ארבע שורות באספלט: האריחים שאיש לא מודה שהניח
קצת לפני 5 בבוקר, בשדרה רחבה בפילדלפיה שבארצות הברית. מכונית עוצרת ברמזור אדום. גבר מניח משהו שטוח על הכביש, באמצע מעבר החצייה, וממשיך לנסוע.
החפץ בערך בגודל של לוחית רישוי. הוא עטוף בנייר זפת שחור. הוא נראה כמו זבל.
במשך שבועות לא קורה כלום.
ואז התנועה עושה את העבודה. הצמיגים לוחצים את הלוח לתוך האספלט, שמתרכך כל אחר צהריים בשמש. נייר הזפת נקרע ועף. ובוקר אחד יש הודעה שוכבת בתוך פני הכביש, ישרה איתו, כאילו ככה בנו את הרחוב.
כתוב בה כך:
הרעיון של טוינבי בסרט 2001 להחיות את המתים על כוכב צדק
ללוח הזה קוראים אריח טוינבי. הוא בערך 30 ס"מ אורך ו-15 ס"מ רוחב, והוא בנוי משכבות של לינוליאום זול לרצפה ומהחומר השחור שפועלי כביש ממלאים בו סדקים. מאז תחילת שנות ה-80 נמצאו כמה מאות כאלה, ביותר מ-24 ערים בארצות הברית וב-3 ערים בדרום אמריקה. הם תמיד בתוך הכביש, אף פעם לא על המדרכה, וכמעט תמיד בצומת עמוס שבו נהגים חייבים לעצור. אף אחד מעולם לא נעצר על הנחת אריח. ואף אחד מעולם לא קם ואמר: אני עשיתי את זה.
להודעה יש 3 חלקים, וכל חלק מצביע על משהו אמיתי.
טוינבי היה היסטוריון בריטי. הוא מת ב-1975, וכתב מחקר בן 12 כרכים על איך תרבויות עולות ונופלות. הוא לא כתב שורה אחת על החזרת מתים לחיים.
הסרט הוא 2001: אודיסיאה בחלל, שיצא ב-1968. המערכה האחרונה בו היא מסע לכוכב צדק, והתמונה האחרונה בו היא אדם שנולד מחדש.
החלק השלישי הוא הטענה עצמה. מישהו החליט שההיסטוריון והסרט, ביחד, מוכיחים שאפשר להחזיר את מתי כדור הארץ לחיים על כוכב אחר. ושצריך להודיע על זה לעולם דרך פני הכביש, אריח אחרי אריח, במשך 40 שנה.
איך הודעה נכנסת לתוך כביש
הרבה זמן אף אחד לא הבין איך מתקינים את האריחים. כביש הוא מקום ציבורי. לחתוך אספלט זו עבודה רועשת ואיטית, וצריך בשבילה כלים וצוות.
התשובה היא שאין שום חיתוך.
אמן מפילדלפיה, שכבר יותר מ-20 שנה מצלם וממפה את האריחים, מצא אריח שעוד לא נקבע במקומו. הוא שכב חופשי על רחוב סואן מוקדם בבוקר, עדיין עטוף בנייר הזפת שלו. זו כל השיטה. מניחים והולכים.
המכוניות עושות את השאר. במשך כמה שבועות משקל התנועה דוחף את הלינוליאום לתוך האספלט החם עד שהוא משתווה לכביש. העטיפה נשחקת ונעלמת. ההודעה עולה לבד.
כלומר, מי שהניח את האריחים לא היה צריך משמרת לילה, לא כלים ולא עוזר. וזה גם אומר שכל אריח לקח שבועות להופיע. עד שמישהו שם לב לאריח חדש, מי שהשאיר אותו כבר היה רחוק חודש.
אותה יד, ואז כבר לא אותה יד
האריחים לא מפוזרים באופן שווה. בפילדלפיה יש הכי הרבה, והם הכי ותיקים.
