עקבות בשלג: רציחות חוות הינטרקייפק
בימים האחרונים של מרס 1922 מצא חקלאי בווארי בשם אנדריאס גרובר שורת עקבות בשלג הטרי סביב אדמתו. הן יצאו מן היער והובילו אל החווה שלו, אל דלת חדר המכונות, שהמנעול שלה נשבר. מה שהטריד אותו היה מה שלא הצליח למצוא: לא היו עקבות שיצאו משם. מי שחצה את השלג הגיע ברגל אל החווה, וכפי שהעיד השלג, מעולם לא יצא ממנה. גרובר הזכיר את העקבות לשכניו. הוא לא עשה דבר מלבד זאת. כשבוע לאחר מכן היו הוא וחמישה אנשים נוספים מתים.
הינטרקאיפק לא היה כפר אלא חווה בודדת, מן הסוג המכונה בגרמנית אינדהוף, שעמדה לבדה בשדות שבין אינגולשטדט לשרובנהאוזן, מצפון למינכן. גרו בה שישה אנשים. אנדריאס גרובר היה בן שישים ושלוש; אשתו צציליה היתה בת שבעים ושתיים. בתם האלמנה, ויקטוריה גבריאל, היתה בת שלושים וחמש והתגוררה בחווה עם שני ילדיה, צציליה בת השבע ויוזף בן השנתיים. השישית היתה המשרתת, מריה באומגרטנר בת ארבעים וארבע, שהגיעה כדי להתחיל בעבודתה רק בצהרי יום הרצח. קודמתה בתפקיד, קרשנץ ריגר, עזבה את החווה כחצי שנה קודם לכן, ולימים דווח בהרחבה שהתפטרה מפני ששמעה בבית קולות שלא ידעה להסביר והאמינה שרוחות שוכנות בו.
העקבות לא היו סימן האזהרה היחיד באותם ימים אחרונים. אנדריאס גרובר סיפר על צעדים שנשמעו בעליית הגג כשאיש לא היה שם, על צרור מפתחות בית שנעלם, ועל עיתון ממינכן שנמצא בחצר ואיש מבני הבית לא הודה שקנה אותו. כל אחד מן הפרטים האלה לבדו היה יכול להיחשב לאי נוחות כפרית קטנה. יחד, ולאור מה שקרה אחר כך, הם מציירים דמות של מי שכבר מצא דרך להיכנס אל המבנים ונע בהם בלי שיראו אותו.
לבית הזה היתה גם היסטוריה שהשכנים הכירו היטב. ויקטוריה נישאה לקרל גבריאל בשנת 1914; בתוך חודשים דווח שנהרג בחזית המערבית, בקרב אראס. בשנת 1915 הורשעו אנדריאס גרובר ובתו ויקטוריה בגילוי עריות, הוא ריצה שנה והיא חודש. אחדים במקום, ובהם לורנץ שליטנבאואר שחיזר אחרי ויקטוריה לאחר מכן, האמינו שיוזף הקטן הוא בנו של אנדריאס. זה הרקע המתועד של המקרה: משק בית שהיו בו שערורייה, אבל וכפייה שנים לפני ליל הרצח.
בערב 31 במרס 1922 נהרגו כל השישה. הראיות מלמדות שארבעה מהם, אנדריאס, צציליה המבוגרת, ויקטוריה וצציליה בת השבע, הובאו אחד אחד אל האסם ושם הוכו למוות במכוש, כלי חקלאי כבד שהיה של המשפחה ונמצא לאחר מכן בחצר. יוזף בן השנתיים והמשרתת מריה באומגרטנר, שהיתה בחווה שעות ספורות בלבד, נהרגו בתוך הבית. רופא בית המשפט שבדק את הגופות, יוהאן בפטיסט אאומילר, הסיק מזירת האסם שצציליה הקטנה לא מתה מיד אלא שכבה פצועה בקש כמה שעות. זה הפרט הקשה ביותר בכל התיק, והוא נאמר כאן במלים פשוטות ונשאר בכך.
