צופן דורבלה: 87 סלסולים שמלחין דגול מעולם לא הסביר
בקיץ 1897 הגיע מכתב תודה אל בית הכמורה של הכומר אלפרד פני בוולברהמפטון. המלחין אדוארד אלגר ורעייתו אליס התארחו שם זה עתה כמה ימים, והמכתב, המתוארך ל-14 ביולי, היה נימוס שגרתי. מה שנסע יחד איתו לא היה. בתוכו הסתתר כרטיס קטן שיועד לבתו של הכומר, דורה, אז כמעט בת עשרים ושלוש, מכוסה בשלוש שורות שוטפות של סמלים מסולסלים דמויי ווים: שמונים ושבעה במספר, משורבטים ביד אחת בטוחה. דורה הפכה את הכרטיס שוב ושוב, מחפשת פתח. היא לא הצליחה לקרוא בו מילה אחת. וגם איש אחר לא הצליח, במאה עשרים ותשע השנים שחלפו מאז.
באותה עת שום דבר בכל זה לא נראה כמו היסטוריה. אלגר היה בן ארבעים, מורה למוזיקה מהפרובינציה שעדיין לא כתב את היצירה שתעשה לו שם; וריאציות אניגמה היו במרחק שנתיים, אבירות המלוכה במרחק שמונה. דורה פני, ילידת 1874, הייתה צעירה ממנו בכמעט שבע-עשרה שנים, בתו החיה והמוזיקלית של כומר כפרי. השניים חיבבו זה את זה מיד, ונשארו ידידים עד סוף חיי המלחין.
הידידות הותירה עקבות נוספים. אלגר נהג לכנות את דורה דורבלה, בהשאלה משמה של העלמה קלת הדעת ב"כה עושות כולן" של מוצרט, וכשבא לכתוב את וריאציות אניגמה העניק את השם הזה לווריאציה העשירית, מיניאטורה מרפרפת לכלי נשיפה מעץ שנשמעת מזה שנים כדיוקן של הגמגום הקל והצחוק המהיר של דורה. מאוחר יותר נישאה והפכה לגברת ריצ'רד פאוול, ותחת השם הזה הציגה בסופו של דבר את הצופן בפני הציבור. עד יומה האחרון עמדה על כך שמעולם לא ידעה מה נכתב שם, ושאלגר, שהקניט ובחן אותה במשך עשורים, פשוט הניח שתמיד תדע.
הכרטיס עצמו, המוכר כיום כצופן דורבלה, נושא 87 תווים מתוך אלפבית לכאורה של כ-24 סמלים, שכל אחד מהם בנוי מקשת חצי-עגולה אחת, שתיים או שלוש, מסובבות לאחד משמונה כיוונים. יש עליו עוד סימן אחד בלבד: נקודה זעירה אחרי התו החמישי בשורה השלישית. מפריד מילים, איתות מכוון, או החלקה של העט, איש אינו יכול לומר, ואפילו הנקודה הזאת הולידה עמודים של ויכוח מחקרי. הכתיבה זורמת בקלות של כתב יד רגיל, והשטף הזה הוא כשלעצמו רמז, כי שטף מעיד על תרגול. עבור חפץ כה זעום, כרטיס יחיד לא גדול מגלויה ושלוש שורות דיו, הוא צבר משקל מדהים של תשומת לב.
למעשה, הוא השתמש באלפבית הזה כבר שנים. בקונצרט באפריל 1886, יותר מעשור לפני הכרטיס של דורה, שרבט על תוכנייה שמונה-עשר תווים דמויי קשת מאותו הסוג, פיסה שחוקרי אלגר מכנים כיום מקטע ליסט. בשנות ה-20, כשהיה כבר איש זקן ומהולל, עדיין שרטט את אותו האלפבית במחברת בצורת דיאגרמות של לוח שעון, ממפה קשתות למיקומים כמו שעות על מחוג. הסמלים היו כלי פרטי שאליו חזר לאורך ארבעה עשורים.
