הצחוק שסגר את בתי הספר: טנגנייקה, 1962
הגשמים בקושי שככו מעל אגם ויקטוריה בבוקר ה-30 בינואר 1962, כשמשהו החל בפנימיית בנות מיסיונרית בכפר קשאשה - משהו שאיש בכיתה לא ידע להסביר ואיש לא הצליח לעצור. אי-שם בין שורות השולחנות מעץ, שלוש תלמידות פרצו בצחוק. זה לא היה צחוק של בדיחה משותפת. הוא הגיע בגלים שכיפפו את הבנות לשניים, וכשגל אחד חלף התגלגל אחריו גל נוסף. תוך שעות קפץ הצחוק לבנות שלצדן, ומהן לבנות שלצד ההן, עד שהמורות שעמדו בחזית עם מערכי השיעור גילו שאיבדו את הכיתה כליל. מה שנכנס לאותה כיתה באותו בוקר עתיד היה, במהלך שמונה-עשר החודשים הבאים, לרוקן ארבעה-עשר בתי ספר ולגעת בחייהם של כאלף בני אדם בפינה אחת של טנגנייקה, שזה עתה קיבלה עצמאות. שישים שנה אחר כך, אנחנו עדיין לא יכולים לומר בביטחון מה זה היה.
הכינוי העממי, "מגפת הצחוק", מחמיא לאירוע ומסתיר את אכזריותו. זו לא הייתה עליזות. עדים והרופאים שבדקו מאוחר יותר את הנפגעות תיארו התקפי צחוק ובכי שהתחלפו ללא התראה, לצד צרחות, ריצה חסרת מטרה, חוסר שקט, התעלפויות, קשיי נשימה, פריחות על העור וכאב מפושט שהבנות לא ידעו לאתר. אחדות שנתקפו סיפרו גם על פחד שמשהו או מישהו רודף אחריהן. התקף בודד יכול היה להימשך בין שעות אחדות ועד שישה-עשר ימים, כשהממוצע היה כשבוע. הנפגעות היו כמעט כולן צעירות, בנות שתים-עשרה עד שמונה-עשרה בקירוב, וכל עוד אחז ההתקף בבת, היא הייתה, מכל בחינה מעשית, בלתי-נגישה.
הירשמו וקבלו חודש ראשון חינם לגמרי — גישה בלתי מוגבלת לכל הארכיון, ובלי פרסומות למנויים. ביטול בכל רגע.
הרשמה — חודש ראשון חינם