מגילת הנחושת: רשימת האוצרות מים המלח שאיש מעולם לא פדה
בבוקר ה-14 במרץ 1952 סרק צוות בראשות הארכיאולוג הצרפתי אנרי דה-קונטנסון מערה סתומה למחצה במצוקי הקירטון שמעל ים המלח, ליד חורבות קומראן, בשטח שהיה אז בידי ירדן. הארכיאולוגים ניהלו מרוץ שקט מול הבדואים המקומיים, שכבר חמש שנים מצאו - ומכרו - את מגילות ים המלח מהר יותר משחוקר הצליח להגיע אליהן. מערה 3, כפי שסומנה עד מהרה, הניבה עד אז רק כדי אחסון שבורים וכמה קרעי קלף. ואז, בירכתיה ממש, שעונים אל הסלע, תפס אור המנורה שני גלילים של מתכת ירקרקה ומאובנת. כל מגילה אחרת מן המערות האלה כתובה בדיו על קלף או פפירוס, וכמעט כולן מכילות ספרות דתית - מזמורים, ספרי מקרא, ספר הסרך של כת. החפץ הזה, שסומן 3Q15, נחקק בנחושת כמעט טהורה. וכשנחשף לבסוף הטקסט שבו, לא נמצא בו ולו פסוק אחד. הייתה זו רשימת מצאי של אוצר קבור.
במשך שלוש שנים איש לא הצליח לקרוא בה מילה. אלפיים שנות חמצון הפכו את המתכת למשהו שדומה לקליפת ביצה; כל ניסיון לפתוח את הגליל היה מנפץ את הטקסט לרסיסים. הפתרון הגיע ממהנדס, לא מארכיאולוג. ב-1955 שלחו הרשויות הירדניות את הגלילים למכללת מנצ'סטר למדע וטכנולוגיה שבאנגליה, שם ציפה אותם פרופסור ה' רייט בייקר בדבק, והחל ב-1 באוקטובר 1955 פרס אותם ל-23 רצועות קמורות באמצעות להב מסור שעוביו שבריר מילימטר. בתחילת 1956 נגלה הטקסט במלואו: שנים-עשר טורים של עברית פקידותית ותמציתית, המונים כ-64 מקומות מסתור וסכום כולל של כ-4,600 כיכר זהב וכסף. משקלה של כיכר במאה הראשונה שנוי אף הוא במחלוקת, אך בכל המרה סבירה מגיעים הסכומים לעשרות טונות של מתכת יקרה - יש אומדנים המדברים על 26 טונות זהב ו-65 טונות כסף. זהו יותר מכל הון פרטי שאפשר להעלות על הדעת בתקופה ההיא.
פרק את הסכומים לגורמים, והמוזרות רק מעמיקה. כ-1,285 כיכר רשומות כזהב, כ-666 ככסף, עוד כ-600 בכלי זהב וכסף, והיתר - הרבה מעל אלפיים כיכר - כמתכת יקרה מעורבת. כמה מטמונים כמעט צנועים, פיזור מטבעות מתחת למדרגה; אחרים עוצרי נשימה, מאות כיכר בבור אחד.
וחשוב גם על עצם העמל שבדבר. מישהו בחר בנחושת על פני פפירוס זול, ביודעו שהמלאכה תיקח לצורף מיומן שבועות, אות אחר אות מוקשת בפטיש, וביודעו שנחושת שורדת אש ומים כפי שקלף לעולם לא ישרוד. זו אינה בחירה של מספר סיפורים המבדר קהילה בערב חורף. זו בחירה של מי שהיה זקוק לכך שהרישום ישרוד אסון שראה מתקרב. יהא אשר יהא תוכן הרשימה, המדיום עצמו מתעקש שיוצרו האמין בכל מילה שבה.
