העיר שלא הצליחה להפסיק לרקוד: שטרסבורג, 1518
בבוקר ה-14 ביולי 1518 יצאה אישה, הידועה להיסטוריה רק בשם פראו טרופאה, מביתה הצר, בית של קורות עץ וטיח, אל רחוב בשטרסבורג - והחלה לרקוד. לא הייתה מוזיקה, לא חתונה, לא חג, ולא טיפת יין. עדים תיארו משהו שקרוב יותר לעינוי מאשר לשמחה: התמדה קודרת, מעוותת, כמו בטראנס, שעה אחר שעה, איבריה מיטלטלים כאילו הניע אותם רצון שאינו שלה. בעלה, כך מספרות הכרוניקות, התחנן שתפסיק. היא לא הפסיקה, או לא יכלה. היא רקדה עד שקרסה שטופת זיעה ותשושה, ישנה כמה שעות, קמה ורקדה שוב על רגליים שכבר החלו להתנפח ולדמום. לפי חלק מהעדויות המשיכה כך ארבעה עד שישה ימים, בחום המכה של אחד הקיצים החמים ביותר שהעיר זכרה, בעוד קהל מתעבה סביבה: תחילה כדי לצחוק, אחר כך כדי לבהות, ואז, המטריד מכול, כדי להצטרף.
בתוך שבוע רקדו כשלושה תריסר בני אדם. בתוך חודש, כך טענו הכרוניקאים, עד 400. חוקרים מודרניים שניפו את אותם מסמכים מעמידים את מספר הנפגעים בין 50 ל-400. גם המספר הנמוך היה הופך זאת לאחד מאירועי הבריאות המוזרים ביותר שהועלו אי פעם על הכתב.
זה איננו פולקלור שהוחלק והתעגל במאות שנים של סיפור חוזר. ההתפרצות שרדה בפרוטוקולים של מועצת העיר שטרסבורג, בדרשות הקתדרלה, ברשימותיהם של רופאי העיר, ובפנקסי החשבונות העירוניים המתעדים, בלשון היבשה של הנהלת חשבונות, את הכסף ששולם כדי להתמודד עמה. בין נכבדי העיר בימי המשבר היה סבסטיאן בראנט, מחברה הנודע של ספינת השוטים, שכיהן אז כקנצלר שטרסבורג. כפי שאומר ההיסטוריון ג'ון וולר, שחקר את הפרשה מקרוב מכל אחד אחר, עצם התרחשות האירוע אינה שנויה במחלוקת.
העיר שבה פגע הדבר הייתה כבר תחת מתח עצום. שורה של יבולים נכשלה, מחירי התבואה טיפסו לשיא של דור, והעניים גוועו ברעב ברחובות. אבעבועות שחורות הסתובבו בסביבה, וכמותן המחלה החדשה והמבעיתה, העגבת. בני הריין העליון גם אחזו באמונה מסוימת ומוחשית: שוויטוס הקדוש מסוגל להעניש את מכעיסיו בכפיית ריקוד. הפולקלור של האזור נשא גם תרופה מקובלת - להוביל את הנגועים בתהלוכה אל קפלה של הקדוש ולרקוד את הפגע החוצה תחת ברכתו.
רופאי שטרסבורג, שנקראו לעניין כשהמספרים גדלו, פסלו גם את החטא וגם את הכוכבים. זו לא הייתה, כך קבעו, פורענות ששלח האל, ולא צירוף מזל רע של כוכבי לכת. הם אבחנו דם חם, ברוח המסורת הגלנית שנלמדה אז בכל פקולטה לרפואה באירופה. המרשם שנגזר מכך היה עוד ריקוד. החולים, כך נימקו הרופאים, ישרפו את הקדחת מדמם רק אם ייכנעו לה לחלוטין וירקדו עד שהמחלה תצא מן הגוף.
וכך לא כלאו השלטונות את הרוקדים ולא שלחו אותם הביתה. הם פינו שני אולמות גילדה, הקימו במת עץ, ושכרו חלילנים, מתופפים וגברים חסונים שתפקידם היה להחזיק את הנגועים על רגליהם ולהמשיך להניע אותם. זו הייתה, למעשה, מגפה במימון עירוני. הטירוף התפשט מהר מאי פעם.