ואז התמונה מתרחבת, ומפסיקה להסתדר. אריחים נמצאו במרחק יותר מ-8,000 ק"מ, בסנטיאגו שבצ'ילה, ובעוד 2 ערים בדרום אמריקה. אף אחד לא הסביר איך אותם חפצים חצו יבשת וקו משווה.
יש אריחים שהם בכלל לא 4 השורות הרגילות. ליד כמה מהם מונחים לוחות גדולים בהרבה, מכוסים בפסקאות צפופות וזועמות. הן מאשימות את העיתונות, את ממשלת ארצות הברית, את ברית המועצות ואת היהודים בקשירת קשר כדי לקבור את רעיון הצדק. כמה מהלוחות האלה הונחו אחרי שברית המועצות חדלה להתקיים ב-1991. כלומר מי שכתב אותם עבד לפי תמונת עולם שכבר הפסיקה להיות נכונה.
ועל אחד מהלוחות הארוכים האלה, זה שנמצא בסנטיאגו, היה משהו שאין על אף אריח אחר. כתובת רחוב בדרום פילדלפיה.
הכתובת הזאת היא הראיה הפיזית הכי שימושית בכל התיק.
שם בעיתון, 1983
האריחים לא היו ההופעה הראשונה של הרעיון. הרעיון הגיע בטלפון.
במרץ 1983 פרסם בעל טור בעיתון בפילדלפיה ידיעה קצרה על אדם שמתקשר שוב ושוב למערכות עיתונים ולתחנות רדיו. האיש אמר שהקים ארגון שמטרתו ליישב את כוכב צדק במתי כדור הארץ שיוחזרו לחיים. הוא תיאר את ההיסטוריון, את הסרט ואת התוכנית. הוא מסר שם.
חוקרים דיווחו מאוחר יותר על הקלטה של שיחה לתוכנית רדיו ארצית עם מאזינים משנת 1980, שבה גבר טען את אותה טענה בשידור.
וב-1983 כתב מחזאי אמריקאי מחזה קצר על שדרן רדיו לילי שנתקע בשידור עם מאזין שרוצה להחיות את המתים על כוכב צדק. המחזאי מעולם לא הסביר מאיפה לקח את הרעיון.
כלומר, עוד לפני שצולם אריח אחד, ההודעה כבר התקיימה כקול בקו טלפון, שמערכות עיתונים דוחות אותו.
השם שלא הוביל לשום מקום
עיתונאים רדפו אחרי השם מהטור של 1983 במשך 20 שנה.
בשנות ה-90 מצא כתב אדם בפילדלפיה בשם הזה. ב-2003 מצא כתב אחר את אלמנתו.
היא מעולם לא ראתה אריח. בעלה היה נגר. לא היה לו שום עניין בכוכב צדק, בהיסטוריונים או בסרטים, ולמיטב ידיעתה הוא לא התקשר לעיתון מימיו. הוא מת ב-2003, בשנות ה-80 המאוחרות לחייו.
גם החשבון לא מסתדר. אם זה היה האיש, הוא היה בשנות ה-70 לחייו בדיוק בשנים שבהן הונחו רוב האריחים, כורע על כבישים לפנות בוקר.
השם הוא מבוי סתום. או שהוא שייך למישהו שלא היה לו שום קשר לעניין, או שהמתקשר השאיל אותו.
הכתובת שעל האריח מסנטיאגו
הכתובת מובילה לבית רגיל ברחוב בדרום פילדלפיה.
חוקרים שהגיעו לשם מצאו ברחובות מסביב אריחים קטנים וגסים. הם היו בצורה לא נכונה ובאותיות עקומות, מהסוג שמישהו מייצר בזמן שהוא מפתח שיטה.
שכנים תיארו את הגבר שגר בבית כמתבודד שכמעט לא דיבר עם אף אחד. הם סיפרו שהוא נהג במכונית שהוציאו ממנה את מושב הנוסע. חובבי רדיו באזור זכרו ששמעו שידורי גלים קצרים שנשאו את הודעת הצדק, ששלח מישהו שלא הזדהה בשם.