כדי להבין את הכרטיס צריך להבין את תאוותו של האיש להסתרה. אלגר תיבל את מכתביו במשחקי מילים, בשגיאות כתיב מכוונות ובכינויי חיבה פרטיים, שמר כל חייו על קסם עמוק כלפי צפנים ואקרוסטיכונים, ובנה את יצירתו המפורסמת ביותר סביב נושא שנשבע כי מעולם לא נוגן, האניגמה הנסתרת, לחן שרמז כי הוא נוגד את המוזיקה ואז סירב, לנצח, לנקוב בשמו. כשג'ון הולט סקולינג פרסם בשנות ה-90 של המאה ה-19 צופן אתגר במגזין פל מל והכריז שאין לו פתרון, אלגר פיצח אותו, והתגאה בכך די הצורך כדי לשמר את דפי העבודה שלו. אדם כזה אינו מצפין מסר בטעות.
לפי עדותה של דורה עצמה, שנים לאחר מכן שאלה אותו על הכרטיס, והוא נראה מופתע באמת שמעולם לא פענחה אותו, ובכל זאת לא אמר לה דבר. היא שמרה אותו במגירה ארבעה עשורים ולבסוף פרסמה אותו ב-1937, בספר זיכרונותיה "אדוארד אלגר: זיכרונות של וריאציה", שלוש שנים אחרי מותו בפברואר 1934. כשהעולם הוזמן לנסות, האיש היחיד שיכול היה לאשר תשובה כלשהי כבר לא היה.
לב הבעיה הטכני פשוט להטעות. אילו היה הכרטיס החלפה פשוטה, סמל אחד המייצג בעקביות אות אחת, היו הקשתות נופלות לתבנית הא-סימטרית שאליה נופל כל קטע אנגלית, פיזור שנשלט בידי האות E. הן אינן עושות זאת. הסמלים הנפוצים ביותר מופיעים מעט מדי, הנדירים תכופות מדי, ורצפים חוזרים על עצמם במקום שבו האנגלית לא הייתה חוזרת. העובדה העיקשת האחת הזאת היא שמכשילה את הקריאות המסודרות ודוחפת את החוקרים אל הסברים מוזרים יותר. ניתוח תדירויות הוא הכלי הראשון שכל מפצח צפנים שולח אליו יד, ועל הכרטיס הזה הוא נכשל מיד.
קריפטוגרפים חובבים, מוזיקולוגים מקצועיים, סטטיסטיקאים וחובבנים חמושים בתוכנה, כולם ניסו את כוחם, והכרטיס שרד את כולם. כשאגודת אלגר ערכה ב-2007 תחרות לכבוד 150 שנה להולדת המלחין, כל הגשה, אחרי שהתאימה סמלים לאותיות, הסתיימה במה שהשופטים כינו רצף שרירותי בעיקרו, וזוכה לא הוכרז. המילה הקפדנית העדכנית שייכת לוויקטור ואסה, שמחקרו החישובי מ-2023 הסיק שסביר שהצופן אינו החלפה פשוטה של אחד-לאחד באנגלית או בלטינית, תוצאה שאומרת לנו רק מה צופן דורבלה איננו. מאז צולם הכרטיס, עובד לדיגיטל והוזן אל תוכנות שמחברו לא היה יכול לדמיין, בלי תוצאה.
כך יושב הכרטיס בחברה הקטנה והמטריפה של טקסטים בלתי מפוענחים לצד כתב היד של וויניץ' והמסרים של רוצח הזודיאק, בהבדל מכריע אחד. כאן המחבר ידוע, חייו מתועדים לפרטי פרטים, ואחד מצפניו האחרים כבר פוצח בידיו שלו. מציב החידה אינו זר אלמוני אלא אחד המלחינים הנחקרים ביותר במוזיקה האנגלית, מה שגורם לשתיקת שמונים ושבעה הסימנים שלו להיראות פחות כתאונה של ההיסטוריה ויותר כהחלטה. הוא ירד אל קברו כשבידיו שני סודות: הנושא שמאחורי וריאציות אניגמה, ומה שחי בשמונים ושבעה הסימנים המסולסלים ההם.
מסקנות ושאלות פתוחות
הפתרונות שהוצעו ממלאים כיום ספרייה קטנה, וכל אחד קורס בדרכו. ב-1970, על דפי כתב העת "מיוזיקל טיימס", קרא המוזיקולוג אריק סמס, שפיצח את צפניו של שומאן, את הכרטיס כאנגלית פונטית מוצפנת הנפתחת ב-"STARTS: LARKS! IT'S CHAOTIC, BUT A CLOAK OBSCURES MY NEW LETTERS" ומסתיימת ב-"...WHEN YOU ARE TOO LONG GONE". כוחה של הקריאה במוניטין של סמס; חולשתה בחשבון, שכן הפתרון מחלץ 109 אותיות מ-87 סמלים, ושיטה גמישה כל כך תפיק כמעט כל דבר. האקדמאי האוסטרלי טים ס. רוברטס הציע מאוחר יותר החלפה פשוטה המגובה בנימוק סטטיסטי; הקפדנות ראויה להערכה, אבל הטקסט המתקבל, המשוטט בין עשבים בז' נובלים ל"טיפשות צרופה", בקושי אנגלית.