בשיא אוגוסט כבר גלשו הרוקדים על פני כל העיר. דיווחים בני הזמן ממקמים אותם בשוק הסוסים ובשוק התבואה, בכיכרות הפתוחות ובסמטאות שלצד הקתדרלה, נעים יומם ולילה בחום הקיץ. רופאים שבדקו אותם לא מצאו קדחת רגילה ולא פצע. הסובלים עצמם, כשהצליחו לדבר בכלל, לא תיארו הנאה אלא אימה ממה שגופם עולל, וחלקם זעקו לעזרה בעוד רגליהם מסרבות לעצור. דומה שדווקא המצוקה הגלויה הזאת, כה שונה מהוללות, שכנעה את הרשויות שהן צופות במחלה ולא בהילולה.
כשהתרופה החמירה את הכול, הפכה המועצה את עמדתה כליל. הריקוד בפרהסיה נאסר והנגנים שולחו. הנגועים הועמסו על עגלות והועלו אל הגבעות, אל מקדש של ויטוס הקדוש סמוך לסוורן. שם, בטקס שקריאתו קרובה יותר לגירוש שדים מאשר לרפואה, הובילו אותם אל פסל עץ של הקדוש, נתנו בידיהם צלבים קטנים ונעליים אדומות שהוזו עליהן מים קדושים, בעוד כוהנים מתהלכים ביניהם עם קטורת ולחשים בלטינית ומשרטטים את סימן הצלב על רגליהם המשוחות בשמן. בתחילת ספטמבר, הריקוד תם.
ואז יש את שאלת המתים. כרוניקות מאוחרות, שנכתבו הרחק לאחר המעשה, מתעקשות שבשיא קטלה המגפה עד חמישה-עשר בני אדם ביום, בשבץ, בכשל לב ובהתמוטטות גמורה. זה הפרט שכולם זוכרים. אלא שהרשומות ששרדו משטרסבורג של קיץ 1518, אותם מסמכים עירוניים קפדניים המציינים את שכירת הנגנים ואת שיפוץ האולמות, אינן מזכירות מניין מתים כלל. אף קבורה אחת בניירת העיר עצמה אינה מיוחסת לריקוד. השחזורים המודרניים הזהירים ביותר מסיקים שהמקורות בני הזמן אינם אומרים מאום על השאלה אם מישהו מת.
שטרסבורג לא הייתה ההתפרצות הראשונה מסוגה. אירועים של ריקוד כפייתי ובלתי נשלט תועדו בעיירות הריין והמוזל למעלה ממאה שנה קודם לכן. גל של מאניית ריקוד עלה במעלה הריין מאאכן ב-1374, ונגע בליאז', בקלן, במץ ובשטרסבורג עצמה, כשעל הנגועים סופר שהשליכו עצמם ברחובות במאותיהם, ואירועים קטנים יותר ריצדו ברחבי האזור בשנים שבינתיים. שטרסבורג 1518 הייתה, למעשה, האחרונה שבגדולות. דבר בסדר גודל כזה לא תועד בשום מקום מאז.
מסקנות ושאלות פתוחות
חמש מאות שנה של הסברים חגו סביב המקרה בלי לסגור אותו. ההסבר הראשון בא מפרצלסוס, הרופא הנווד, שעבר בשטרסבורג שמונה שנים לאחר מכן והסיק שפראו טרופאה זייפה הכול כדי להכעיס בעל שתיעבה, ושנשים מופקרות וחצופות אחרות חיקו אותה מתוך קונדסות. החולשה זועקת: פסק הדין הזה מלמד רבות על פרצלסוס ועל דעתו על נשים, וכמעט דבר על מה שהעדים תיארו באמת - לא לגלוג, אלא ייסורים.
