שלושים ותשעה אנשים ומיכל גופרית נוזלית: היעלמותה של Marine Sulphur Queen
בערב ה-2 בפברואר 1963 ירדה מיכלית הגופרית Marine Sulphur Queen בתעלת הספנות של ביומונט שבטקסס ופנתה החוצה, אל מפרץ מקסיקו. הסיפון הראשי שלה היה חמים למגע. מתחתיו, במיכל אחד ארוך יותר מבלוק בניינים, שכבו 15,260 טונות של גופרית שהוחזקה נוזלית בחום של כ-255 מעלות פרנהייט באמצעות רשת סלילי קיטור, והחום עלה דרך הפלדה יום ולילה. שלושים ותשעה אנשים היו על סיפונה. רב החובל היה ג'יימס ו' פאנינג. המסלול שלפניה היה מסלול שהספינה עשתה פעמים רבות: מזרחה לרוחב המפרץ, מסביב לאיי פלורידה, ואז צפונה לאורך החוף אל נורפוק שבווירג'יניה. יומיים לאחר היציאה היא שידרה הודעת רדיו קצרה ושגרתית. זו היתה הפעם האחרונה ששמעו ממנה. לא נמצאו שברי אונייה, לא סירת הצלה ולא גופה אחת.
היא לא נולדה כמובילת גופרית. היא הושקה ב-8 במרץ 1944 במספנת Sun Shipbuilding and Dry Dock בצ'סטר, פנסילבניה, בשם Esso New Haven, מיכלית מדגם T2 מהסוג שארצות הברית ייצרה במאות כדי להזרים דלק למלחמה. אורכה היה 504 רגל, רוחבה 68.2 רגל, והתפוסה הרשומה שלה 10,642 טונות ברוטו. כמו כל T2 היא נבנתה במהירות, וכמו כל T2 נשאה מוניטין הנדסי שיורדי ים סיכמו בשתי מילים: גב חלש. תחת עומס, בנקודה שכבר נאכלה מקורוזיה, גוף של T2 היה עלול להיסדק לרוחב באמצע. כמה מהן אכן נסדקו כך.
בשנת 1960 היא נבנתה מחדש מבפנים כדי לשאת מטען שכמעט אף כלי שיט אחר לא נשא. אי אפשר להוביל גופרית מותכת בתאים הקטנים והרבים שמיכלית רגילה משתמשת בהם, משום שכל תא יצטרך מערכת חימום משלו וכל תא יתקרר. לכן ההסבה, שביצעה חברת Bethlehem Steel, נכנסה אל בטן האונייה עם מבערי חיתוך. המחיצות הרוחביות של המיכלים המרכזיים הוסרו, ובתוך הגוף נבנה מיכל פלדה יחיד: 306 רגל אורך, 30.5 רגל רוחב, 33 רגל גובה, מחולק בתוכו לארבעה תאים. הוא ישב בתוך חלל ריק, במרווח של כשתי רגל בצדדים ובתחתית ושלוש רגל מתחת לסיפון. אונייה שתוכננה לשאת נפט ברשת של תיבות קטנות שתומכות זו בזו הפכה לאונייה שנושאת גוש אחד עצום, כבד, חם ונע, אחרי שהחוזק הרוחבי המקורי שלה נחתך כדי לפנות לו מקום. הבעלים היו Marine Sulphur Transport Corporation, וההפעלה היתה בחכירה בידי Marine Transport Lines.
מה שקרה על סיפונה בשלוש השנים הבאות תועד בפירוט, והקריאה אינה מרגיעה. שריפות פרצו מתחת למיכל הגופרית ולצדו בתדירות כזאת שהקצינים חדלו להפעיל עבורן את אזעקת החירום. באחד המקרים יצאה האונייה מנמל בניו ג'רזי בזמן ששריפה עדיין בערה בה. גופרית דלפה דרך סדקים במבנה, התקשתה בחללים שמתחת למיכל וגרמה לקצר בגנרטורים. מדי הטמפרטורה לא פעלו. סליל קיטור נבקע. האטימה סביב ציר ההנעה היתה שחוקה. בדיקה במבדוק יבש שנקבעה לינואר 1963 נדחתה משום שהבעלים פיגרו באספקות ורצו שהאונייה תמשיך לעבוד. איש צוות חדש אמר לאשתו שהכלי הוא פח אשפה צף.
