סוללת בגדאד: כד חרס שאולי ייצר ניצוצות — או רק אחסן מגילות
בגדאד, 1938. במעבדת מוזיאון עיראק סובב חוקר אוסטרי בשם וילהלם קניג בין ידיו כד חרס קטן וצנוע: שלושה-עשר סנטימטרים של חרס בהיר ולא מזוגג, שפיו נאטם פעם בפקק זפת שחורה. שנתיים קודם לכן, ב-1936, פועלי רכבת עיראק שחפרו תעלת יסודות בחוג'וט רבו, כפר בשולי בגדאד לא הרחק מחורבות קטסיפון, פרצו אל תוך קבר עתיק והעלו אשכול של כדים כאלה. הם הגיעו, כדרכם של ממצאים משונים, אל המוזיאון ואל ידיו של האיש שניהל את מעבדתו. בתוך הכד הזה ישב גליל נחושת מגולגל, ובתוכו מוט ברזל אכול חלודה, וכל המכלול הוחזק במקומו בזפת. מחסני מוזיאונים מלאים בכדים משונים. הכד הזה, החליט קניג, אינו סתם משונה - הוא בלתי אפשרי. במאמר שפרסם באותה שנה הציע שהחפץ הוא תא גלווני: סוללה חשמלית פועלת, שהורכבה כאלפיים שנה לפני שאלסנדרו וולטה הרכיב את ערמתו המפורסמת ב-1800.
כדאי לעצור רגע ולהבין עד כמה הטענה קיצונית. סוללה זקוקה רק לשתי מתכות שונות ולנוזל חומצי ביניהן, והכד בלי ספק מספק את המתכות - ברזל ונחושת, הצמד הקלאסי. קניג תיארך אותו לתקופה הפרתית, אי-שם בין המאה השלישית לפני הספירה למאה השלישית לספירה; חוקרים מאוחרים יותר, על פי סגנון החרס, נטו לתקופה הסאסאנית שאחריה. כך או כך, אם צדק - מישהו במסופוטמיה כלא חשמל בתוך כד יותר מאלף שנה לפני שלאירופה הייתה בכלל מילה לתופעה, ואז, איכשהו, כל האומנות הזו נשכחה כה לחלוטין עד שלא שרד ולו אזכור אחד מאוחר יותר.
הירשמו וקבלו חודש ראשון חינם לגמרי — גישה בלתי מוגבלת לכל הארכיון, ובלי פרסומות למנויים. ביטול בכל רגע.
הרשמה — חודש ראשון חינם