האישה שמחקה את עצמה: תעלומת איסדל של נורווגיה
ביום ראשון אפור, 29 בנובמבר 1970, נכנס פרופסור מהאוניברסיטה אל עמק איסדלן עם שתי בנותיו הקטנות. איסדלן הוא גיא תלול וקירותיו סלע, למרגלות המדרון הצפוני של אוליריקן, בפאתי ברגן שבחוף המערבי של נורווגיה, ולו כינוי עתיק וקודר עוד הרבה לפני אותו יום: עמק המוות, על שם הנוסעים מימי הביניים ואחר כך מיואשים שמצאו את מותם בין צוקיו. תחובה בין אבנים חרוכות נתקלה המשפחה בגופתה השרופה חלקית של אישה. חזיתה נחרכה עד דק ופניה הושחתו מעבר לכל תקווה של זיהוי.
השוטרים תיעדו את מה שהיה פזור סביבה: כדורי שינה, ארוחה ארוזה, בקבוקון רבע-ליטר ריק של ליקר St. Hallvard, מטרייה שבורה, מגפי גומי, כובע פרווה שנדף ממנו ריח קלוש של נפט, ובקבוקי פלסטיק מותכים שהכילו, כך נראה, נוזל דליק כלשהו. ואז בא הפרט שהבדיל את המקרה ממות רגיל בהרים. כל תווית נגזרה מבגדיה, וסימני הזיהוי גורדו או שופשפו מחפציה. זו לא הייתה מהומה של תאונה. זו הייתה עבודה סבלנית ומכוונת.
תוך ימים נפתחה החקירה, שתויקה בברגן כתיק 134/70, החוצה. בלשים איתרו שתי מזוודות שהפקידה בשמירת החפצים בתחנת הרכבת של ברגן. בפנים היה ארון הבגדים של אישה שנסעה כדי שלא ייזכרו אותה: פאות, זוג משקפיים עם עדשות שטוחות ללא מרשם, שפופרת משחה לאקזמה, שטרות במטבע גרמני, נורווגי, בלגי ושווייצרי, תמרוקים ששמות היצרן שופשפו מהם, ופנקס קטן מלא בטורים של אותיות ומספרים מוצפנים. מפענחי צפנים פיצחו אותו לבסוף. הצופן היה יומן מסע מקוצר: תאריכים ומקומות, קיצור פרטי למסע שהתפתל הלוך ושוב על פני אירופה.
רישומי בתי המלון השלימו את השאר. היא נעה בנורווגיה ומעבר לה תחת שמונה שמות שונים לפחות, ובהם ז'נבייב לנסייה, קלאודיה טילט, קלאודיה נילסן, אלכסיה זארנה-מרשה, ורה יארלה, פנלה לורק ואליזבט לינהאואר, רובם בטענת אזרחות בלגית. שובל ניירת כזה חייב כמה דרכונים מזויפים ואת האומץ להשתמש בהם. בימיה האחרונים שהתה במלון הורדהיימן בברגן, בחדר 407, ועזבה ב-23 בנובמבר, שישה ימים לפני שנמצאה. עובדים שזכרו אותה תיארו אישה אלגנטית ומשכילה בשנות השלושים לחייה, שדיברה צרפתית, גרמנית, אנגלית ופלמית, שלעיתים החליפה חדרים ללא סיבה נראית לעין, ושהותירה רושם של דריכות מתחת לקסם.
הנתיחה הוסיפה משקל ולא בהירות. בגופה מצאו הפתולוגים שאריות של כמות גדולה של כדורי שינה, שהוערכה לימים בין חמישים לשבעים כדורי פנמל, ברביטורט, ועוד כתריסר נמצאו סמוך לגופה. אך היה גם פיח בדרכי הנשימה שלה ופחמן חד-חמצני בדמה, וזה ביסס עובדה אחת שאין עליה עוררין: מה שלא עשו לה הכדורים, היא עדיין נשמה כשהאש אחזה. צווארה הראה חבלה, שהפתולוגים ציינו כעולה בקנה אחד עם מכה, עם דחיקת כדורים בכוח, או עם דבר לא מרושע כלל.
