הפתק בגל האבנים: 129 אנשים שיצאו דרומה ולא הגיעו
האחרונים באירופה שראו אותן היו ציידי לווייתנים. בסוף יולי 1845, במפרץ באפין, פגשו אנשי הצוות של "פרינס אוף ויילס" ו"אנטרפרייז" שתי אוניות מלחמה בריטיות קשורות לקרחון, ממתינות שהקרח יתרופף כדי שיוכלו לפרוץ מערבה. קצינים חצו בסירה לביקור. דיברו על מזון לשלוש שנים במחסנים, על המנועים שהותקנו מתחת לסיפון, על מפקד שציפה לחזור הביתה הרבה לפני שייגמר האוכל. אחר כך הקרח זז, האוניות נפרדו, והמשלחת יצאה מכל תיעוד כתוב.
"ארבוס" ו"טרור" יצאו מגרינהית' שבמחוז קנט ב-19 במאי 1845, כדי למצוא את המעבר הצפוני מערבי. אלה היו אוניות מרגמה, בנויות כבד כדי לספוג את הרתע של תותחים גדולים, וזה בדיוק מה שהפך אותן למועמדות טובות לקרח. הצי המלכותי שיפץ אותן לקוטב: ציפוי ברזל בחרטום, מדחפים שאפשר להרים מהמים, חימום קיטור למגורים, מנועי קטר מפורקים, ספריות של יותר מאלף כרכים, ועשרות אלפי פחיות שימורים. סר ג'ון פרנקלין, בן חמישים ותשע, במסעו הרביעי לקוטב, פיקד על 134 איש. חמישה שוחררו כבלתי כשירים במפרץ דיסקו שבגרינלנד ונשלחו הביתה. נשארו 129.
אף אחד מהם לא חזר.
שלוש שנים לא היה דבר, ואי אפשר לומר שזה הדאיג מישהו. אחר כך זה התחיל להדאיג. משנת 1848 שלחו הצי הבריטי, ממשלת ארצות הברית וליידי ג'יין פרנקלין עשרות אוניות לקוטב. החיפושים מיפו קווי חוף עצומים ולא מצאו כמעט דבר מהאנשים שחיפשו. זה הפך למבצע החיפוש הגדול ביותר של המאה התשע עשרה, ובמשך שנים כל מה שהחזיר היה מים ריקים.
בשנת 1850 נמצא מחנה החורף הראשון, באי ביצ'י: קווי מתאר של מבנים, ערמה של כמה מאות פחיות מזון, גינה קטנה של חלוקי אבן שסידרו אנשים שהיה להם יותר מדי זמן, ושלושה קברים. ג'ון טורינגטון, מסיק, מת ב-1 בינואר 1846 בגיל עשרים. ג'ון הרטנל מת שלושה ימים אחריו. ויליאם ברן מת ב-3 באפריל. הלוחות רשמו שמות ותאריכים. מה שהמחנה לא נתן היה שורה אחת שאומרת לאן האוניות מתכוונות להמשיך.
השורה הזאת צצה תשע שנים מאוחר יותר. במאי 1859 פתח סגן ויליאם הובסון, ששלח אותו פרנסיס לאופולד מקלינטוק ביבשה, גל אבנים בחוף הצפון מערבי של האי קינג ויליאם, ומצא בתוכו טופס רגיל של הצי, מודפס בשש שפות, מהסוג שאוניות זרקו לים בבקבוקים. עליו נכתבו שתי הודעות, במרחק אחד עשר חודשים זו מזו. הראשונה, מ-28 במאי 1847, בחתימת הסגן גרהאם גור, דיווחה שהאוניות חונות בקרח והסתיימה בשתי מילים: "הכול בסדר."
השנייה נדחסה בשוליים סביב הראשונה, מ-25 באפריל 1848, בחתימת רב החובל פרנסיס קרוזייר והמפקד ג'יימס פיצג'יימס. האוניות היו כלואות בקרח מ-12 בספטמבר 1846, ונעזבו שלושה ימים קודם לכן. סר ג'ון פרנקלין מת ב-11 ביוני 1847. המתים מנו עכשיו תשעה קצינים וחמישה עשר אנשי צוות. 105 הנותרים ירדו לחוף, ויוצאים "מחר, ה-26, לעבר נהר באק." זה המסמך היחיד מהמשלחת שנמצא אי פעם.
