הספינה שסירבה למות: מסע הרפאים בן 38 השנים של ה-SS ביצ'ימו
במשך שלושה ימים בסוף נובמבר 1931 מחקה סופת שלגים את קצה העולם. חמישה-עשר גברים - צוות החורף של ספינת הקיטור SS ביצ'ימו מחברת מפרץ הדסון, בפיקודו של רב-החובל סידני קורנוול - חיכו שתחלוף בבקתת עץ שהקימו בחופזה על החוף ליד בארו, אלסקה, היישוב הידוע כיום בשמו האינופיאקי אוטקיאגוויק. הם היו קרובים מספיק כדי להשגיח על ספינתם, הלכודה בקרח הצף מול החוף. ב-24 בנובמבר 1931, כשהסערה שככה סוף סוף והאנשים יצאו אל הדממה הלבנה, הם הפנו את מבטם אל המקום שבו עמדו 1,322 טונות של פלדה קפואות במקומן. הביצ'ימו נעלמה. לא טבעה לנגד עיניהם, לא התרסקה על החוף - פשוט נעלמה. קורנוול הסיק שהיא נשברה ושקעה בסערה. הוא טעה, וההוכחה לגודל הטעות תמשיך לצוץ במשך שלושים ושמונה השנים הבאות.
עד לאותו רגע היא הייתה ספינה רגילה לחלוטין. היא הושקה ב-1914 במספנת לינדהולמנס בגטבורג שבשוודיה תחת השם אונגרמנלבן - על שם נהר גדול בצפון שוודיה - נבנתה עבור חברת ספנות מהמבורג, נמסרה לבריטניה אחרי מלחמת העולם הראשונה כפיצויי מלחמה על אובדן ספינות, ונרכשה ב-1921 בידי חברת מפרץ הדסון, שהעניקה לה את השם ביצ'ימו וקבעה את בסיסה בארדרוסן שבסקוטלנד. מאתיים שלושים רגל של גוף פלדה, מונעת במנוע קיטור בעל התפשטות משולשת במהירות מתונה של עשרה קשרים, היא בילתה את שנות ה-20 באחד מנתיבי הסחר הקשים בעולם - הובלת אספקה ליישובי אינואיטים לאורך חופי אי ויקטוריה בטריטוריות הצפון-מערביות של קנדה, וחזרה בכל עונה עמוסה בפרוות. תשעה מסעות עשתה, ותשע פעמים שבה. היא הייתה סוסת עבודה, לא אגדה.
המסע העשירי שבר את הדפוס. ב-1 באוקטובר 1931, בדרכה הביתה עם מטען פרוות יקר ערך, נתפסה הביצ'ימו בקיפאון מוקדם ליד בארו. הצוות נטש אותה לזמן קצר, חצה חצי מייל של קרח כדי למצוא מחסה בעיירה במשך יומיים - רק כדי לגלות בשובו שהספינה חילצה את עצמה. היא נלכדה שוב ב-8 באוקטובר, הפעם ביסודיות, והתברר שאיש לא יפליג לשום מקום לפני האביב. ב-15 באוקטובר שלחה החברה מטוסים וחילצה עשרים ושניים מאנשי הצוות. חמישה-עשר גברים נשארו עם קורנוול לשמור על הספינה ועל הפרוות, והם אלה שבנו את בקתת החוף. הייתה זו משימה קודרת: חודשים של חשכה לפניהם, טמפרטורות הרחק מתחת לאפס, ומטען פרוות יקר שהחברה סירבה להפקיר לקרח או לבוזזים. ואז באה הסופה, ואחריה משטח הקרח הריק. כעבור ימים אחדים הביא צייד כלבי-ים אינואיטי את הבשורה: ספינת הקיטור נסחפת, שלמה, כארבעים וחמישה מייל במורד החוף. האנשים איתרו אותה, רוקנו ממחסניה את הפרוות היקרות ביותר, קבעו שהגוף החבוט נידון לאבדון בקרח המתקרב - והפקירו אותה לגורלה. בתוך חודשים, כך דווח, נסחפה מאות מיילים מן המקום שבו נטשוה.
מסתבר שהיא לא הייתה ריקה לגמרי. אי-שם במחסניה שכן אוסף של חפצי תרבות מהארקטי הקנדי - ביגוד, כלים וחפצי יומיום שנאספו ב-1930 מקהילות אינואיטיות בידי החוקר ריצ'רד סטרלינג פיני. הפרט הזה חשוב, כי הוא החוט שהופך את סיפור הרפאים למוחשי. בשנים שאחר כך נשאו עמם אנשים שעלו על הביצ'ימו הנסחפת חלק מפריטיו של פיני; אחד מהם, איש צוות בשם פיטר פלסון, מסר מאוחר יותר פריטים למשלחת ארכיאולוגית של מכללת אלסקה, וב-1934 נרשמו הפריטים באוסף של מוזיאון אוניברסיטת אלסקה הצעיר. שם הם שכבו, מקורם נשכח, עד שחוקרים התירו את שרשרת האירועים ופרסמו אותה בכתב העת פולאר רקורד ב-2016. יהיה גורל הגוף אשר יהיה, חלק ממטען הביצ'ימו עדיין אפשר להחזיק ביד, במגירת מוזיאון בפיירבנקס. הרפאים הותירו ראיה.