הגופות לא נמצאו עד 4 באפריל, ארבעה ימים אחר כך, ובימים האלה החווה לא עמדה ריקה. הבקר הואכל ונחלב. מאוכל שהיה במטבח נאכל. שכנים סיפרו לאחר מכן שראו עשן עולה מן הארובה. מי שהרג את ששת אנשי הינטרקאיפק, כך מלמדות הראיות, לא נמלט באותו לילה. הוא נשאר בחווה, טיפל בבהמות, אכל אל שולחן המשפחה, וקרוב לוודאי גם ישן תחת אותו גג עם המתים.
הגילוי בא כמעט במקרה. מכונאי בשם אלברט הופנר הגיע בבוקר 4 באפריל כדי לתקן מנוע, חיכה לשווא שיופיע מישהו, עבד לבדו כמה שעות ואז הלך, בלי שחש כנראה מה נמצא בסמוך אליו. רק באחר הצהריים באה קבוצת שכנים, ובהם לורנץ שליטנבאואר, לבדוק מה קורה בחווה השותקת. הם פתחו את האסם ומצאו ארבע גופות מונחות אחת על השנייה ומכוסות בקש ובדלת ישנה. בתוך הבית מצאו את המשרתת בחדרה ואת התינוק במיטתו. למחרת, 5 באפריל, ערך אאומילר את הנתיחות במקום, בתוך האסם שבו מצאו הארבעה את מותם.
החקירה נפגמה מן הרגע הראשון. שכנים סקרנים הלכו בזירה והזיזו את הגופות עוד לפני שהמשטרה ממינכן, בפיקודו של המפקח גאורג ריינגרובר, הצליחה לאבטח אותה. טביעות אצבע, שיטה שהיתה מבוססת כבר ב-1922, לא נלקחו כראוי מעולם. בהחלטה שנקראת היום חלקה מדע וחלקה אמונה טפלה, נכרתו ראשי הקורבנות ונשלחו למינכן, ושם, על פי הדיווחים, נועצו בחוזי עתידות מעל הגולגלות בתקווה לקבל מהן רושם כלשהו. שום דבר שימושי לא יצא מזה. הגולגלות עצמן אבדו לאחר מכן בטלטלות מלחמת העולם השנייה, ולכן ששת הקורבנות קבורים בבית הקברות המקומי תחת אנדרטה, אך בלי ראשיהם.
שוד נשלל בשלב מוקדם, מפני שסכום כסף ניכר נמצא בבית ולא נגעו בו. בעשורים שלאחר מכן נחקרו יותר ממאה אנשים. התיק נסגר רשמית ב-1955, אף שחקירות אחרונות נערכו עוד ב-1986. איש לא הועמד לדין. החווה עצמה נהרסה בתוך שנה מן הרצח; במקום יש היום שדה ומצבת זיכרון קטנה.
הבדיקה המודרנית היסודית ביותר נעשתה ב-2007, כאשר חמישה עשר תלמידים באקדמיה לשוטרים של בוואריה בפירסטנפלדברוק חזרו ובדקו את המקרה כתרגיל בתיק לא פתור, בשיטות שלא היו בידי החוקרים המקוריים. הם שיבחו את היסודיות של חלק גדול מן החקירה של 1922 וגינו את הכישלון בלקיחת טביעות אצבע, והם הסיקו שאין עוד אפשרות לפתור את הפשע באופן מוחלט: יותר מדי ראיות אבדו, וכל החשודים מתו מזמן. הבודקים גם דיווחו שהגיעו בעצמם לאותו חשוד סביר כמו החוקרים לפניהם, ואז סירבו לנקוב בשמו, מהתחשבות בצאצאיו החיים.
מסקנות ושאלות פתוחות
התיאוריות מקיפות מאה שנה את אותה קבוצה קטנה של אנשים, וכל אחת מהן מסבירה חלק מן המקרה ונכשלת מול פרט קבוע כלשהו בזירה.