ב-1952 הציע החוקר השוודי אאוגן בקמן חשוד פיזי: הארגוט, הפטרייה הצומחת על שיפון לח, שהאלקלואידים שלה הם בני דודים כימיים של LSD. כוחה של ההשערה בכך שהיא מספקת מנגנון ממשי - הזיות ופרכוסים מאספקת מזון מורעלת, סביר לחלוטין אחרי יבול שנכשל. חולשתה כמעט קטלנית. הרעלת ארגוט מכווצת את כלי הדם וגורמת להתקפים, לדליריום ולנמק שאירופה של ימי הביניים כינתה אש הקדוש אנטוניוס - היפוכה הגמור של תנועה מתואמת הנמשכת ימים. ואם הלחם היה מזוהם, מדוע רק חלק מאוכליו יצאו לרחובות, ואיש מהם לא איבד את אצבעותיו לרקב? אירופה של ימי הביניים הכירה היטב את הרעלת הארגוט ותיעדה את התפרצויותיה בשם הזה; בני הזמן שכתבו על 1518 תיארו דבר אחר.
ההסבר שרוב ההיסטוריונים מעדיפים כיום שייך לג'ון וולר: מחלה פסיכוגנית המונית, מה שאוצר מילים ישן יותר כינה היסטריה המונית. טענתו היא שתחת ההצטלבות של רעב, מחלה ואימה, נפשות שכבר הוכנו על ידי הפחד המסוים מוויטוס הקדוש גלשו לטראנס דיסוציאטיבי, ושעצם מראה הרוקדים הפיץ את הפגע כמו הידבקות. זה מסביר מדוע במות ציבוריות ונגנים שכורים יצקו שמן על המדורה, ומדוע דווקא טקס במקדשו של הקדוש כיבה אותה לבסוף. חולשתה היא שאי אפשר לבחון אותה, והיא אינה יכולה לומר מדוע שכנה אחת רקדה בעוד האישה שלצדה לא.
קריאה מתחרה מגיעה מהסוציולוג רוברט ברתולומיו, שהציע שהרוקדים אולי השתייכו לכת דתית סוטה שביצעה טקס אקסטטי, ולא היו כלל קורבנות מחלה. אלא שהמקורות מתארים אנשים הבוכים ומתחננים להשתחרר, לא מאמינים בהתלהבות רצונית, ורוב החוקרים מוצאים את הראיות לקיומה של כת דלות מכדי לשאת את המשקל.
יש הטוענים, באופן פרובוקטיבי יותר, שהעיר עצמה ייצרה את המגפה שניסתה לרפא. המספרים לא התפוצצו באמת עד שהוקמה הבמה ושולם לנגנים כדי שינגנו, ובמה ציבורית, תוף הולם וקהל צופים הם כמעט מתכון לסוגסטיה. אילו הייתה המועצה פשוט שולחת את פראו טרופאה הביתה לנוח בחדר מוחשך, כך אומרת אחת התיאוריות, ההיסטוריה לא הייתה מתעדת שום מגפה. שום דבר במסמכים אינו יכול להכריע בכך, ורצף האירועים עשוי להיות צירוף מקרים ולא סיבה.
כמה דברים נותרו בלי הסבר אמיתי. איש אינו יודע כיצד רקדו הגופים האלה ימים שלמים ברציפות, מי האכיל אותם, מי השקה אותם, ומתי בכל הסבל הזה ישנו. מניין המתים הוא סתירה חזיתית: אם חמישה-עשר מתו מדי יום, פקידים שהקפידו לרשום את שכר המתופפים לא היו מפספסים כל הלוויה ולוויה; ואם איש לא מת כלל, סופרים מאוחרים היו בטוחים באופן משונה שהרחובות זרועים מתים. איש אינו יכול לומר מדוע דעכה ההתפרצות בדיוק ברגע שבו נטשה העיר את הרפואה לטובת הכפרה, ומדוע דבר דומה לא קרה שוב. כשדעכה האמונה בקללת הקדוש מן התרבות, דעכה עמה גם המחלה שלכאורה צייתה לאמונה הזאת - וזו אולי ההשערה המטרידה ביותר בכל התיק: שהפחדים שחברה באמת אוחזת בהם יכולים להיכתב הישר אל תוך גופם של בני האדם שבה.