בתוך שבועות סגרה משטרת ברגן את התיק רשמית כהתאבדות משוערת. כמה מהבלשים המקוריים מעולם לא קיבלו את המסקנה הזאת בלבם. ב-5 בפברואר 1971 נקברה בטקס קתולי בבית הקברות מולנדל בברגן, בארון אבץ אטום שנבחר מסיבה אחת מעל הכול: כדי שאפשר יהיה יום אחד להוציא את שרידיה ולבחון אותם שוב במדע שטרם הומצא. המשטרה צילמה את הלוויה, למקרה שמי שהכיר אותה יבוא לעמוד ליד הקבר. איש שיכלו לזהות לא בא מעולם.
שני חוטים נוספים נכנסו לתיעוד. באותן שנים ממש ערכה נורווגיה ניסויים חשאיים של טיל הים החדש שלה מדגם פינגווין מול אותו קטע חוף, וחוקרים שהצליבו לימים את תנועותיה המתועדות מול לוח הזמנים המסווג של הניסויים גילו שמסעותיה חפפו את הניסויים בקרבה רבה. בנפרד, שנים לאחר מכן, פנה אדם וסיפר שכמטייל צעיר ב-1970 חלף על פני אישה בשביל במדרון פלוין מעל ברגן חמישה ימים לפני המציאה, לבושה לרחוב עירוני ולא למדרון הר, ולדעתו עוקבים אחריה ממרחק שני גברים במעילים. כשניסה לספר למשטרה באותה עת, יעצו לו להניח לזה. אף אחד משני החוטים לא הוכח כמקשר אותה לשירות מודיעין כלשהו, ומעולם לא הוכח שנשאה סודות עבור מישהו.
ב-2016 שב התיק לחיים. בין השאר בעקבות גילוי מחדש של חפצי האישה שאספו אבק בארכיון משטרתי, חבר תאגיד השידור הנורווגי NRK ליחידת הפשע הארצית קריפוס ולאוניברסיטת ברגן ופתח מחדש את החקירה בכלים שבלשי 1970 יכלו רק לחלום עליהם. לסתה נשמרה כל אותן שנים דווקא משום שעבודת השיניים שלה הייתה חריגה כל כך: כתרי זהב בסגנון שנדיר לראותו בנורווגיה, וארבע-עשרה שיניים המראות טיפולי שורש נרחבים הרבה יותר מן המקובל, מן הסוג של רפואת שיניים יקרה וקפדנית שהעידה על כסף ועל חיים שנחיו אי-שם ביבשת. דנ"א שהופק מן השיניים מיקם את שושלת אמה בהפלוגרופה המיטוכונדריאלית H24, שושלת שלא הובילה לשום מקום במאגרי המידע ולא תאמה שום קרוב משפחה שהתייצב אי-פעם.
ואז הגיע הממצא שהרגיש כדלת הנפתחת לרווחה. ניתוח איזוטופים של אמייל שיניה, הכולא בתוכו חתימה כימית של המים והמזון של הילדות, העלה שקרוב לוודאי נולדה סביב 1930, בהפרש של עד ארבע שנים, ובילתה את שנותיה הראשונות באזור נירנברג שבדרום גרמניה, בטרם עברה כנערה לעבר אזור הגבול הצרפתי-גרמני. מומחי כתב יד שבחנו את רשימותיה המוצפנות הסיקו שכנראה למדה לכתוב בצרפת. השערות של דור שלם קיבלו לפתע צורה: נערה מרכז-אירופית, שנולדה בין המלחמות, נישאת מערבה על פני גבול בשנים שבהן אותו גבול פירושו היה הכול.
ושם נעצרה החקירה. שום קרוב משפחה לא זיהה את שחזור חייה. שום שם לא הגיע מעולם. יותר מחצי מאה אחרי שמשפחה מצאה אותה בין האבנים החרוכות, ואחרי כל מה שהזיהוי הפלילי המודרני היה מסוגל לעשות, איש לא הצליח לומר בוודאות מי היא הייתה. היא שוכבת בקבר מסומן בברגן ללא שם כלל.
מסקנות ושאלות פתוחות
כל תיאוריה שנבנתה להכיל את התיק הזה דולפת במקום כלשהו.