היא יצאה מביומונט ב-2 בפברואר, הגופרית טעונה והסלילים פועלים. ב-4 בפברואר שידרה הודעת רדיו שגרתית שמיקמה אותה ב-25 מעלות ו-45 דקות צפון, 86 מעלות מערב, כ-200 מייל ממערב לאיי פלורידה. סערת חורף חצתה את נתיבה. גובה הגלים היה כ-16 רגל, ורוחות צפוניות נמדדו בין 25 ל-46 קשר. בהודעה לא היה דבר חריג. לא היה דיווח על נזק, לא בקשת סיוע ולא שום סימן לכך שמישהו על הסיפון חשב שהאונייה בסכנה.
היא דווחה כנעדרת ב-6 בפברואר. החיפוש של משמר החופים נמשך תשעה עשר יום לרוחב מיצרי פלורידה ומזרח המפרץ, ובמשך יותר משבועיים לא העלה דבר. ואז, ב-20 בפברואר, סירת חילוץ טורפדו של חיל הים האמריקני שפעלה כשנים עשר מייל מדרום-מערב לקי ווסט איתרה והעלתה צופר ערפל וחגורת הצלה שעליה מוטבע שם האונייה. בימים שאחר כך עלו עוד פריטים: בסך הכל שמונה חגורות הצלה, חמש גלגלי הצלה, שני לוחות שם, חולצה, חתיכת משוט, פחית שמן סערה, מיכל דלק, מצוף חרוטי והצופר. זו כל הירושה הפיזית של Marine Sulphur Queen. לא היו גופות. לא היתה סירת הצלה או רפסודה שהושקו ונעשה בהם שימוש. לא היה גוף אונייה.
ועדת החקירה הימית של משמר החופים התכנסה בביומונט ב-20 בפברואר 1963 ופרסמה את ממצאיה ב-17 במרץ 1964. מפקד משמר החופים אישר את המסקנה שהכלי אבד ככל הנראה ב-4 בפברואר 1963 בהתקרבותו אל מיצרי פלורידה או בסביבתם. הוועדה עברה על הבנייה, על ההסבה, על תיק השריפות ועל היסטוריית התחזוקה, ומנתה ארבע סיבות אפשריות לאובדן. היא סירבה לדרג אותן. המשפט האחרון שלה בשאלה היה חד: בהיעדר ניצולים ובהיעדר כל חלק מהכלי, לא ניתן לקבוע את הסיבה המדויקת לאובדן.
המשפחות לא הסתפקו בכך. תוך שבועות הגישו קרובים תביעה לפי חוק ג'ונס ולפי חוק המוות בלב ים, בטענה שהאונייה לא היתה כשירה לשיט, ודרשו בתחילה 2.5 מיליון דולר; עד 1969 תפחו התביעות ל-20 מיליון. הבעלים והחוכרת ביקשו מבתי המשפט לפטור אותם מאחריות, או לכל הפחות להגביל את חבותם לשווי הכלי, ששווה היה לאפס, משום שהכלי איננו. ב-25 באפריל 1972, יותר מתשע שנים אחרי ההפלגה, פסק בית המשפט הפדרלי לערעורים של המחוז השני. הוא קבע שהאונייה לא היתה תקינה מבנית, שמיכל המטען הותקן מחוץ לקו המרכז האמיתי באופן שיצר מרכז כובד מסוכן, ושהבעלים לא ביצעו בדיקה ותחזוקה כנדרש. הוא דחה את בקשת הפטור והטיל עליהם אחריות בשל אי-כשירות לשיט. הוא גם סירב לפסוק פיצויים עונשיים, מטעם פשוט ומצמרר במידה מסוימת: איש אינו יודע כיצד אבדה האונייה.
