השופט קרייטר: יצא ממסעדה בניו יורק, ונעלם לתמיד
ערב חם בניו יורק. 6 באוגוסט 1930, קצת אחרי 9 בלילה.
במסעדת סטייקים ברחוב 45, כמה דקות הליכה מטיימס סקוור, 3 אנשים גומרים לאכול. אחד מהם גבר בן 41, בחליפה חומה עם פסים דקים.
קוראים לו ג'וזף פורס קרייטר. לפני 4 חודשים הוא התמנה לשופט.
שני האחרים ליד השולחן: עורך דין שהוא מכיר טוב, ורקדנית צעירה מהתיאטרון, חברה של שניהם.
בסביבות 9 וחצי הם יוצאים למדרכה ונפרדים לשלום.
זו הפעם האחרונה שמישהו שהכיר אותו ראה אותו.
זה הסיפור של השופט קרייטר. העיתונים באמריקה קראו לו "האיש הכי נעדר בניו יורק". שופט בכיר יצא ממסעדה באמצע עיר הומה, ונעלם. גופה לא נמצאה. רמז ברור לא נמצא. חבר מושבעים, 16,000 טיפים וכמעט 100 שנה של השערות לא ענו על שאלה אחת פשוטה: הוא ברח? הוא שם קץ לחייו? או שרצחו אותו?
שופט חדש, וקיץ מתוח
קרייטר היה עורך דין שעלה בזכות המכונה הפוליטית של העיר. המפלגה ששלטה אז בניו יורק הייתה ידועה בשחיתות. כדי לקבל תפקיד טוב, לא פעם היית צריך להיות חייב למישהו טובה.
באפריל 1930 מינה אותו מושל מדינת ניו יורק לכיסא פנוי בבית המשפט של המדינה. זה לא בית המשפט העליון של ארצות הברית. זה בית המשפט הראשי של מדינת ניו יורק. אבל זה היה תפקיד חשוב, עם משכורת גבוהה.
באותו אביב הוא עשה משהו שאחר כך משך הרבה תשומת לב. הוא מכר השקעות בשווי של כ-16,000 דולר, ומשך עוד 7,000 דולר מחשבון הבנק שלו.
באותה תקופה הסתובבה בניו יורק שמועה: אפשר לקנות כיסא של שופט, במחיר של בערך משכורת של שנה. אצלו השמועה הזאת לא הוכחה אף פעם. אבל סכום גדול שנמשך רגע לפני המינוי גרם לאנשים לתהות.
באותו קיץ התחילה גם חקירה גדולה על שחיתות בבתי המשפט של העיר. בראשה עמד שופט לשעבר, אדם מוערך. שנתיים אחר כך היא תפיל את ראש העיר של ניו יורק.
ביולי 1930 היו קרייטר ואשתו בחופשה, בבקתת קיץ ליד אגם, יותר מ-400 ק"מ צפונית לניו יורק. בסוף החודש הוא קיבל טלפון. לאשתו הוא אמר רק שהוא חייב לחזור לעיר "כדי לסדר את החבר'ה האלה". הוא לא אמר מי הם.
הוא נסע לניו יורק, חזר לאגם, ונסע שוב. ב-3 באוגוסט הוא חזר לעיר. אשתו לא ראתה אותו יותר.
היום האחרון
עכשיו היום שבו הוא נעלם, 6 באוגוסט 1930, לפי הסדר.
בבוקר הוא הגיע ללשכה שלו בבית המשפט. לפי העוזר שלו, הוא ישב כשעתיים ועבר על התיקים. חלק מהניירות, אמר העוזר, הוא השמיד.
אחר כך הוא שלח את העוזר לבנק עם 2 צ'קים. העוזר חזר עם 5,150 דולר במזומן. בכסף של היום זה בערך 75,000 דולר.
בצהריים סחבו השניים 2 תיקי מסמכים נעולים לדירה של השופט. אז השופט אמר לעוזר שהוא יכול ללכת הביתה.
מאוחר יותר באותו יום הזמין השופט כרטיס אחד להצגה של אותו ערב, בתיאטרון בברודוויי. זו הייתה קומדיה. את הכרטיס היה צריך לאסוף בקופה.
בערב הוא הלך למסעדה ברחוב 45. עורך הדין והרקדנית היו שם, והשלושה אכלו יחד.
בסביבות 9 וחצי הם יצאו החוצה.
שתי גרסאות לדקה האחרונה
כאן הסיפור מתפצל לשניים, ומאז אף אחד לא הצליח לחבר אותו.
בהתחלה אמר עורך הדין לחוקרים שהשופט נכנס למונית מול המסעדה, ונסע מערבה ברחוב 45.
אחר כך עורך הדין והרקדנית סיפרו סיפור אחר. עכשיו הם אלה שנכנסו למונית. השופט, הם אמרו, נשאר על המדרכה והלך ברגל לאורך הרחוב, לכיוון התיאטרון.
