האישה הרעילה: המטופלת שדמה הפיל צוות שלם של חדר מיון
היה זה מעט אחרי שמונה בערב, ב-19 בפברואר 1994, כאשר דלתות חדר המיון בבית החולים ריברסייד ג'נרל נפתחו ופרמדיקים הכניסו במיטה אישה שהייתה, לפי כל אמת מידה רגילה, כבר קרובה מאוד לסופה. גלוריה סיסיליה רמירז הייתה בת שלושים ואחת, אם לשניים, וגססה מסרטן צוואר רחם מתקדם. לבה הלם בקצב מהיר ומבולבל, נשימתה הייתה רדודה, והיא נכנסה ויצאה מהכרה. הצוות פעל כפי שפעל אלף פעמים קודם: חיבור מוניטורים, הזרקת תרופות הרגעה, הכנת המפשירים כדי להחזיר לב כושל לפעולה. במשך אולי רבע שעה זה היה עוד לילה קשה בחדר מיון עמוס בדרום קליפורניה.
הדבר הראשון שהצוות הבחין בו היה מראה עורה וריחה. שכבה דקה ושמנונית כיסתה כביכול את עורה של רמירז, וריח פירותי דמוי שום עלה מפיה. אחות מוסמכת בשם סוזן קיין שאבה דם מזרועה, וכשהתכופפה אל המזרק חשה צחנה חדה דמוית אמוניה. בתוך המבחנה נראו גבישים חיוורים בגוון קרם צפים בפלזמה. רגעים ספורים לאחר מכן החלו פניה של קיין לבעור, ראשה הסתחרר, והיא צנחה על הרצפה.
מתמחה, ד"ר ג'ולי גורצ'ינסקי, נטלה את אותה מבחנת דם, בחנה אותה, ונתקפה בחילה לפני שאף היא קרסה. מטפלת נשימתית, מורין ולץ', הייתה השלישית שנפלה, וכשהתעוררה גילתה שאינה יכולה לשלוט לגמרי בתנועת גפיה. האחות האחראית הורתה לפנות את המחלקה. הצוות הוציא מטופלים אחרים אל מפרץ האמבולנסים בעוד צוות מצומצם נותר עם האישה הגוססת. לפי העדויות שנאספו לאחר מכן, 23 אנשים דיווחו על תסמינים וחמישה אושפזו; 27 מתוך 37 העובדים במשמרת תיארו תחושה שלא יכלו להסביר. הפרמדיקים שנסעו עם רמירז באמבולנס, ונשמו את אותו אוויר סגור זמן ארוך בהרבה מכל אדם במחלקה, לא דיווחו על דבר.
גורצ'ינסקי נפגעה בצורה החמורה מכולם. היא בילתה קרוב לשבועיים בטיפול נמרץ, נאבקה לנשום, ובחודשים שלאחר מכן לקתה בדלקת כבד ובנמק אווסקולרי בברכיה, מצב שבו רקמת עצם מתה בהיעדר אספקת דם. את רמירז עצמה לא ניתן היה להציל. לאחר כארבעים וחמש דקות של החייאה נקבע מותה בשעה 20:50.
גופתה טופלה כחומר מסוכן. היא נאטמה, והנתיחה שלאחר המוות בוצעה בידי צוות בחליפות מגן אטומות שנשם אוויר מסונן, בתוך תא אטום מיוחד, מחשש למה שהגוף עלול לשחרר. משרד חוקר מקרי המוות ייחס בסופו של דבר את מותה להפרעת קצב לבבית ולכשל כלייתי שנגרמו מן הסרטן. קבורתה נדחתה בכעשרה שבועות, עד ה-20 באפריל 1994, ואז הובאה למנוחות בבית הקברות אוליבווד ממוריאל פארק בריברסייד. אחותה, מגי רמירז-גרסיה, הטילה ספק בכל העניין וטענה שגלוריה אולי לא הייתה מתה כלל "אלמלא נכנסה לבית החולים", ושהמוסד מעולם לא נתן דין וחשבון אמיתי על מה שקרה לה או לצוות שלו עצמו.