הרשומות נשמעות כמו רשימת ביקורת של פקיד, שטוחה ומדויקת: סכום קבור בבור מים מתחת למדרגות, אחר מתחת לסף חצר, שלישי אטום בתוך קבר, רביעי בבוץ של מאגר ישן. שבע מן הרשומות מלוות בצירופי אותיות יווניות קטנים - שתיים או שלוש אותיות, כמו קיצור או ראשי תיבות - שאיש לא הסביר באופן משכנע. ואז מגיעה הרשומה שציידי אוצרות מצטטים בלחש. בבור מצפון למקום שהמגילה מכנה כוחלית, היא אומרת, מונח עותק כפול של המסמך הזה עצמו, עם הסברים, מידות ומצאי מלא, פריט אחר פריט. מגילת הנחושת, במילים אחרות, מציגה את עצמה כגרסה המקוצרת - מפתח לרשימת-אב השמורה במקום אחר. זכר לאותה מגילה שנייה לא נמצא מעולם.
אם האוצר היה אמיתי, איש לא מצא אותו. משלחותיו של אלגרו ב-1959 וב-1960 חפרו באתרים הסבירים ביותר והעלו חרס, וציידי אוצרות פרטיים פוגעים בנוף בשקט מאז ועד היום. ההוראות שבמגילה נשענות על ציוני דרך - מאגרי מים, שערים, קברים, חצרות, גרם מדרגות מסוים - שהיו מובנים מאליהם לכותב ואינם ניתנים לזיהוי כיום. אלפיים שנים של מלחמות, בנייה מחדש וסחף מחקו את נקודות הייחוס מן השטח. המדע המודרני חידד את הטקסט בלי לרכך את החידה: בין 1994 ל-1996 צילמו מעבדות חברת החשמל הצרפתית EDF את הרצועות ברנטגן, ניקו אותן ויצרו העתקים מדויקים, והאפיגרף אמיל פואש השתמש בתוצאות למהדורה חדשה. הקריאה השתפרה. התעלומה לא.
כיום מוצגות הרצועות, עדיין ב-23 מקטעיהן החתוכים, במוזיאון ירדן שבעמאן, שאליו הועברו ב-2013.
מסקנות ושאלות פתוחות
מכאן השאלות מתרבות מהר מן התשובות. למה שמישהו יחקוק פנטזיה על נחושת - משטח הכתיבה היקר והעמיד ביותר של זמנו - בפרוזה חשבונאית יבשה, בלי גיבור, בלי קללה, בלי קישוט סיפורי אחד? ומנגד, אם הרשימה אמיתית, איך יכלה קהילה כלשהי במאה הראשונה לשלוט בעושר בסדר גודל כזה? מדוע העברית של המגילה שונה מזו של כל טקסט אחר מקומראן, וקרובה יותר ללשון היומיום של חכמים מאוחרים מאשר ללשון הספרותית של הכת עצמה? מדוע שמות המקומות ניתנים כאילו הקורא כבר מכיר את האזור מקרוב, בלי מפה ובלי דרך? ולמה להחביא פנקס אוצרות דווקא בספרייה של קהילה שסופרי העת העתיקה שיבחו דווקא את דלותה? על אף אחת מן השאלות האלה אין תשובה שמניחה את דעת הכול.
העורך הראשון שמונה למגילה, הכומר הפולני יוזף מיליק, חתך את הקשר בהכרזה שהאוצר דמיוני. הרשימה, טען, היא פולקלור - אגדת עושר קבור שהועלתה על הכתב סביב שנת 100 לספירה, מאותו סוג של סיפורים מאוחרים על כלי המקדש האבודים. מהדורתו יצאה ב-1962 בסדרה הרשמית "תגליות במדבר יהודה", ובמשך דור נשאה את משקל האורתודוקסיה. הקריאה מסבירה יפה את הסכומים הבלתי אפשריים. אבל היא מתנגשת בחפץ עצמו: פולקלור אינו נחקק, בעלות עתק, בלוחות נחושת בידי בעל מלאכה שטעויותיו, אות אחר אות, מרמזות שהעתיק באופן מכני טקסט שבקושי הבין.
