרך בתים וערים שלמות.
תיאוריה ותיקה יותר גורסת שהזיעה הייתה קדחת חוזרת המופצת בקרציות ובכינים, מזיקים המשגשגים בקיץ כפי שעשתה הזיעה. חוזקה בהתאמה העונתית ובשפע של טפילים כאלה בחיים הטיודוריים. חולשתה בכך שקדחת חוזרת מותירה סימנים שהכרוניקנים אינם מזכירים כלל, גלד כהה במקום העקיצה ופריחה אופיינית, ובכך שהיא נוטה, כשמה כן היא, לחזור בגלים בתוך חולה יחיד, מה שאין דומה לו במכה האחת והאכזרית של הזיעה.
אחרים הציעו שפעת אלימה, בנימוק שמגפות שפעת אכן באות, עוברות מוטציה ודועכות. חולשתה היא התמונה הקלינית: שפעת ממיתה בעיקר דרך הריאות לאורך ימים ולא בזיעה מטביעה בתוך שעות, ואין היא חסה בדרך כלל על הזקנים ונוטלת את הצעירים. מעטים הציעו גחלת הנקנית מצמר ומבהמות, רעיון המתנפץ אל העובדה הפשוטה שהזיעה עברה מאדם לאדם, מה שגחלת אינה עושה.
יש הטוענים שזיעת פיקרדי הייתה קרובת משפחה של המחלה האנגלית, ביטויים שונים של משפחת נגיפים אחת הנישאת על ידי מכרסמים. בהם אותם חוקרים המצדדים בהסבר ההנטה-וירוס. חוזק הקשר הוא הדמיון המפליא של הזיעה ושל המהירות. חולשתו היא שזיעת פיקרדי נבדלה בדרכים חשובות, ובראשן הפריחה, ושדמיון על פני מאתיים שנה ותעלת למאנש אינו מוכיח קרבה יותר משהוא מוכיח מקרה.
תיאוריה אחת גורסת שהזיעה הייתה גורם מחלה שאינו קיים עוד בצורה שגרמה לה: שנגיף כלשהו צץ, מצא בתנאים הצפופים, שורצי המזיקים, תת-הזנתיים אך לא ממש מורעבים של אנגליה של שלהי ימי הביניים חלון צר ומושלם, בער באוכלוסייה שלא הייתה לה חסינות, ואז, ככל שהחסינות התפשטה ותנאי החיים השתנו, איבד את הצירוף המדויק שנזקק לו, ואו שנכחד או ששקע למחלה מתונה יותר שאיש לא היה מעלה בדעתו לקשר אליו. זה היה מסביר את ההיעלמות. זה גם, נכון לעכשיו, בלתי ניתן לבדיקה.
מה שנותר בלתי מוסבר הוא התבנית עצמה. איננו יודעים מדוע העדיפה המחלה את הצעירים והחזקים בשעה שכמעט כל זיהום אחר שאנו מכירים טורף את החלשים. איננו יודעים מדוע נראו האנגלים פגיעים יותר משכניהם. איננו יודעים מדוע חמש מגפות בשישים ושש שנים לא הולידו אף לא אחת נוספת.
השאלות הפתוחות פשוטות לניסוח. האם באמת נכחדה הזיעה, או שהשתנתה למשהו שאנו מכנים היום בשם אחר? האם זיעת פיקרדי הייתה צאצא שלה? ואי שם מתחת לבית קברות אנגלי מונחות עצמותיהם של אנשים שהיו עליזים בסעודת הצהריים ומתים עד ארוחת הערב. אם ייפתח אי פעם הקבר הנכון וישרוד בו שבר הדנ"א הנכון, אולי סוף סוף תזכה הקדחת לפנים. עד אז היא שומרת על הדבר האחד שכל תעלומה אמיתית זקוקה לו, הכוח להטריד.