החשד העיקש ביותר, שהחזיקו בו חוקרים רבים וחלק גדול מן הדעה המקומית מן הימים הראשונים, מכוון אל לורנץ שליטנבאואר, השכן שחיזר אחרי ויקטוריה האלמנה ושאפשר שראה את עצמו כאב, או כאב במחלוקת, של יוזף הקטן. הוא הכיר את החווה מקרוב, הוא היה בין מי שמצאו את הגופות, ולפי דבריו שלו נגע בהן והזיז אותן, ונכנס אל האסם באיפוק שנראה לכמה מן הצופים כנוחות של אדם שיודע מראש מה ימצא. חולשת התיק נגדו ברורה לא פחות: החוקרים לא הצליחו לקבוע שהיה בחווה בליל הרצח עצמו, היו לו טעמים של אבל ושל אבהות לגעת בגופות, ומאה שנים של חשד לא הפכו להוכחה.
תיאוריה מוזרה יותר, שרווחה כאגדה מקומית ולא הועלתה על ידי חוקר, נאחזת בקרל גבריאל, בעלה של ויקטוריה, החייל שדווח כי נהרג באראס ב-1914. יש שטענו שגופתו לא הובאה הביתה ולא זוהתה באופן מוחלט, והסיפור אומר שהוא שרד את המלחמה, חזר בסתר, מצא את ביתו משוקע בשערורייה, נקם ונעלם. כוחה של התיאוריה הוא שהיא היתה מסבירה הרבה בבת אחת: פורץ שהכיר את המבנים, עקבות שנכנסו ולא יצאו, רוצח שנוח לו דיו כדי להישאר ימים. חולשתה מכריעה: אין כל ראיה שקרל גבריאל היה בחיים אחרי 1914; הוא נרשם כמי שנפל, והתיאוריה נשענת על היעדר גופה במלחמה שהשאירה אין ספור מתים בלי קבר.
שני הסברים נוספים הועלו ונדחו כמעט לחלוטין. שודד או נווד היה מועמד מוקדם ומועדף על המשטרה, אך הכסף שלא נגעו בו שומט את המניע, ולא סביר שנווד היה נשאר בחווה ארבעה ימים. תיאוריה שאנדריאס הרג את משפחתו ואחר כך את עצמו התמוטטה מול הראיות הרפואיות, שכן שום פצע מן הפצעים לא היה יכול להיגרם בידי עצמו.
נותרת הבדיקה של 2007, שיש לה משקל אמיתי כמבט המסודר ביותר שהמקרה זכה לו. חולשתה מבנית: זו דעה חתומה. מבקשים מאתנו לקבל מסקנה בלי שם, שאיש מחוץ לתרגיל אינו יכול לבחון אותה, לערער עליה או לבדוק אותה.
יש הטוענים, על יסוד אופי הפשע ולא על יסוד ראיה, שהתשובה מעולם לא היתה נסתרת אלא פשוט בלתי ניתנת להוכחה, ושהיא היתה מצויה בתוך אותו מעגל צר של אנשים שהכירו את החווה היטב דיים כדי להיכנס בלי שישימו לב, לנוע בעליית הגג ולהישאר ימים בלי לחשוש שיתפסו אותם. האכלת הבהמות, האכילה אל השולחן והשהות הלא נחפזת בבית שיש בו מתים מצביעות כולן על מי שהינטרקאיפק היתה עבורו קרקע מוכרת. זו קריאה של התנהגות ולא קביעה עובדתית.
השאלות הפתוחות חדות היום כפי שהיו ב-1922. איזה אדם הורג שישה אנשים ואחר כך חי לצד גופותיהם ארבעה ימים, חולב את הפרות ביום וישן בבית בלילה? כיצד יכלו עקבות להוביל אל החווה ולא לצאת ממנה, אלא אם מי שעשה אותן היה עוד שם כשקראו את השלג? מי הלך בעליית הגג בלילות שלפני, ומי לקח את המפתחות? מדוע פשע שקדמו לו כל כך הרבה אזהרות, שהקורבן עצמו אמר אותן בקול לשכניו, הסתיים בלי פיסת ראיה פיזית אחת שאפשר להשתמש בה? ומה בסופו של דבר היה מבוקש, אם הכסף נשאר במקום שבו הונח? מאה שנה אחר כך, התשובה הכנה היא שאף אחד אינו יודע, ומי שידע לקח זאת עמו.