חמש שנים לפני שהנייר הזה התגלה, הסיפור המרכזי כבר סופר לאדם שלא חיפש אותו. ב-21 באפריל 1854, ליד מפרץ פלי, פגש הסוקר ג'ון ריי מחברת מפרץ הדסון איש אינואיטי שתיאר קבוצה של כארבעים לבנים שמתו ברעב ליד שפך נהר באק. אינואיטים אחרים אישרו, והוסיפו פרט שריי לא רצה לקחת איתו הביתה: האחרונים אכלו את מתיהם. ריי קנה כפות ומזלגות כסף שנשאו את סמלי פרנקלין, קרוזייר ופיצג'יימס, ודיווח על הכול לצי. בלונדון הגיבו בהתקפה על המקור. צ'רלס דיקנס הקדיש שני מאמרים בכתב העת שלו כדי לטעון שאי אפשר להאמין לעדותם של אנשים "חמדנים ואכזרים". ריי לא זכה בהכרה שהגיעה לו.
אנשיו של הובסון מצאו באותו זמן דבר נוסף בחוף המערבי של האי: סירת אונייה מורכבת על מזחלת כבדה, ובתוכה שני שלדים. הסירה הופנתה צפונה, בחזרה לכיוון שבו נעזבו האוניות. בין הציוד היו מגפיים, מטפחות משי, סבון מבושם, ספוגים, נעלי בית, מסרקות וערמת ספרים. היו תה ושוקולד. אוכל כמעט לא היה.
בשנות השמונים של המאה העשרים הוציא האנתרופולוג הקנדי אואן ביטי את שלושת הקבורים באי ביצ'י. הקרח שימר אותם כל כך היטב שפניו של טורינגטון עדיין היו מזוהות. דגימות עצם מאנשי הצוות הראו עופרת ברמה של 226 חלקים למיליון, מול 26 עד 36 בשלדים אינואיטיים מאותו אזור. ביטי הצביע על פחיות השימורים, שתפריהן נאטמו בהלחמת עופרת שנזלה פנימה, וטען שהרעלת עופרת פגעה בבריאות ובשיקול הדעת של המשלחת.
בשנת 1992 חזרו ארכיאולוגים לאתר הסירה וחפרו אותו כראוי. הם אספו קרוב לארבע מאות עצמות ושברי עצמות. על רבות מהן היו חתכים דקים המתאימים להסרת בשר, ועל חלקן הליטוש האופייני לעצמות שהורתחו בסיר כדי להוציא מהן מוח. העדות האינואיטית שדיקנס פסל ב-1854 הייתה נכונה בדיוק בפרט הקשה ביותר שלה.
האינואיטים צדקו גם לגבי האוניות. תיאוריהם על ספינה שטבעה במים עמוקים ועל ספינה אחרת שנסחפה לחוף עברו מדור לדור מאה וחמישים שנה, נאספו בידי צ'רלס פרנסיס הול ופרדריק שוואטקה, וחוברו יחד בימינו בידי לואי קמוקאק, היסטוריון אינואיטי מגו'ה הייבן. ב-7 בספטמבר 2014 מצא צוות של פארקס קנדה את "ארבוס" באחד עשר מטר מים במפרץ וילמוט וקרמפטון. שנתיים אחר כך, ב-12 בספטמבר 2016, מצא צוות של קרן המחקר הארקטי את "טרור" יושבת כמעט ללא נזק בעומק עשרים וארבעה מטר במפרץ טרור. הם היו שם בזכות סמי קוגוויק, סייר קנדי מגו'ה הייבן, שסיפר כי שנים קודם לכן, בציד, ראה תורן עץ בולט מבעד לקרח הים. הוא צילם, איבד את המצלמה, וכמעט לא סיפר לאיש.
