הצחוק שסגר את בתי הספר: טנגנייקה, 1962
הגשמים בקושי שככו מעל אגם ויקטוריה בבוקר ה-30 בינואר 1962, כששלוש תלמידות בפנימיית בנות מיסיונרית בכפר קשאשה, במחוז בוקובה של טנגנייקה דאז, החלו לצחוק בכיתה. הצחוק לא היה תגובה לבדיחה. הוא הגיע בגלים שכיפפו את הבנות לשניים, וכשגל אחד חלף בא אחריו גל נוסף. תוך שעות התפשט לבנות שישבו לצדן, ומהן לבנות שלצד ההן, עד שהמורות שעמדו בחזית הכיתה איבדו אותה כליל. במהלך שמונה-עשר החודשים הבאים ירוקן אותו מצב עצמו ארבעה-עשר בתי ספר ויפגע בכאלף בני אדם בפינה אחת של מדינה שהייתה עצמאית פחות מחודשיים.
הכינוי העממי, "מגפת הצחוק", מתאר את ההתפרצות בצורה גרועה. עדים והרופאים שבדקו מאוחר יותר את הנפגעות תיעדו התקפים שבהם התחלפו צחוק ובכי ללא התראה, לצד צרחות, ריצה חסרת מטרה, חוסר שקט, התעלפויות, קשיי נשימה, פריחות על העור וכאב מפושט שהבנות לא ידעו לאתר. אחדות מהנפגעות דיווחו על פחד שמשהו או מישהו רודף אחריהן. התקף בודד יכול היה להימשך משעות אחדות ועד שישה-עשר ימים, בממוצע של כשבוע, ואותה בת יכלה להיתקף שוב אחרי שנראה היה שהחלימה. בין ההתקפים נראו הנפגעות והתנהגו כרגיל. כמעט כולן היו צעירות, בנות שתים-עשרה עד שמונה-עשרה בקירוב, וכל עוד אחז ההתקף בבת, היא הייתה, מכל בחינה מעשית, בלתי-נגישה.
בתוך קשאשה ההתפשטות הייתה רצופה. מתוך 159 התלמידות הרשומות נפגעו בסופו של דבר 95. אף לא אחת מאנשי הצוות המורה חלתה, אף שעמדו באותם חדרים, נשמו את אותו אוויר ואכלו, פעמים רבות, את אותו מזון. לאחר כארבעים ושמונה יום של ניסיונות כושלים לקיים לימודים, בית הספר נכנע. ב-18 במרץ 1962 הוא נסגר ושלח את הבנות הביתה.
סגירת בית הספר לא סיימה את ההתפרצות. התלמידות ששבו לכפרי מוצאן נשאו עמן את התופעה, והיא הופיעה בכל מקום שאליו הגיעו. בנשאמבה, כפר במרחק כחמישים וחמישה מייל מערבית לעיר המחוז בוקובה, נפגעו 217 בני אדם, רובם צעירים, במהלך כשלושים וארבעה ימים באפריל ובמאי. כשקשאשה נפתחה מחדש בזהירות ב-21 במאי, ההתקפים חזרו בתוך שבועות ו-57 תלמידות נוספות נפגעו, מה שאילץ סגירה שנייה. בפנימיית הבנות רמשניה ליד בוקובה נפגעו ביוני 48 בנות נוספות. חוקרים ששחזרו מאוחר יותר את הפרשה מנו ארבעה-עשר בתי ספר שנסגרו וכאלף נפגעים, כשכל התפרצות נופלת בתוך רדיוס של כמאה מייל מבוקובה. הגלים נמשכו בין שישה לשמונה-עשר חודשים ואז פסקו.
לתושבי המחוז היה הסבר משלהם למתרחש. דיבורים על הרעלה עברו בכפרים, והורים לחצו על הרשויות לגלות מה הוכנס למזון או למים. את אנשי המיסיון, את מנהלת המחוז ואת הרופאים שהגיעו שאלו כולם את אותה שאלה, ואיש מהם לא ידע לענות.