מה שקרה אחרי נטישתה נקרא כמו אגדת עם, אלא שהוא מתועד. בחודשים הראשונים של 1932 מצא אותה הסוחר לזלי מלווין נסחפת ליד נום, בעודו נוסע במזחלת כלבים. במרץ 1933 עלתה עליה קבוצת בני אינופיאט - וסערה שפרצה כלאה אותם על סיפון הספינה המתה במשך עשרה ימים בטרם הצליחו לרדת. ב-11 באוגוסט 1933 נצפתה הביצ'ימו שנים-עשר מייל מול ויינרייט שבאלסקה בידי צוות ספינת הסחר הקטנה MS טריידר - ובין אלה שטיפסו על מעקותיה באותו יום הייתה הבוטנאית, המשוררת ונוסעת הארקטי הסקוטית איזובל ויילי האצ'יסון, שחצתה אז את החוף הצפוני כדי לאסוף צמחים. הם נשאו מן הספינה סירת לוויתנים, כמה פריטי ריהוט ושלל חפצים נוספים - מספינה שנמחקה מן הספרים כמעט שנתיים קודם לכן. ביולי 1934 עלתה עליה חבורת חוקרים שהפליגה בסקונר; בספטמבר 1935 נצפתה שוב מול חופי אלסקה. בנובמבר 1939 עלה עליה רב-החובל יו פולסון בכוונה לחלץ אותה, וגושי הקרח המתקרבים הבריחו אותו בידיים ריקות. התצפיות נמשכו, הלכו והתמעטו, אל תוך העשורים שאחרי המלחמה; אחת מהן דווחה עוד ב-1962, בים בופור. התצפית האחרונה המקובלת על הכול הגיעה ב-1969, כשקבוצת בני אינופיאט ראתה גוף ספינה מחליד קפוא בקרח בין אייסי קייפ לפוינט בארו - שלושים ושמונה שנה אחרי שצוותה הלך משם. ואז - כלום.
ב-2006 השיקה מדינת אלסקה פרויקט שנועד להכריע בעניין ולמצוא את ספינת הרפאים של הארקטי - צפה, על שרטון או על קרקעית הים. לא נמצא כל זכר. הביצ'ימו הוכרזה אבודה בנובמבר 1931; היא בילתה שלושים ושמונה שנים בהפרכת ההכרזה הזאת, וכבר יותר מחצי מאה היא מסרבת לאשר אותה.
מסקנות ושאלות פתוחות
כמעט שום דבר בסיפור הזה אינו מתנהג כפי שספינות וקרח אמורים להתנהג, וזו החידה שבליבו. הקרח הארקטי הצף מרסק גופי ספינות; הוא ריסק את הקרלוק החסונה ממנה ב-1914 בתוך חודשים, כשצוות שלם נלחם להצילה. איך שרדה ספינת קיטור בלי איש על סיפונה - שאיש לא שאב ממנה מים, לא תיקן ולא צבע - כמעט ארבעה עשורים של אותו קרח, כשהיא רודפת דווקא את אותם כמה מאות מיילים של חוף ונשארת ניתנת לעלייה עונה אחר עונה, במקום להישטף דרך מצר ברינג או להיטחן לרסיסים? איש מעולם לא הסביר זאת.
רוב היסטוריוני הימאות מניחים את הסוף הפשוט ביותר: הקרח ניצח לבסוף, והיא טבעה הרחק מעין רואה, קרוב לוודאי במים הרדודים של ים צ'וקצ'י. כוחה של הגישה הזאת בחסכנותה - אחרי 1969 התצפיות פוסקות, וטביעה הייתה מסבירה את הדממה. חולשתה היא היעדר מוחלט של גופה: שום שרידים מזוהים, שום טביעה מאושרת, וחיפוש מודרני ומכוון שחזר בידיים ריקות. אסכולה שנייה גורסת שהיא עלתה על שרטון ונקברה אט אט, נטמנה בסחף של קרקעית נודדת או נבלעה בחוף - סביר באותו חוף נמוך ומשתנה, ולא מוכח באותה מידה.
הספקנים מציעים קריאה שלישית: שחלק מהתצפיות המאוחרות היו זיהוי שגוי, או מיראז'ים ארקטיים - אותה פאטה מורגנה הידועה ביכולתה להעלות ספינות רפאים מעל האופק. זה היה מיישב את אריכות הימים הבלתי סבירה, אבל הוא מתנגש בכל מה שמוצק בתיעוד. אין בכוחו להסביר את האנשים שטיפסו על מעקותיה, מצאו בה מחסה עשרה ימים ונשאו את רהיטיה וחפציה אל מוזיאון שעדיין מחזיק בהם. אי אפשר לישון שבוע בתוך מיראז'.
התיעוד מותיר מקום לניחושים מוזרים יותר. יש התוהים אם זרמי ים צ'וקצ'י נשאו אותה מערבה כדי לסיים את נדודיה בצד הסיבירי, מחלידה על שרטון במים רוסיים שאליהם שום חיפוש אמריקאי לא יגיע - אפשרות ששום תיעוד אינו תומך בה וגם שום דבר אינו שולל. תיאוריה אחת גורסת שהאגדה, משקמה לחיים, החלה לאסוף אל תוכה בשקט כלי שיט נטושים אחרים ושמועות אחרות, עד שגוף בודד הפך למטען שלם של רדיפות לאורך קו חוף, ולא כל הצצה מדווחת הייתה באמת אותה ספינה. מה שנותר מעבר לכל מחלוקת קטן ומוצק: העליות המתועדות לסיפון, הרהיטים והחפצים שנשאו הביתה, וגוף ספינה שלא נמצא מעולם. הארקטי משאיר את התיק שלה פתוח, ובמגירת מוזיאון בפיירבנקס ממתין באפלה קומץ מן המטען האחרון שלה - החלק היחיד ברפאים שאפשר עדיין לגעת בו.