לאונייה הזאת נצמד סיפור שני, והוא הגיע כמעט מיד. בפברואר 1964 פרסם וינסנט גאדיס במגזין Argosy את הכתבה שטבעה את הביטוי משולש ברמודה, והציב את המיכלית הנעדרת בראש רשימת קורבנות האזור. בגרסה שלו היא הפליגה אל הלא נודע. הוא לא הציע שום מנגנון, ולא עשה שימוש בתיק של משמר החופים. המסגור נדבק. במשך עשרות שנים הופיעה האונייה בספרי כיס ובתוכניות טלוויזיה כהיעלמות בלתי מוסברת בכתם ים רדוף, ולא פעם בליווי הטענה שנמצאה רק סירת הצלה בודדת.
מסקנות ושאלות פתוחות
ארבע הסיבות שמנתה הוועדה הן עדיין ארבע האפשרויות, וכל אחת מהן מסבירה חלק מהתיק ומשאירה חלק אחר פתוח.
הראשונה היא פיצוץ במיכל המטען. החוזק שלה הוא ההיסטוריה של האונייה עצמה: אבק גופרית והגזים שמשתחררים מגופרית חמה דליקים, שריפות היו בה עניין שבשגרה, ופיצוץ יסביר את היעדרו המוחלט של קריאת מצוקה, משום שלא היה זמן לשדר אותה. החולשה היא ששום פריט שהועלה מהמים לא הוכיח פיצוץ. התיאוריה נשענת כולה על תיק השריפות ועל סבירות הכימיה.
השנייה היא כשל של קורת הגוף, אותו גב חלש של דגם T2. זו התיאוריה עם הכי הרבה הנדסה מאחוריה. ידוע שהדגם נסדק באמצע, הקורוזיה בכלי הזה תועדה בפירוט, וההסבה הסירה בדיוק את המחיצות הרוחביות שהיו אמורות לעמוד בפני כשל כזה. הקושי הוא פיזי: אוניות שנשברות לשניים מותירות לא פעם משהו אחריהן, וכאן שום חלק מהגוף לא אותר, לא צף ולא בקרקעית.
השלישית היא התהפכות בגלגול סינכרוני. הסערה היתה אמיתית, הגלים היו גבוהים, בית המשפט קבע שמרכז הכובד היה ממוקם באופן מסוכן, ומיכל באורך 306 רגל שמכיל מטען נוזלי נותן לו שטח פנים אדיר לשכשך בו. אונייה במצב כזה יכולה להתהפך מהר יותר משאלחוטן מספיק לשדר. מנגד, לוועדה לא היה ניצול, לא רשם נתונים ולא שבר, ולכן לא היתה שום דרך לבחון את הרעיון.
הרביעית היא פיצוץ קיטור. אם מי ים קרים חדרו אל החלל הריק סביב מיכל שהוחזק ב-255 מעלות, התוצאה היתה אלימה ואופיינית דווקא לאונייה המשונה הזאת. הבעיה היא שהתיאוריה זקוקה מלכתחילה לפרצה בגוף, וזה מחזיר את השאלה צעד אחורה במקום לענות עליה.
ההסבר של משולש ברמודה לא החזיק מעמד ואינו זקוק לשקילה מול האחרים. המיקום הידוע האחרון של האונייה היה ממערב לאיי פלורידה, בתוך מפרץ מקסיקו, מחוץ לגבולות שרוב גרסאות המשולש משרטטות לעצמן, והטענה שנמצאה רק סירת הצלה נסתרת ברשימת הציוד שמשמר החופים עצמו העלה והציג בחקירה הפומבית.
מה שנשאר הוא תיק בלתי פתור מסוג לא שגרתי. זו אינה תעלומה שבה לא ידוע דבר. ידוע הרבה מאוד. בית משפט פדרלי לערעורים בחן את הראיות וקבע, כעניין שבדין, ש-Marine Sulphur Queen לא היתה צריכה להימצא בים כלל. ובאותו פסק דין עצמו הוא רשם שאיש אינו יכול לומר מה באמת הרג אותה. שלושים ותשעה אנשים יצאו אל מפרץ מקסיקו על אונייה שהתיעוד אומר שכבר קרסה, והים החזיר שמונה חגורות הצלה, חולצה וצופר ערפל.