מכאן התיאוריה כמעט בונה את עצמה. חור שנחתך ברצפת המכונית, אריח שנדחף דרכו בזמן שהמכונית ממתינה ברמזור, ונהג שלא צריך לצאת החוצה אף פעם.
**שום דבר מזה לא הוכח מעולם. האיש מאותו בית לא נחקר במשטרה, לא הואשם בשום דבר, ולא אמר מילה אחת בפומבי על האריחים. כל מה שנכתב עליו הוא הסקה מתוך כתובת רחוב, כמה אריחי ניסיון וזיכרונות של שכנים.**
כאן נגמר מה שיודעים
האריחים קיימים ואפשר לצלם אותם. את השיטה מבינים. הידיעה בעיתון מ-1983 קיימת. הכתובת שעל האריח מסנטיאגו קיימת.
מעבר לזה שום דבר לא סגור. אין הודאה, אין כתב אישום, אין משפט ואין מסמך. מי הניח את האריח הראשון, ולמה, לא ידוע.
מה שעדיין מופיע
גם בשנות ה-2010 עוד צצו אריחים חדשים, בערים שמעולם לא היה בהן אריח.
רוב החוקרים מקבלים שהחדשים הם חיקויים. האותיות שונות, החומרים שונים, וחלקם נעשים בגלוי כמחווה בידי אנשים שקראו על התיק. להבדיל היום בין מקורי לחיקוי אפשר רק לפי פרטי ייצור קטנים, שרק קומץ אנשים יודעים לשפוט.
במקביל המקוריים נעלמים. מרפדים כבישים מחדש, ואריח נכנס מתחת לאספלט החדש בלי שאף אחד יודע. רשת רופפת של חובבים מצלמת וממפה אותם לפני שהם הולכים. רק בזכותה בכלל קיים תיעוד.
מסקנות ושאלות פתוחות
**אדם אחד עשה את כל האריחים המקוריים.** הראיות: רעיון אחד עקבי, סגנון אותיות אחד לאורך שנים רבות, אריחי ניסיון מפוזרים סביב כתובת אחת, ושידורי גלים קצרים של אותה הודעה מאותו אזור. הבעיה: זה עדיין לא מסביר איך הגיעו אריחים ל-3 ערים בדרום אמריקה, ומי מימן את הנסיעה.
**השם שהופיע בעיתון ב-1983 היה שמו האמיתי של היוצר.** הראיות: המתקשר תיאר את ההודעה שנים לפני שתועד אריח אחד. הבעיה: האיש היחיד בשם הזה שאי פעם אותר היה נגר בשנות ה-70 לחייו, ואלמנתו לא שמעה על העניין מעולם.
**רוב מה שמונח היום בכבישים הוא עבודה של אנשים אחרים.** הראיות: הבדלים ברורים בחומרים ובאותיות, ואריחים שהופיעו עשרות שנים אחרי הראשונים, רחוק מאזור המקור. הבעיה: זה לא אומר כלום על 10 השנים הראשונות, ו-10 השנים הראשונות הן החלק שחשוב.
**זה פרויקט אמנות שאיש לא תבע עליו בעלות.** הראיות: המיקום מכוון, העיצוב עקבי, ויש בזה עקשנות של מפעל חיים. הבעיה: 40 שנה זה זמן ארוך מאוד לאמן לשתוק, במיוחד אחרי שסרט תיעודי הפך את העבודה למפורסמת.
מה שאף תיאוריה לא מכסה היא השאלה הכי פשוטה. ההודעה נבנתה כדי שנהגים שעוצרים בצומת יקראו אותה, במשך עשרות שנים, בעיר אחרי עיר. מישהו רצה מאוד שישמעו אותו. ואז, כשהעולם סוף סוף הסתובב ושאל מי הוא, אף אחד לא ענה.