בתוך ימים הפכה התקרית לסיפור ארצי. העיתונים חיפשו כינוי, ו"האישה הרעילה" נדבק, ביטוי שילווה את גלוריה רמירז זמן רב לאחר שהפרטים היטשטשו בזיכרון הציבורי. חדר המיון עצמו נשטף ונפתח מחדש בתוך שעות. האוויר בו נדגם ונמצא נקי, וזה העמיק את המוזרות שבמקרה: מה שהפיל שליש מן הצוות לא הותיר, ככל הנראה, שום עקבות. כמה מן העובדים שנפגעו הגישו לאחר מכן תביעות, ובית החולים, מוסד מחוזי שהיה כבר דחוק במשאבים, מצא עצמו מגן בעת ובעונה אחת על הטיפול שהעניק למטופלת גוססת ועל חוסר יכולתו לומר מה הכה בעובדיו.
חוקרים סרקו את המחלקה בחיפוש אחר גורם שגרתי. הם בדקו דליפת גז, חומר הדברה, ממס שנשפך, תגובה ביש מזל בין שתי תרופות רגילות. שום דבר לא התאים. כל הסבר רגיל הועלה, נבדק והונח בצד. שתי חקירות רשמיות באו בעקבות זאת. מחלקת שירותי הבריאות של קליפורניה תחקרה את העובדים שנפגעו, נטלה מהם דגימות דם והשוותה את תסמיניהם; בצוותה היו ד"ר אנה מריה אוסוריו וד"ר קירסטן ולר. בנפרד, מדעני זיהוי פלילי במעבדה הלאומית לורנס ליברמור, בראשות פטריק מ' גרנט, בחנו את הראיות הכימיות ופרסמו את ניתוחם בכתב העת Forensic Science International ב-1997. חוקר מקרי המוות של ריברסייד אימץ את מסקנת ליברמור.
הרשומה הפיזית, לעומת זאת, הייתה דלה מן הרגע הראשון. האוויר בחדר כבר הוחלף עד שנבדק. דגימות הדם והרקמה של רמירז נפגמו בשל תנאי ההחייאה והשיהוי עד שמישהו חשב לשמר אותן, ואף מעבדה מעולם לא שחזרה את התגובה שהוצעה לאחר מכן כדי להסביר את אותו לילה. רוב מה שידוע מגיע ממסמכים ולא מדגימות: דוחות תקרית, הצהרות בשבועה של הצוות, מסקנות חוקר מקרי המוות, חקירת הבריאות של המדינה והמאמר השפיט של ליברמור. האירועים עצמם אינם במחלוקת. הם מתועדים בפירוט, בידי עדים רבים, בתוך שעות מהתרחשותם. הסיבה היא זו שמעולם לא בוססה.
יותר משלושה עשורים לאחר מכן התיק סגור רשמית ובלתי פתור למעשה. שום הסבר יחיד לא הניח את דעתם של המדענים שבחנו את הראיות ושל העובדים שחיו את אותו לילה גם יחד. בית החולים שלא הצליח להציל את גלוריה רמירז גם לא הצליח להסביר מה התרחש בחדר שבו מתה.
מסקנות ושאלות פתוחות
ההסבר הרשמי הראשון בא ממחלקת שירותי הבריאות של קליפורניה, שחוקריה הגיעו למסקנה כי הצוות סבל קרוב לוודאי ממחלה סוציוגנית המונית, ובלשון פשוטה גל של חרדה קולקטיבית שהתפשט בחדר סגור ומבוהל. הם ציינו שהנפגעים היו בעיקר נשים, ושבדיקות דם שנלקחו לאחר מכן חזרו תקינות בעיקרן. להשערה יש חוזק אמיתי: התעלפות, בחילה ונשימת יתר אכן יכולות להתגלגל בקבוצה תחת לחץ חריף, ולמרות חיפוש ממושך לא נלכד מעולם גז רעיל או מזהם באוויר החדר. חולשתה היא בדיוק מה שהצוות עצמו טען בתוקף. עובדי מיון מאומנים אינם מתעלפים כדבר שבשגרה למראה דמו של מטופל, וחלק מן הפגיעות לא היו מן הסוג שחרדה מייצרת. העצם המתה בברכיה של גורצ'ינסקי נראתה בסריקה.