התיאטרון היה במרחק כמה דקות הליכה. מישהו אסף באותו לילה את הכרטיס מהקופה. אם זה היה השופט, ואם מישהו ישב בכיסא הזה, את זה לא הצליחו לברר אף פעם.
**מהרגע הזה אין אף עדות מאומתת שמישהו ראה את השופט קרייטר. אין. כל מה שבא אחר כך זה חקירה, שמועות והשערות.**
אף אחד לא הזעיק עזרה
מה שקרה אחר כך מוזר כמעט כמו ההיעלמות עצמה.
הוא לא חזר לאשתו באגם. היא חיכתה. אחרי כ-10 ימים היא התחילה להתקשר לחברים בעיר. למשטרה היא לא התקשרה.
בית המשפט היה בפגרת קיץ. ב-25 באוגוסט הוא נפתח, והשופט לא הגיע לעבודה. השופטים האחרים דאגו. גם הם לא פנו למשטרה. הם שכרו חוקרים פרטיים וניסו למצוא אותו בשקט.
המשטרה קיבלה הודעה רשמית רק ב-3 בספטמבר 1930. כמעט 4 שבועות אחרי הארוחה.
עד אז העקבות כבר התקררו. בעיר גדולה 4 שבועות זה המון זמן. אם הייתה מונית, כבר אי אפשר היה למצוא אותה.
כשהבלשים סוף סוף נכנסו לדירה שלו, מה שמצאו שם הדאיג אותם. המזוודות שלו היו שם. הבגדים שלו היו שם, כל החליפות חוץ מזו שלבש. שעון הכיס והעט שלו היו שם.
2 תיקי המסמכים שהעוזר עזר לו לסחוב לדירה לא נמצאו.
החיפוש הגדול בתולדות העיר
ברגע שהסיפור הגיע לעיתונים, הוא הפך לסנסציה בכל אמריקה.
התמונה שלו פורסמה בכל רחבי המדינה. אנשים דיווחו שראו אותו בערים אחרות ובארצות אחרות. במשך השנים קיבלה המשטרה כ-16,000 טיפים. אף אחד מהם לא הוביל אליו.
באוקטובר 1930 כונס חבר מושבעים גדול. זו קבוצה של אזרחים רגילים ששומעת ראיות ומחליטה אם להגיש כתב אישום. הם חקרו 95 עדים ומילאו 975 עמודים של עדויות. אשתו סירבה להופיע בפניהם.
בינואר 1931 נתן חבר המושבעים את התשובה שלו. במילים פשוטות, הוא אמר: אנחנו לא יודעים. לפי מה שכתבו, הראיות לא מספיקות כדי לקבוע אם קרייטר חי או מת, אם עזב מרצונו, אם הוא סובל מאובדן זיכרון, או אם הוא קורבן של פשע.
המגירה שהייתה ריקה
באותו חודש, ינואר 1931, חזרה אשתו לדירה בניו יורק.
היא פתחה מגירה בשידה ומצאה בה מעטפות. המשטרה כבר חיפשה בדירה הזאת, גם במגירה הזאת, ומצאה אותה ריקה.
במעטפות היו צ'קים, בערך 6,600 דולר במזומן, מניות ואגרות חוב, ופוליסות ביטוח חיים על השופט בשווי 30,000 דולר. הייתה שם הצוואה שלו. הייתה רשימה, בכתב ידו, של אנשים שחייבים לו כסף.
והיה פתק לאשתו. פתק מעשי, על כסף ועל עניינים שהיא תצטרך לטפל בהם. הוא הסתיים במילים: "אני עייף מאוד. באהבה, ג'ו".
אף אחד לא הצליח לברר מי שם את המעטפות במגירה, ומתי. המקורות אפילו לא מסכימים על פרטים קטנים, כמו הסכום המדויק במזומן, או אם זה היה ב-20 או ב-21 בחודש. מה שברור: את המגירה בדקו ומצאו ריקה, ואחר כך היא הייתה מלאה.
ובצד, עוד תעלומה
בפברואר 1931 נמצאה אישה רצוחה בניו יורק. היא עבדה בעולם של נערות הליווי היקרות של העיר. 5 ימים לפני מותה היא נפגשה עם עורך דין מחקירת השחיתות, כדי לספר על שוחד במשטרה.
בעיתונים פורסם שבדירה שלה נמצא ז'קט של קרייטר. הדיווח הזה לא אומת אף פעם. הרצח שלה הפך לשערורייה בפני עצמה, ונתן לחקירת השחיתות כוח חדש. ב-1932 התפטר ראש העיר של ניו יורק.
התיק של השופט נשאר בדיוק איפה שהיה.
