אורות הסדאלן: העמק שבו המדע רודף אחרי כדורי אור
הסדאלן הוא עמק צר במרכז נורווגיה, אורכו כחמישה עשר קילומטרים, והוא שוכן כ-120 קילומטרים דרומית לטרונדהיים. מתגוררים בו לא יותר מכמה מאות אנשים. במשך יותר מארבעה עשורים הוא הזירה של אחת התופעות הבלתי מוסברות הנמדדות ביותר בעולם: כדורי אור דמומים שמופיעים מעל הגבעות בלי כל אזהרה. הם מרחפים, מתחזקים, נסחפים נמוך לאורך קווי הרכס, לפעמים מתפצלים לכמה אורות קטנים שנעים יחד, ואז נעלמים. הם אינם משמיעים קול ואינם משאירים סימן בשלג שמתחתם.
האורות לא הגיעו יחד עם האופנה המודרנית של צלחות מעופפות. תושבים מבוגרים בעמק סיפרו על זוהר מוזר שנסחף מעל הגבעות עוד בשנות ה-30 של המאה העשרים, שנים רבות לפני שהמושג עצם מעופף לא מזוהה נכנס לשפה בנורווגיה. אנשי הסדאלן מתייחסים לתופעה פחות כאל אורח מבחוץ ויותר כאל תכונה של המקום עצמו, משהו שהעמק פשוט עושה, מטריד אך מוכר.
התופעה נכנסה לתודעה הציבורית בדצמבר 1981, כשהחל גל צפיות עצום. בשיאו, בשנים 1982 ו-1983, דיווחו התושבים על האורות עד עשרים פעמים בשבוע, ובלילות מסוימים כמה פעמים בין דמדומים לזריחה. בין העדים היו חקלאים, נהגי אוטובוס ושוטרים. חלק מן המקרים תועדו בסרט צילום.
הדיווחים כיסו מגוון רחב של מופעים. חלק מן האורות היו הבזקים קטנים ומהירים. אחרים היו צורות זוהרות שקוטרן הוערך בכמה מטרים, בגון לבן או צהוב ולעתים אדום או כחול. עדים תיארו גופים שעמדו במקומם בלי לזוע דקות ארוכות ואחר כך חלפו בשמים במהירות שאין לה אח ורע בשום מטוס, ואחרים שנעו כה לאט וכה נמוך שאפשר היה לצפות בהם מחלון המטבח עד שדעכו מעצמם. נהגים דיווחו על גוף זוהר בגודל מכונית שריחף מטרים ספורים מעל הכביש והתלווה אליהם לאורך קטע דרך ואז נעלם. אחרים ראו צורה בהירה מרחפת מעל גג בית, מטילה זוהר גלוי על השלג ואז נסחפת אל מעבר לגבעה. על חלק מן האורות דווח שהבהבו בקצב אטי וסדיר. כמעט כולם היו דמומים.
מה שמבדיל את הסדאלן מכל סיפור אחר על אורות בלתי מוסברים הוא מה שקרה אחר כך. בקיץ 1983 נכנס לעמק צוות מדידה בשטח והתחיל לעבוד. את הפרויקט יזמו ארגוני חקר עב"מים של נורווגיה ושוודיה, הוא נתמך בחלקו על ידי אוניברסיטת ברגן, וחלק מן הציוד הושאל מן הצבא. הוא נודע בשם פרויקט הסדאלן ובראשו עמד המהנדס ארלינג סטרנד ממכללת אוסטפולד. הצוות גרר אל השלג מצלמות, מכשירי מכ"ם, מנתחי ספקטרום, מגנטומטרים וציוד לייזר.
התוצאות לא איחרו לבוא. במערכת מדידה אחת בחורף, בין 21 בינואר ל-26 בפברואר 1984, רשם הצוות חמישים ושלוש תצפיות אור נפרדות. משנת 1998 עוקבת אחר העמק תחנת ניטור אוטומטית שכונתה הקופסה הכחולה, סביב לשעון, ומצלמת ומתעדת כל דבר שנע או זוהר. משנת 1999 הצטרף לעבודה צוות איטלקי: האסטרופיזיקאי מסימו טאודוראני וסטליו מונטבוניולי מתחנת הרדיו אסטרונומיה במדיצ'ינה שליד בולוניה, בסדרת מערכות מדידה שנקראה אמבלה.