קריאת ההתאבדות הפשוטה היא המסודרת ביותר והפחות דרמטית, והיא הייתה מסקנת משטרת ברגן ב-1970. הפיח בריאותיה נלקח לעיתים קרובות כתומך בה: היא בלעה את הכדורים, הציתה את האש, והמוות הקדים את סיום מלאכתן של הלהבות. חולשתה היא כל מה שסובב את הגופה. התוויות שהוסרו בדייקנות כירורגית, חומת השמות הבדויים והמסעות המזויפים אינם דברים שלאדם פרטי מתאבל יש סיבה לבנות.
קריאת הריגול עונה על השמות הבדויים ועל המחיקה במחי מכה אחת, ויש הטוענים שהחפיפה עם ניסויי טיל הפינגווין קרובה מדי מכדי להיות מקרית. חולשתה היא שאחרי עשרות שנות ארכיונים שנפתחו היא מעולם לא הפיקה חוט אחד בר-אימות המחבר אותה לשירות מודיעין כלשהו, והיעדר זה נעשה כבד יותר עם הזמן ולא קל יותר. עדותו של המטייל על שני גברים שעקבו אחריה נמסרה זמן רב לאחר המעשה ומעולם לא אוששה.
קריאה שלישית מפצלת את ההפרש. תיאוריה אחת סוברת שהיא אכן הייתה נוסעת חשאית מסוג כלשהו, מבריחה אולי, או אישה שנסתבכה בכלכלה האפורה של מסמכים מזויפים ולא במעשי מדינה, ושלחה יד בנפשה כשחיים במנוסה נעשו בלתי נסבלים: אומנות ההסתרה אמיתית, הריגול מדומיין. היא מבקשת מאיתנו להמציא את המעט ביותר, וזו חוזקתה. חולשתה היא שהיא מסבירה אותה בכך שהיא הופכת אותה קטנה יותר מכפי שראיות כשירותה מרמזות.
יש הטוענים שמפת האיזוטופים היא החוט שכדאי למשוך בו בחוזקה, בטענה שאישה שנולדה סביב 1930 סמוך לנירנברג ונישאה כילדה לעבר הגבול הצרפתי גדלה בדיוק בסוג הגידול שהצמיח אנשים השולטים בכמה שפות ונינוחים על פני גבולות, ושחלק מאותם אנשים היו זמינים לשירותים שניהלו את המלחמה השקטה והארוכה שבאה אחר כך. אין בכך כדי להפוך אותה למרגלת. יש בכך כדי להפוך אותה לסוג האדם שאותו עולם גייס מתוכו, ואין בכוחו לגשר על הפער ששום תיאוריה אינה מגשרת עליו: השם החסר.
מה שנותר בלתי מוסבר אינו הבחירה בין התיאוריות אלא קומץ עובדות קשות ששום תיאוריה אינה בולעת בנקל. מישהו הסיר כל תווית מבגדיה וכל סימן מצנצנות הקרם שלה, ומעולם לא הוכח אם היד ההיא הייתה שלה. היא בלעה עשרות כדורי ברביטורט והייתה עדיין בחיים כשהאש החלה, בשטח פתוח, בעמק נידח, בליל נובמבר קופא. צווארה היה חבול, והחבלה מעולם לא הוסברה לכאן או לכאן. לשושלת המיטוכונדריאלית שלה אין התאמה חיה בשום מאגר מידע, ואישה עם רפואת שיניים יבשתית יקרה וארבע שפות לא הותירה מאחוריה איש שדיווח על היעלמותה.
השאלות הפתוחות הן עדיין הראשונות. מי היא הייתה? מדוע נפשט כל זכר של זהות מחיי אדם יחידים? האם מתה בידי עצמה, או שהאש נועדה לוודא שלעולם לא תדבר? אי-שם באירופה, אם האיזוטופים צודקים, ייתכן שמשפחה עדיין נושאת את דמותה של בת או אחות שיצאה שנה אחת ולא שבה עוד, מבלי לדעת לעולם שהיא שוכבת בברגן, מטופלת בידי זרים, ועדיין ללא שם.