האוכל על הכיריים, איש לא על הסיפון: ספינת הרפאים של דיאמונד שולס
באור האפור הראשון של 31 בינואר 1921 הרים סי.פי. בריידי, איש תחנת משמר החופים של קייפ האטרס, את משקפתו לעבר דיאמונד שולס — שרטונות החול הטבועים מול צפון קרולינה שיורדי הים כינו "בית הקברות של האוקיינוס האטלנטי" — וראה משהו שאינו כשורה. סקונה אדירה בעלת חמישה תרנים ישבה תקועה עמוק בקרקעית כשכל מפרשיה פרושים, הבד מתוח כאילו היא עדיין מתכוונת להגיע לאנשהו. הייתה זו קרול א. דירינג מבאת', מיין, שהושקה שנתיים בלבד קודם לכן, בדרכה הביתה מריו דה ז'ניירו אחרי שמסרה מטען פחם. הים היה סוער מכדי לעלות עליה; ארבעה ימים עמדה שם הספינה תחת מלוא מפרשיה, דוממת. כשאנשי ספינת החילוץ "רסקיו" טיפסו לבסוף על סיפונה ב-4 בפברואר, לא מצאו את מי להציל.
מה שמצאו במקום זאת מזין מאה שנות ספקולציה. במטבח, לפי דיווחי העולים לסיפון, עמד אוכל באמצע הכנה — מרק אפונה, צלעות וקפה, בגרסה המצוטטת ביותר. חתולי הספינה היו על הסיפון, חיים. אבל היומן, מכשירי הניווט, מסמכי הספינה, חפציהם האישיים של אנשי הצוות ושתי סירות ההצלה — נעלמו. מערכת ההיגוי הייתה הרוסה: גלגל ההגה מנופץ, בית המצפן מרוסק, ההגה מנותק. אחד-עשר גברים הפליגו בה בפיקודו של קפטן וויליס ב. וורמל, רב-חובל ותיק בן 66. כל האחד-עשר נעלמו, ודבר מהם לא צף מאז — לא גופה, לא סירה, לא פיסת מעיל ים.
הירשמו וקבלו חודש ראשון חינם לגמרי — גישה בלתי מוגבלת לכל הארכיון, ובלי פרסומות למנויים. ביטול בכל רגע.
הרשמה — חודש ראשון חינם