שני רופאים תיעדו את ההתפרצות כראוי. א. מ. רנקין ופ. ג'יי. פיליפ, שפעלו מבוקובה, פרסמו את הדין-וחשבון שלהם ב-1963 בכתב העת הרפואי של מרכז אפריקה תחת הכותרת הפשוטה "מגפת צחוק במחוז בוקובה של טנגנייקה". הם חיפשו רעל במזון ובמים ולא מצאו. הם ביצעו ניקורים מותניים ושאבו נוזל שדרה כדי לחפש זיהום במוח ובמערכת העצבים. הם ערכו בדיקות נגיפים. הם לקחו דם. הם רשמו את הסימנים הגופניים החולפים שהנפגעות כן הראו, ובהם אישונים מורחבים ורפלקסים מוגברים. לא היה חום, לא הייתה פתולוגיה אורגנית, ולא היה דבר בשום תוצאת מעבדה שהצביע על מחלה במובן הרגיל. בכל אותם חודשים ובכל אותם מאות מקרים, איש לא מת.
רנקין ופיליפ הסיקו שמדובר בצורה של היסטריה המונית, שאותה תיארו כמצב שנקבע תרבותית ולא כמחלה של הגוף. הדו"ח שלהם פרש את המאפיינים שהובילו אותם לשם. הנפגעים הצטמצמו כמעט כולם לתלמידות ולצעירים בכפרים שמהם באו. המצב נדד לאורך קווי חברוּת ומשפחה ולא לפי קרבה פיזית בלבד. התסמינים עלו ושקעו עם המגע החברתי. המאמר שלהם נותר המקור העיקרי כמעט לכל מה שידוע על הפרשה, משום ששום תיעוד קליני שיטתי אחר לא נעשה באותה עת.
הרקע חשוב לכל תיאור שנכתב מאז. טנגנייקה קיבלה עצמאות ב-9 בדצמבר 1961, בקושי שבעה שבועות לפני ההתקף הראשון, והמדינה החדשה ארגנה מחדש במהירות את בתי הספר ואת הציפיות שלה. קשאשה היה בית ספר מיסיונרי המנוהל בסגנון אירופי, עם משמעת נוקשה, תנאי פנימייה ומערכת בחינות שהמשפחות ראו בה את השער אל מקום במדינה החדשה. רוב הבנות חיו הרחק מהבית בצפיפות, בחברתן זו של זו יומם ולילה, תחת לחץ מצד בית הספר מזה ומצד הציפייה המשפחתית מזה.
ההתפרצות הסתיימה ללא התערבות. שום טיפול לא ניתן, שום מקור לא הוסר, ולא היה נוגדן לתת. ההתקפים הלכו וקטנו ונעשו נדירים יותר במהלך 1962 ולתוך 1963 עד שפסקו, ובתי הספר נפתחו מחדש ונשארו פתוחים. מאז הפכה התפרצות קשאשה לדוגמה המצוטטת ביותר למה שהרפואה מכנה היום מחלה פסיכוגנית המונית, קטגוריה שבה התסמינים אמיתיים, בלתי-רצוניים וגופניים, אך מתפשטים דרך מגע חברתי ולא דרך פתוגן או רעל. התפרצויות דומות תועדו פעמים רבות מאז, במפעלים, בבתי ספר, ולאחרונה גם בקרב קבוצות של צעירים המחוברים ביניהם רק דרך וידאו ורשתות חברתיות.
מסקנות ושאלות פתוחות
שלושה הסברים הוצעו להתפרצות קשאשה, והסבר רביעי מנסה לספק את המניע שחסר לאחרים.
הראשון, וזה שהכפריים עצמם אחזו בו, היה הרעלה. זו התשובה האינטואיטיבית, וחוזקה הוא שהיא תואמת את קנה המידה של האירוע. חולשתה היא הראיות. רנקין ופיליפ לא מצאו גורם רעיל באספקת המזון או המים, ושום רעל הידוע אז או היום אינו מחולל חודשים של צחוק ובכי מתחלפים בעודו מותיר את הדם, את נוזל השדרה ואת כימיית הגוף תקינים לחלוטין, ובלי להרוג איש. רעל הבורר את קורבנותיו לפי גיל ומעגל חברתי, ופוסח על המבוגרים החולקים את אותו שולחן, אינו מתנהג כמו רעל.