המכשירים הפיקו מספרים קשים. הספקטרום האופטי הצביע על גז מיונן זוהר, שבו חנקן וחמצן שולטים ולצדם עקבות של יסודות כבדים יותר, ובהם סקנדיום וברזל. בספקטרום נמצאו גם קווים המתאימים להליום, וכמה חוקרים קישרו אותם להתפרקות ראדון באוויר העמק. עוצמת הקרינה של אור אחד נמדדה בכ-19 קילוואט, יותר מפי עשרה מזרקור של מסוק, ומניתוח פוטומטרי של המקרים הבהירים ביותר עלו מספרים גבוהים בהרבה, קרוב למאה קילוואט.
ההתנהגות היתה ייחודית לא פחות מן האנרגיה. הבהירות פעמה בקצב של שנייה ופחות מזה, ובדרך כלל דעכה אחרי מספר מחזורים. אמצעי ראיית לילה חשפו חתימה אינפרה אדומה חזקה גם כשהאור היה חלש או בלתי נראה לעין. פעמים רבות התופעה לא התנהגה כגוף אחד כלל: היא נשברה למקבצים של כדורים קטנים ששמרו על המרווח ביניהם ונעו יחד, התנהגות שטאודוראני תיאר כמווסתת עצמית מבחינה תרמודינמית. מקרים בודדים נמשכו רבע שעה.
לא אחת חלקו המכשירים זה על זה. בלילות מסוימים רשמה מצלמה זוהר רך נמוך על צלע הגבעה, ובאותו כיוון בדיוק עקב המכ"ם אחר מטרה שנעה מהר בהרבה מן האור העמום שנקלט בעדשה. בלילות אחרים רשמו המגנטומטרים הפרעות בלי שנראה אור כלל. במקרים לא מעטים שדווחו הצטלבו תצלומים, הדים של מכ"ם וקריאות מגנטיות באותה דקה עצמה.
עם השנים הפך העמק למעבדת שדה פעילה. סטודנטים ממכללת אוסטפולד מקיימים בו קורסי שדה שנתיים. סדנאות שנערכו בעמק משכו פיזיקאים, גיאולוגים ואסטרונומים, חוקרים שאין להם כל עניין בסיפורי צלחות מעופפות אך יש להם עניין מקצועי באנומליה מדידה שחוזרת שוב ושוב במקום קבוע. מצב התיעוד הזה חריג בחקר תופעות חריגות: במקום תצלום מטושטש אחד או עד יחיד שאין דרך לאמת את דבריו, הסדאלן הפיק ספקטרום, יומני מכ"ם, רשומות מגנטומטרים ואלפי תמונות שנאספו מאותם קילומטרים רבועים מעטים לאורך עשורים.
ארבעה עשורים של מדידה הכריעו נקודה אחת מעבר לכל ספק סביר. האורות הם תופעה פיזיקלית ממשית ולא פולקלור או אשליה משותפת. הם צולמו פעם אחר פעם, ובמקרים לא מעטים נרשמו במכ"ם ובמגנטומטרים באותו רגע. הם אינם תלויים בעד אחד, בעונה אחת או בנקודת תצפית אחת, והם שרדו כל דור של ציוד שהובא כדי לתעד אותם.
הגל הגדול נרגע מאז שנות ה-80, אך התופעה לא נעצרה. דיווחים נרשמים ברוב השנים. הקופסה הכחולה ממשיכה לצפות לאורך לילות הצפון הארוכים, וחוקרים שהגיעו עד מגרמניה הביאו מכשירים משלהם להוסיף על אלה של סטרנד. הסדאלן נותר אחת התופעות הבלתי מוסברות הבודדות שנמצאות תחת תצפית מדעית רצופה למעלה מארבעים שנה.
מסקנות ושאלות פתוחות
כל ההסברים הפשוטים נבדקו, ואף אחד מהם אינו מכסה את התיעוד. ספקנים מוקדמים הציעו שהאורות הם פנסי מכוניות בכבישים רחוקים. החוקרים שמיפו את הצפיות בקפדנות השיבו שהגיאומטריה אינה מתאימה: אורות מופיעים במקומות שאין בהם כביש, בזוויות שפנס אינו יכול להגיע אליהן, ונעים בדרכים שפנסים אינם נעים בהן. ברק כדורי הוא מועמד טבעי, אך הוא נמדד בשניות ולא בחמישה עשר הדקות שהסדאלן שומר עליהן לפרקים. הוצעו גם גז ביצות וזוהר קוטב שהגיע דרומה מן הרגיל, ושניהם אינם מתאימים לספקטרום שנרשם ולא לשטח הקשה והיבש של העמק.