ג'ון אלגרו אחז בעמדה ההפוכה, ואחז בה בקול רם. הוא דחף לפתיחה במנצ'סטר, וכשהפרסום הרשמי התעכב איבד את סבלנותו והוציא ב-1960 תרגום משלו, "אוצר מגילת הנחושת". ההיגיון שלו היה בוטה: חומר יקר כל כך פירושו חשבונאות אמיתית, וסכומים בגודל כזה פירושם מוסד - בית המקדש בירושלים, שאוצרו פוזר אל המדבר בטרם שרפו הרומאים את העיר בשנת 70 לספירה. רולן דה-וו, שעמד בראש כל מיזם המגילות, גינה את הספר כרשלני ובלתי-מורשה, והסכסוך האישי שבא בעקבותיו לא היטיב עם התיאוריה. החולשה קיימת בכל מקרה: אנשי כת קומראן דחו, ככל הנראה, את כהונת המקדש מכול וכול - אז מדוע יפקידו גזבריו את סודם העמוק ביותר דווקא בספרייה הזאת?
קריאה שלישית, שהציע החוקר מנפרד להמן, מתארכת את ההטמנות לאחר החורבן ולא לפניו. מסים דתיים, ציין, המשיכו להיגבות גם בלי מקדש שיקבל אותם, והמגילה מתעדת היכן הפקידו הגובים את הכסף בעשורים שבין שני המרדות ברומא. זה מסביר יפה את הסכומים המוסדיים ואת נימת רואה החשבון. חולשתה שהיא נשענת על תיארוך שנוי במחלוקת של הכתב, שאפיגרפים אחרים קוראים אחרת. וריאציה חדשה יותר דוחקת את התאריך עוד קדימה וקוראת את המטמונים כקופת מלחמה - מטבע ומטילים שנצברו למרד בר-כוכבא בשנים 132 עד 135 - מה שיסביר את הממדים הצבאיים של האוצר, אם כי מתקשה מול אומדני הכתב המוקדמים שרוב המומחים עדיין מעדיפים.
יש קריאות פרועות עוד יותר. המטלורג רוברט פאתר טען שאוצר המגילה, ואף שורשי לשונה, מצביעים אחורה אל מצרים ואל פרעה המונותאיסט אחנאתון - טענה שרוב המומחים מתייקים תחת "מבריק" ולא "משכנע". היא ראויה לאזכור רק משום שהיא מראה כמה חזק מושך הריק: כשמסמך מבטיח טונות של זהב ונוקב בשמות מקומות שאיש אינו יכול לאתר, כמעט כל תיאוריה אפשר לצקת אל החלל הריק. המשמעת היא לדעת אילו מהן הראיות באמת יישאו.
אי אפשר גם שלא לתהות אם המצוד הסתיים עוד לפני שהחל. ירושלים נפלה בידי צבא שהתמחה בסחיטת עושר חבוי מערים כבושות, וכל מי שסייע לקבור את המטמונים יכול היה מאוחר יותר לחלץ אותם בשקט. אפשרות שממעטים לתת לה מקום היא שמגילת הנחושת הייתה מסמך מת כבר ביום שבו הוסתרה - רישום שנשמר מתוך חובה עבור חשבונות שרוקנו זה מכבר, מתויק כמו קבלה על כסף שכבר הוצא. ואי אפשר שלא לנעוץ מבט באותם שבעה צירופי אותיות יווניות. אם שאר המגילה הוא פנקס אמיתי, הם נקראים פחות כקישוט ויותר כמפתח: ראשי תיבות של שליחים, אולי, או הפניה למגילת-האב שנעלמה. שני הרעיונות אינם אלא השערות; שום ממצא מתועד אינו מכריע לכאן או לכאן, וההגינות מחייבת לומר זאת.
המבקרים חולפים על פני הטקסט היחיד ששרד מן העת העתיקה ונקרא כמו פנקס כספות של בנק, וכל אחד מהם נדרש להכריע מהו: מפת האוצר העתיקה האותנטית היחידה בעולם, או יצירת הבדיון היקרה ביותר שנחקקה אי פעם. אי שם במדבר שממזרח לירושלים אולי טמונה מגילה שנייה שתכריע את השאלה במשפט אחד. עד שמישהו ימצא אותה, מגילת הנחושת שומרת את חשבונותיה סגורים, ושתיקתה שווה יותר מכל הזהב שהיא טוענת שהחביאה.