את האנשים עצמם מזהים אחד אחד. בשנת 2021 התאים ד.נ.א מעצם ומשן לצאצא חי וזיהה את קצין המכונות ג'ון גרגורי מ"ארבוס", הראשון במשלחת שקיבל שם בעזרת גנטיקה. בשנת 2024 זיהתה אותה מעבדה את המפקד ג'יימס פיצג'יימס, אותו אדם שחתם על הפתק בגל האבנים, מטוחנת שנמצאה באי קינג ויליאם. על עצם הלסת שלו יש סימני חיתוך.
מסקנות ושאלות פתוחות
השאלה המרכזית מעולם לא הייתה ממה מתו האנשים. רעב, צפדינה, קור ומחלה מספיקים בהחלט. השאלה היא למה 105 בני אדם עזבו שתי אוניות מלחמה בחודש אפריל, כשהקרח עדיין מוצק והאוניות עדיין שלמות, וצעדו דרומה לתוך שטח שלא יכול היה להאכיל אותם.
תשובה אחת ותיקה, של ביטי ועמיתיו, אומרת שהם כבר לא חשבו בבהירות. הרעלת עופרת גורמת לעייפות, חולשה ובלבול, ובפתק עצמו יש שגיאה מוזרה: פיצג'יימס כתב שהאוניות חנו באי ביצ'י בחורף 1846 עד 1847, בעוד שהקברים שם מוכיחים שזה היה 1845 עד 1846. החוזק של התיאוריה הוא העופרת שנמדדה בעצמות. החולשה שלה היא שמחקרים מאוחרים יותר ערערו עליה. עבודה משנת 2013 לא מצאה הבדל בין עופרת שנקלטה בעצם ישנה לבין חדשה, וזה לא מה שאמור לקרות בחשיפה פתאומית על סיפון. ניתוח משנת 2016 הצביע דווקא על מחסור חמור באבץ, מתזונה בלי בשר טרי. עופרת הייתה בכל דבר שמלח בריטי נגע בו, מצינורות מים ועד צבע, ומדידה גבוהה אולי מספרת יותר על המאה מאשר על המסע.
שאלה שנייה היא איך הגיעו האוניות למקום שבו הן שוכבות היום. הפתק אומר שהן נעזבו הרחק מצפון לאי קינג ויליאם. "טרור" נמצאה במפרץ טרור, ו"ארבוס" דרומה עוד יותר, במים רדודים שבהם האינואיטים אמרו כל השנים שספינה עלתה על החוף. תיאוריה אחת גורסת שחלק מהצוות חזר, עלה שוב על לפחות אונייה אחת והוביל אותה דרומה, וזה מתאים לסיפורים אינואיטיים על ספינה שהיו בה אנשים ועל גופה שנמצאה בתוכה. ההסבר המתחרה פשוט יותר: קרח נסחף יכול לגרור גוף אונייה נטוש מרחק גדול בשני קיצים. הצוללנים של פארקס קנדה עוד לא הכריעו, ופנים שתי הספינות נבדק רק בחלקו.
מה שחסר הוא הניירת. שתי אוניות ניהלו יומנים ופנקסי רישום, ואף אחד מהם לא נמצא. צ'רלס פרנסיס הול שמע מאיש אינואיטי בשם סו-פונג-ר על כספת אבן באי קינג ויליאם ובה מסמכים ואולי קבר. היא מעולם לא אותרה, וקברו של פרנקלין לא נמצא. דיוויד וודמן טען, על סמך עדויות אינואיטיות שנאספו ליד אגם בייקר, שכמה אנשים, אולי גם קרוזייר, שרדו שנים אחרי 1848. העדויות קיימות. אי אפשר לייחס אותן לעד ששמו ידוע, וזו בדיוק אמת המידה שהמאה התשע עשרה סירבה להחיל על עדות אינואיטית, ושהמאה העשרים ואחת מחילה על הכול.
השאר קבוע. מאה עשרים ותשעה אנשים יצאו לדרך, אף אחד לא חזר, ושני המקורות הטובים ביותר על גורלם התבררו כדף אחד של טופס צי, וזיכרונם של האנשים שחיו במקום שבו הם מתו.