נותרו שלושה מודלים פיזיקליים רציניים, וכל אחד מהם מסביר חלק אחד מן התמונה.
טאודוראני הציע פלזמה של אבק מיונן, שאפשר שהתפרקות ראדון באוויר העמק היא שמזריעה אותה. המודל מתאים לספקטרום שנמדד, לקווי ההליום ולפעימה המהירה, והוא גם היה מסביר את המקבצים ששומרים על המרווח ביניהם. חולשתו מכנית: איש לא הראה כיצד ענן כזה מחזיק את עצמו יחד ונשאר תלוי באוויר דקות ארוכות בלי להתפזר.
הסבר שני, שגיאולוגים המצביעים על הסלע העשיר בקוורץ בעמק נוטים אליו, הוא פיאזואלקטרי. מאמץ טקטוני על קוורץ מייצר שדות חשמליים, ושדות חזקים דיים ייננו את האוויר סביבם. לרעיון יש תמיכה מעבדתית אמיתית. חולשתו היא שאף מדידת שדה לא קשרה אירוע מאמץ מסוים בסלע לאור מסוים בשמים.
המודל השלישי בא מצוות גיאולוגים איטלקים, שתיארו את העמק עצמו כסוללה טבעית: צלע אחת עשירה באבץ ובברזל, האחרת בנחושת, ומים גופריתיים מחלחלים ביניהן ומניעים זרמים חשמליים בקרקע. המינרלוגיה אמיתית והכימיה תקינה. חולשת ההסבר היא שסוללה מסבירה זרם בסלע ולא כדור זוהר שנסחף בחופשיות באוויר הפתוח שמעליו.
מה שנשאר בלתי מוסבר הוא השילוב, לא פרט בודד. תהליך כלשהו בעמק הזה מסוגל לשפוך קילוואטים של אור נראה לתוך נפח אוויר שנע לאט, לקיים אותו דקות ארוכות, לפעום אותו כבוי ודלוק ולפצל אותו לקבוצת אורות קטנים ששומרת על מערך. שום פיזיקה מקובלת אינה מסבירה בנוחות את התערובת הזאת של הספק, משך ושליטה לכאורה. הפער הזה, ולא שום טענה על מבקרים מבחוץ, הוא התעלומה האמיתית של הסדאלן.
תיאוריה אחת טוענת שהסדאלן אינו תופעה אחת אלא כמה תופעות שהתבלבלו זו בזו בתום לב: אפקט פלזמה או אלקטרוכימיה אמיתי מאחורי המקרים הנמדדים היטב, ולצדו שארית של מטוסים שזוהו בטעות, כוכבי לכת בהירים ופנסי מכוניות רחוקים שממלאים את שאר היומן. זה היה מסביר מדוע כל מודל זהיר לוכד חלק מן התמונה ואף אחד אינו לוכד את כולה. עם זאת התיאוריה מעולם לא הודגמה, ויש בה סיכון שתהפוך לתירוץ להניח בצד כל תצפית שמודל מסוים אינו מצליח להכיל.
יש הטוענים שאי ההתאמה בין המכשירים מצביע על משהו אקזוטי יותר, מצב חומר בלתי מוכר או מקור אנרגיה שטרם תואר. שום דבר בתיעוד הנמדד אינו מחייב את המסקנה הזאת. אף קריאה מהסדאלן לא חצתה אל תחום הבלתי אפשרי פיזיקלית; הקריאות חריגות ולא ניסיות, והתיאור הכנה של התיק הוא בעיה בלתי פתורה בפיזיקה של האטמוספרה.
השאלות הפתוחות מדויקות. מה מספק את האנרגיה, ברמות של קילוואטים, לילה אחר לילה, בעמק קטן אחד? מה מחזיק פלזמה זוהרת יציבה דקות ארוכות, כשפלזמות מעבדה מסוג זה מתפזרות בשבריר שנייה? מדוע חיישני מכ"ם, אופטיקה ומגנטיות רושמים כה הרבה פעמים דברים שונים באותו רגע ובאותו כיוון? מדוע צנח קצב הצפיות בחריפות כזאת אחרי 1983, ומה מכתיב אותו כיום? ומדוע כאן, בחמישה עשר הקילומטרים האלה של רמה נורווגית, וכמעט בשום מקום אחר על פני האדמה? אחרי יותר מארבעים שנה של מדידה מתמדת, התשובה לכל אחת מן השאלות האלה זהה: אף אחד עדיין לא יודע.