נסגר, אבל לא נפתר
ב-1933 הוציא אולפן בהוליווד סרט בשם "Bureau of Missing Persons" (המשרד לאנשים נעדרים). כתעלול פרסומי, האולפן הציע לשופט 10,000 דולר, אם רק יבוא לקופה ויאסוף אותם בעצמו. הוא לא בא.
ב-6 ביוני 1939 הכריז בית משפט שהוא מת מבחינה חוקית. אשתו קיבלה כ-20,000 דולר מביטוח החיים שלו.
ב-1979 סגרה משטרת ניו יורק באופן רשמי את תיק הנעדר. הוא היה פתוח 49 שנים.
ואז, ב-2005, צץ משהו חדש.
אישה בניו יורק מתה בגיל 91. בין הניירות שלה הייתה מעטפה שהיה אסור לפתוח לפני מותה. היא כתבה שם שבעלה המנוח סיפר לה פעם סוד. לפי מה שכתבה, שוטר ואחיו, נהג מונית, יחד עם עוד אנשים, רצחו את השופט בלילה שבו נעלם. הם קברו אותו מתחת לטיילת העץ בקוני איילנד, אזור השעשועים שעל חוף הים בדרום העיר.
שני האחים מתו הרבה לפני כן. אף אחד מהם לא הואשם אף פעם בשום דבר. הסיפור שלה הגיע מכלי שני, נכתב כ-75 שנה אחרי המקרה, ועוסק באנשים שכבר לא יכולים לענות. חזקת החפות חלה על שניהם במלואה.
המשטרה בדקה. המקום שתיארה הוא בדיוק המקום שבו עומד היום האקווריום של ניו יורק. כשחפרו שם בשנות ה-50 כדי לבנות את האקווריום, לא נרשם שום ממצא של עצמות אדם.
אז זה מה שידוע. קרייטר אכל ארוחת ערב ברחוב 45, יצא למדרכה, והיה עליו הרבה כסף מזומן. את כל הבגדים והמזוודות שלו הוא השאיר בבית. מה שלא ידוע: לאן הוא הלך משם, אם הוא היה בחיים למחרת בבוקר, ומי מילא את המגירה.
מסקנות ושאלות פתוחות
יש 4 הסברים עיקריים. אף אחד מהם לא מתאים לכל העובדות.
**הוא ברח והתחיל חיים חדשים.** מה תומך: הוא לקח הרבה כסף מזומן, השמיד ניירות, וחקירת שחיתות בדיוק התחילה. מפכ"ל המשטרה של העיר באותם ימים האמין שההיעלמות תוכננה מראש. הבעיה: הוא השאיר את כל הבגדים ואת המזוודות. מי שמתכנן חיים חדשים בדרך כלל לוקח משהו איתו. ומתוך 16,000 טיפים, אף אחד לא הוביל אליו.
**הוא שם קץ לחייו, והסתיר את זה כך שייראה כמו היעלמות.** חוקר אמריקאי ממגזין שבודק טענות לא מוסברות הציג את ההשערה הזאת ב-2023. הוא מצביע על הפתק "אני עייף מאוד", על הכסף שהושאר מסודר לאשתו, ועל דיווחים שהשופט נראה מדוכא באותו קיץ. היעלמות, בניגוד להתאבדות, הייתה חוסכת מהמשפחה בושה. הבעיה: זה מסביר את מצב הרוח שלו, אבל לא את הגופה. קשה מאוד להסתיר את הגופה של עצמך באמצע עיר, ושום דבר לא נמצא.
**רצחו אותו.** מה תומך: היה עליו כסף מזומן, אולי הוא ידע סודות על השחיתות, והוא הסתובב בעולם שבו אנשים שידעו יותר מדי מתו לפעמים. גם המכתב מ-2005 מכוון לשם. הבעיה: אף פעם לא הייתה גופה, לא נשק ולא מניע מוכח. הסיפור מ-2005 הגיע מכלי שני ובאיחור של עשרות שנים, והאדמה שבה לפיו נקבר נחפרה כבר בשנות ה-50 בלי שנרשם שם כלום.
**הוא איבד את הזיכרון ונדד משם.** חבר המושבעים עצמו ציין את זה כאפשרות. הבעיה: הפנים שלו היו בכל עיתון במדינה. אדם אבוד בלי זיכרון בדרך כלל נמצא ומזוהה. הוא לא נמצא.
והשאלות שנשארו פתוחות:
הוא נכנס למונית, או הלך ברגל?
מי אסף את הכרטיס לתיאטרון?
לאן נעלמו 2 תיקי המסמכים הנעולים?
ומי פתח את המגירה שהמשטרה מצאה ריקה, ומילא אותה?
כמעט 100 שנה אחר כך, ל-4 השאלות האלה יש בדיוק אותה תשובה שהייתה להן ב-1931. אף אחד לא יודע.