אחרים דוחים את עצם ההנחה שהכרטיס הוא אנגלית בכלל. ב-2009 טען חוקר הצפנים טוני גפני שהסמלים מתעדים ניב פרטי, הסלנג ההפוך, הקיצורים והבדיחות הפנימיות של חברות ממשית, מה שהיה מסביר גם את תדירויות האותיות המשתובבות וגם מדוע רק דורה יכלה אי פעם לפתוח את המנעול. חולשתו קטלנית בדרך אחרת: אי אפשר לבדוק אותו לעולם, כי מפתח המשותף לשני אנשים שכבר מתו אינו מפתח כלל. חבייר אטנסה הציע שהמסר אינו שפה אלא מוזיקה, שמונה הכיוונים ממופים לצלילי הסולם ומספר הקשתות לתו טבעי, במול או בדיאז, מחשבה טבעית אצל מלחין, אם כי הלחן המתקבל לא שכנע איש. ב-2020 טען ויין פקווד בכתב העת "מיוזיקל אופיניון" לפענוח מלא, כולל מסר משני נסתר שאומר "RATS"; החוקרים נותרו אדישים.
יש גם האפשרות הלא נוחה שהכרטיס אינו צופן במובן המחמיר כלל. צופן אמיתי מסתיר מסר קבוע מאחורי חוק עקבי, אבל אלגר יכול היה באותה מידה להשתמש בקשתות שלו כקצרנות אישית משוחררת, לאיית לפי האוזן, להשמיט תנועות, לתת לשרבוט אחד לייצג את מה שהרגע הכתיב. אם כך, אין מפתח יחיד שממתין להימצא, כי מעולם לא היה חוק יחיד, רק הרגל פרטי שחי ביד של אדם אחד. תיאוריה קרובה אומרת שהמפתח מעולם לא היה טקסטואלי אלא אישי: בדיחה או משפט מאותם ערבים בוולברהמפטון, שדורה הייתה אמורה לזהות ולא לפענח. שום דבר בתיעוד אינו תומך בכך ישירות, אבל זה היה מסביר את הפרט המוזר ביותר שבידינו, ההפתעה של אלגר.
יש הטוענים שהכרטיס לא נועד כלל להיקרא. מלחין נשוי בן ארבעים שלח פתק פרטי מוצפן לאישה צעירה ושנונה בת עשרים ושתיים, מקופל בתוך מכתב תודה לאביה, וצופן הוא הכלי המושלם למחווה כזאת: אינטימי אם פוענח, ניתן להכחשה אם לא, מחמיא בכל מקרה. שום דבר בתיעוד הקיים אינו מבסס התנהגות בלתי הולמת, והקריאה הזאת נשארת השערה. אחרים מצביעים על אפשרות שקטה יותר. גם פתרון נקי עשוי להתגלות כאנטי-שיא, פיסת רכילות או שורה על מזג האוויר בבית הכמורה, כי הקושי והתוכן הם דברים נפרדים, ואוהב חידות עשוי להצפין משהו קטן דווקא משום שההנאה היא בעצם ההצפנה.
מה שנותר בלא הסבר קצר ועיקש. מדוע האלפבית מונה כ-24 סמלים בעוד האנגלית הכתובה זקוקה ל-26. מה עושה שם הנקודה הבודדת בשורה השלישית. למה שאדם שגבר על אתגר בלתי פתיר של איש מקצוע יצפה שבת כומר חסרת הכשרה תפצח דווקא את שלו. ומעל הכול, מדוע בשלושים ושבע השנים שנותרו לו לא סיפק את המפתח מעולם. מדי כמה שנים מכריז על עצמו פתרון חדש, בטוח ומושלם, והכרטיס הקטן דוחה אותו, כפי שדחה את כל קודמיו, כפי שדחה את דורה.