ההסבר המתחרה בא מפטריק מ' גרנט ועמיתיו בלורנס ליברמור, שהרכיבו שרשרת כימית מורכבת למדי. רמירז, הציעו, השתמשה בדימתיל סולפוקסיד, או DMSO, ממס הנמכר בזול כמסיר שומנים ומשמש אנשים מסוימים כתרופה עממית לכאבים. חמצן מן המסכה שהפרמדיקים הצמידו לפניה עשוי היה להמיר את ה-DMSO בזרם דמה לדימתיל סולפון, תרכובת שיכולה להתגבש בטמפרטורת החדר, וזה היה מסביר את הגבישים שנראו במבחנה. ואז, מכות החשמל של הדפיברילציה, יחד עם התנאים בתוך מבחנת הדם האטומה, עשויות היו להפוך את הסולפון לדימתיל סולפט, חומר אלקילטיבי קטלני. גרנט הציע שהלחץ הנמוך בתוך המבחנה איפשר לרעל להתאדות בחום הגוף. חוזקה של ההשערה הוא שהיא מסבירה במחי אחד את הגבישים, את הריחות ואת האופן שבו הפגיעה נדבקה למי שנגע בדם. חולשתה היא הכימיה עצמה. כימאים אורגניים רבים כינו את רצף התגובות בלתי סביר בטמפרטורת גוף ובדקות הספורות שהיו זמינות, דימתיל סולפט לא אותר מעולם ברמירז או בחדר, ומשפחתה הכחישה שהשתמשה ב-DMSO כלל. איש לא ראה אותה מורחת אותו.
עמדה שלישית, שמעלים מי שמוצאים את שני ההסברים חסרים, היא שהאמת היא התנגשות של שניהם: שמן הדם עלה מגרה כימי אמיתי אך חלש, לא נעים ולא הרסני, ושהפחד בחדר אטום ומלא אנשים תשושים הגביר אותו. תיאוריה אחת גורסת שמה שעלה מגופה היה אמיתי אך כה חלש וכה מהיר להתפזר, שעד שנבדק האוויר לא נותר בו דבר למצוא. יש גם הטוענים שהמסקנה הסוציוגנית הייתה נוחה לבית חולים מחוזי שהתמודד עם תביעות פיצויים של עובדיו, אף שראיה להשתקה לא עלתה מעולם והחוקרים מטעם המדינה פעלו באופן עצמאי מבית החולים.
מה שנותר בלתי מוסבר הוא ספציפי. איש לא נתן דין וחשבון על כך שהפגיעה החמורה התרכזה כה בהדוק סביב שלושת האנשים שהיו הקרובים ביותר לדם עצמו, בעוד עמיתים במרחק זרוע לא נפגעו, או על כך שהפרמדיקים שבילו זמן ארוך בהרבה לצד רמירז באמבולנס צר לא דיווחו על דבר. גם דפוס החומרה לא הוסבר, שבו מתמחה אחת פיתחה דלקת כבד ונמק עצם בעוד רוב מי שדיווחו על תסמינים התאוששו בתוך שעות.
השאלות הפתוחות אינן צפויות להיפתר עוד. האם ניתן לשחזר את רצף התגובות המוצע במעבדה, בתנאים הדומים לאותו חדר, והאם מישהו ניסה זאת ברצינות? האם היה מגרה אמיתי שהבדיקות פשוט הגיעו מאוחר מדי כדי ללכוד? ומעל לכל, במרכז המקרה עומדת לא תמיהה מדעית אלא אם צעירה שמתה מפוחדת וכאובה, מוקפת באנשים שהחלו בעצמם לחלות באותו רגע ולא הבינו מדוע. משפחתה לא קיבלה מעולם תשובה שיכלה לקבל, וגם לא אנשי הצוות שנפלו באותו לילה.