עקבות בשלג: רציחות חוות הינטרקייפק
הסימן הראשון לכך שמשהו השתבש בהינטרקייפק לא הגיע בצעקה אלא בשורת עקבות. בימים האחרונים של מרץ 1922 מצא האיכר אנדראס גרובר עקבות בשלג הטרי שהובילו מן היער אל חוותו המבודדת בבוואריה, אל דלת חדר המכונות שמנעולה נשבר. הוא עקב אחריהן במבטו וגילה שהן עושות את הבלתי אפשרי: הן הובילו אל הבית, אך לא היו עקבות שהובילו ממנו. מי שחצה את השלג פסע אל החווה, וכפי שנראה, מעולם לא עזב. גרובר סיפר על כך לשכניו. יותר מזה לא עשה. בתוך שבוע ימצאו הוא וחמישה בני אדם נוספים את מותם.
הינטרקייפק לא הייתה כפר אלא חווה בודדת, משק מבודד הניצב לבדו בשדות שבין אינגולשטדט ושרובנהאוזן, מצפון למינכן. בה התגוררו שישה בני אדם. אנדראס גרובר היה בן שישים ושלוש; אשתו צציליה בת שבעים ושתיים. בתם האלמנה, ויקטוריה גבריאל, בת שלושים וחמש, גרה שם עם שני ילדיה, צציליה בת השבע ויוזף בן השנתיים. הששית הייתה העוזרת, מריה באומגרטנר, בת ארבעים וארבע, שהגיעה לתפקידה רק באחר הצהריים של יום הרצח. קודמתה, קרשנץ ריגר, עזבה את החווה כחצי שנה קודם לכן, ומאוחר יותר דווח בהרחבה שהתפטרה משום ששמעה רעשים מוזרים בבית והאמינה שהוא רדוף רוחות.
הירשמו וקבלו חודש ראשון חינם לגמרי — גישה בלתי מוגבלת לכל הארכיון, ובלי פרסומות למנויים. ביטול בכל רגע.
הרשמה — חודש ראשון חינם