המועמד השני היה זיהום, נגיף כלשהו או צורה של דלקת מוח. מגפות בדרך כלל נדבקות, ולכן לרעיון יש קסם על פני השטח. הוא מתנפץ על אותם סלעים. לא היה חום, הניקורים המותניים ובדיקות הנגיפים היו שליליים, והמחלה הלכה בקווי הקשר האנושי ולא בפיזור העיוור של פתוגן. דלקת מוח אינה סוגרת בית ספר ואז מתפרצת בכפר מרוחק משום שבת מסוימת נסעה הביתה לחופשה.
ההסבר שהחזיק מעמד שישים שנה הוא מחלה פסיכוגנית המונית, מה שרנקין ופיליפ כינו היסטריה המונית. חוזקו הגדול הוא שהוא תואם כל תכונה שעליה נשברות התיאוריות האחרות: המעבדות הנקיות, החסינות של הצוות המבוגר, ההעברה בחברוּת ובקרבת דם, הריכוז בקרב מתבגרות, האופן שבו ההתפרצות עלתה ושקעה עם המגע החברתי. חולשתו היא שהמונח קרוב יותר לתיאור מאשר למנגנון. הוא נותן שם לצורת הדבר בלי לומר לנו מה בעצם עבר מבת אחת לרעותה, או מדוע הגוף עונה ללחץ בצחוק, או מה משך את המתג הראשון.
אל הפער הזה נכנס ההסבר המודרני המצוטט ביותר, של כריסטיאן המפלמן, בלשן מאוניברסיטת טקסס A&M שחקר את המקרה מקרוב. המפלמן טוען שהצחוק לא היה שמחה אלא שסתום שחרור ללחץ קיצוני ומתמשך: המשמעת הנוקשה של בית ספר מיסיונרי אירופי מצד אחד, הציפייה המשפחתית המסורתית מצד שני, ומסביב לכול מדינה בתהפוכות שבועות ספורים אחרי העצמאות. חוזקה של הקריאה הזו הוא שהיא מספקת את המניע החסר ומסבירה את הדמוגרפיה, מדוע דווקא הנערות המתוחות ולא המבוגרים המיושבים. חולשתה היא שאי אפשר להוכיח אותה. זהו סיפור סביר שהותאם לעובדות לאחר מעשה, ועדיין אין בו מענה לשאלות הקטנות והקשות.
השאלות האלה נותרו פתוחות. מדוע צחוק, מכל הדברים שגוף במצוקה מסוגל לעשות, ולא שתיקה או שיתוק? מדוע קשאשה, ומדוע דווקא אותו בוקר ינואר, ומדוע דווקא שלוש הבנות ההן ולא שלוש אחרות? מדוע לא חלה אף מבוגר אחד, בעוד שבהתפרצויות דומות במקומות אחרים נפגעו גם מבוגרים? ומדוע זה נעצר? דבר לא רופא ושום מקור לא הוסר; הגלים פשוט הלכו וקטנו עד שתמו. תיאוריה אחת גורסת שהלחץ שהזין את ההתפרצות התנקז ככל שהלם העצמאות שקע לחיי היום-יום, אך זה ניחוש המוצע במקום תשובה.
יש הטוענים שהרשויות החמירו את ההתפרצות. לפי קריאה זו, סגירת בתי הספר הייתה בדיוק המהלך הלא-נכון, שכן פיזרה ילדות מבוהלות ודרוכות בחזרה אל כפריהן, שם יכלה התבנית לזרוע את עצמה מחדש, כך שהאמצעי שנועד לבלום את ההתפרצות הפך למערכת ההפצה שלה. רצף האירועים מתיישב עם זה, אך אותו רצף עצמו היה נוצר גם מכל מצב שנודד עם בני אדם, ולכן אי אפשר לבדוק זאת.
נקודה אחת ראויה להיאמר בפירוש. המילה "היסטריה", שהוחלה ב-1963, נשאה עמה זלזול שגרם נזק מתמשך לאופן שבו נזכרו הבנות. סבלן היה אמיתי, לימודיהן וכפריהן שובשו באמת, ואיש מעולם לא הראה שהן העמידו פנים. שישה עשורים אחר כך, הרפואה למדה לתת שם למה שקרה בקשאשה. היא לא למדה להסביר זאת. אנחנו יודעים המון על מה שזה לא היה, ועדיין איננו יודעים מה זה כן היה.